אלון סלקמן - קיר אמן
טלי כהן-גרבוז - כפר
21.11.2003 – 23.10.2003
_60.jpg)
עשב ירוק גדל בכפר - על המיצב של טלי כהן-גרבוז
סדרת הצילומים של טלי כהן-גרבוז הנקראת "כפר" שצולמה בשנה האחרונה בגבעות הסמוכות לקיבוץ יזרעאל, מהווה פרק שלישי בסדרת תערוכות ה"עמק". בפרק הראשון –"עמק" –צולמו בני נוער על רקע נופי עמק יזרעאל. חלקם היו בני קיבוץ יזרעאל, הממוקם בשער העמק ונפתח אל נופיו, ואחרים נמנו על קבוצת נעל"ה –בני נוער מברית המועצות לשעבר שבאו לארץ ללא הוריהם ונקלטו בקיבוצים. הפרק השני נקרא "שיעור מולדת", במסגרתו צילמה כהן-גרבוז שבילי הליכה דרוסים בעשב היבש הצומח על גבעה הסמוכה לקבוצת יזרעאל, עליה שכן, עד 1948, הכפר הערבי ז ר ע י ן. הפרק השלישי –"כפר" –משהה את המבט על אותה גבעה ומטייל על-פני האדמה, נעצר על פרטים שעולים מבין עשבי הבור הירוקים: אבני בניין ישנות, תלולית של חולד, שביל מסומן –דברים שאין בהם הצבעה ממשית על משהו.
כהן-גרבוז עוקבת אחר הצמיחה הירוקה שכסתה, במחוות-שיגרה של הטבע, את שרידי הכפר שנמחק מהשטח. הליריות של צילומי הנוף הירוקים הללו קשורה לפואטיקה של פשטות הטבע הנמוך, הבנאלי, המכיל את יופיים הנוגע ללב של כל ציץ-עשב או עלה מלבלב. המבט המנמיך, הנצמד לאדמה איננו בשום אופן מבט מאשים והוא אינו מצביע באופן חד-משמעי על "הרעים" או על "הקורבנות". זהו מבט איטי ומשתהה, סבלן-לאין-קץ, שקשוב לכל רחש קל ובין המיית היונים המקננות בבור המים הנטוש לבין שריקת הרוח על הגבעה השוממה הוא מעלה גם קולות אחרים, שכמעט ולא נשמעים –קולות הכפר שהיה ונעלם. תחת מעטה העשב אפשר היום לא לראות את רוח הרפאים של "הכפר", אך מי שרואה –שואל את עצמו איך הוא גם חי עם זה.
בור המים –ביטוי תנ"כי המבטא בטרמינולוגיה הציונית את החזרה לארץ - מהווה תחנה נוספת למבט המשתהה של כהן-גרבוז. מצלמת וידאו המוצבת בפתחו של הבור העמוק מקליטה את המיית היונים המקננות ומתעדת את החלל השחור, המהדהד בריקנותו. מידי פעם חוצה יונה את הפריים במעוף מהיר. חרקים זוהרים מסתחררים בחלל השחור ונוצות נכנסות למערבולות מהירות. מלבד זה אין דבר.
המיצב הצילומי של כהן גרבוז מדבר על סתגלנותו של הטבע ועל האופן שבו הוא מחפה על ההיסטוריה: בגבעה שוממה שהארכיאולוגים מאתרים עליה את חומת העיר התנ"כית יזרעאל, שרידי קבורה מימי בית ראשון ושרידים של הכפר הערבי שנמחק באמצעות דחפורים ב1967- - גבעה זו שאינה עונה ואינה מספרת דבר היא המושא למבט החוזר ומתבונן של הצלמת. רק התאורה המתחלפת, המטילה אלומת אור נפרדת על כל פריים, משתהה עליו שניות מספר ועוברת לפריים אחר, מוסיפה ממד דרמטי וחקרני להעדר ההוכחות המרשיעות של הנוף הטבעי.
חכו, כבשים, הדשא עוד יצמח - על הציור של דייויד גוס
הציור של דייויד גוס עוסק במוות ובטרור - אך לא באינתפאדה, והוא מעורר את המתח בין הסימבולי לפוליטי ובין האוניברסלי למקומי. גוס עוסק ביחס הדיאלקטי המתקיים בין סימן לבין נאראטיב, בין הצגה של אובייקט לבין פיענוחו ומשמועו בהקשר ידוע. המונח "ציור פוליטי" השואב את דימוייו מן הסכסוך הישראלי- פלסטיני, ונוקט עמדה ברורה, אינו נכון לגבי הציור של גוס, אלא אם מפרשים את מצבו העקרוני של האדם בעולם עתיר אלימות ומוות כמצב "פוליטי".
גוס מתאר שלוש סצנות של מוות שנגרם כתוצאה מאירועי טרור שונים בעולם (סווטו, סרברניצה ורמאללה) ולצדם –מחברים מופשטים של משטחי דשא ריבועיים, בדרגות שונות של יובש - מונחים על בד כחול, המונח על מרצפות מצויירות, המכסות את האדמה. גוס מצייר משטחים המכסים משטחים אחרים, המכסים את האדמה. עניין הכיסוי מעניין אותו במיוחד - כיסוי המת, כיסוי הגופה, כיסוי הקבר.
גוס מתבונן בדשא ממבט-על, המשטח את רחש הצמיחה והתוצאה היא קומפוזיציה פולוקית –Overall Composition - שכולה גבעולי דשא חומים-צהובים, הנעים בכיוונים שונים אך מקרינים חיוורון וצחיחות חסרי חיים. אל תוך פעולת כיסוי המת מוצפנת הפרקטיקה המתה של כיסוי הבד באמצעות הציור. בטכניקות שעובדת מותן הוכרזה מזמן –פואנטיליזם, ריאליזם, אימפרסוניזם לסוגיו –טכניקות המזוהות עם מסרים חיוביים ומלאי אור וזהרורי-שמש –מצייר גוס, בעמלנות אובססיווית, סצנות הקשורות למוות באמצעות טרור –מוות ברחוב, במרחב ציבורי, מוות מנוכר וחסר הירואיות רומנטית. הפואנטיליזם השקדני מעצב את סצנות המוות הללו כאילו היו פיקניקים על גדות הסיין. גוס גורר את גוויית הציור המתה, מעמיס אותה על עגלתו ומוסיף עליה אזכורים מתולדות האמנות: קראוואג'יו, פרנצ'סקו גויה, אדוארד מאנה, ג'ורג' סרא. בין זוועות המלחמה של גויה לבין המודרניזם המתחצף של מאנה לא פסקו הטרור והרצח.
הציור של גוס, אם כך, מבקש לעצמו עמדה טרוריסטית: במסווה ציורי משוכלל ומיומן הוא מטריד את הצופה ואינו נותן לו מנוחה. מת ככל שיהייה, גוס משתמש בציור על-מנת לדבר על מוות בעולם של תרבות. כפי שפיסת הבד הכחולה מכסה את גופת ההרוג המתגולל ברחובות סווטו כך מתייחס גוס אל הציור: קליפה דקה, מיומנת בכיסוי והסתרה, וירטואוזית –אך כזו שאינה יכולה, למרות הכל, להדוף את המציאות המרה.
טלי תמיר