אבק פריפריאלי - על המיצב "ש א ר י ו ת" של ענת לוטן
בקו האוטובוס שנוסע לקיבוץ הדרומי שבו גדלה ענת לוטן ישנו קטע שכמעט אף אחד לא מבקש לעצור בו. חבל ארץ מוזנח ונידח, מאוכלס ביישובים שכוחי-אל, שטח מחוק מן התודעה הציבורית. במיצב של ענת לוטן בגלריה הקיבוץ ישנם "שטחים מתים" כאלה –אזורים לבנים, המתפקדים כרווח - כעין מקף - ששום דימוי לא הצליח לקבע בהם את נוכחותו. לצדם מתגלות עדויות מצולמות של תרבות בנויה, מגובבת, מאובקת וחלולה, הממוקמת בפינות החלל –באזור הפריפריאלי שלו. חנוטים ותפורים, מנוילנים הצילומים כמסמכים ארכיוניים השמורים למטרה לא-ברורה, חלקם צלולים, חלקם צרובים מחשיפת-יתר. הדיירים אינם, רק שאריות פעילותם היומיומית נראית לעין - כביסה, בלאי, תוספות-בניה, מערכות של בלוני-גז, סכמה של "שיכון", "בלוק", "כביש", "רחוב", "צנרת" –הוכחות ריאליות לארגון אנושי. חזיתות של בתים מתחלפות באחוריהם, וחושפות אסתטיקה דלה ומאובקת, אסתטיקה של עוני תרבותי.
ובכל זאת, פירמידה של בוץ מסמנת במרחב הנופי שסימנה לוטן אתר קדום של דחף ציביליזציוני –שאיפה אנושית לארגון, לתרבות ולמבנה. הבוץ הרטוב (כ900- ק"ג חימר) ממנו בנויה הפירמידה עדיין נושם ולחלוחי, אך על מורדותיה החומות מוטבעות עקבות של חפצים, כמו מאובנים שקפאו באבן ומידותיה המונומנטאליות התמזערו למידת-אנוש. ה"טבע" מסומן על-ידי הצבע הירוק, אך גם הוא סינתטי, חנוט בתוך כלוב שקוף, נצמד כטפיל אל העמוד, מאבד כל ספונטניות של צמיחה והבשלה.
סביב שני האייקונים האלה של בניה וצמיחה נע מעגל הנוף המקומי –תערובת לוקאלית עד-כאב של שיכונים עממיים, כפרים ערביים, עיירות פיתוח, קיבוצים –שעטנז של חדש וישן, עשיר ועני, שלם ומפורק. לוטן מתבוננת בנוף הישראלי כמרחב הולך ומתפורר, שקוע ברשלנות אדישה, נטול צבע והדר, המרגיש כאותם דרדרים וחרולים בצדי הדרך, או כ"חוגלות בצבע האדמה החומה-אפרפרה, רגבים נעים בעצבנות, כביש או שביל, מה אכפת להן." (יצחק לאור, "עם, מאכל מלכים", 1993). המבט הארכיאולוגי-אנתרופולוגי של ענת לוטן מתמקד בפריפריה ומקונן, בו-בזמן, על אובדנו של המרכז הצלול. זהו נוף שעומעם והעכיר אל תוך גסיסה שקטה ואיטית, כתוצאה מליקוי המאורות החמור של התרבות הישראלית.
ימי מדבר - על ציוריו של סלמאן נסאסרה
המיתוס הציוני של הפרחת המדבר התעלם מאלה שהמדבר הוא לחם חוקם –הבדואים. סלמאן נסאסרה, בן 31, המתגורר היום ביישוב הקבע הבדואי כסייפה חווה על בשרו את הניתוק משורשיו המדבריים כשבהיותו ילד בן 10 הועברה משפחתו, על-פי צו מנהלי, מהאוהל הממוקם ב"פזורה", בלב המרחבים הריקים של המדבר, אל רחוב סלול, לתוך שורת בתים בנויים בצפיפות. חיי הנדודים, התנועה המתמדת, הרכיבה על סוסים, תחושת החופש המוחלט, הקרבה האינטימית אל הטבע –כל אלה פסקו באחת והותירו אותו עם תחושת חסר בלתי-ניתנת לריפוי. "אדם שנולד בטבע וחווה את הילדות בטבע, תמיד ירצה לחזור לטבע. בשבילו זה כמו תרופה שצריך לבלוע כל יום", אומר סלמאן.
כילד מצא פורקן לגעגועיו באמצעות הציור: בכלים פשוטים ובסיסיים, לא יותר מצבעי מים וניירות פשוטים, החזיר לעצמו את חווית המרחב של נופי המדבר, ושחזר את רגעי החופש, האור והשקט. בגיל 27 נרשם ללימודי אמנות במכללה החזותית בבאר שבע, למד לצייר בצבעי שמן ושכלל את רמת הציור. אך נושאי ציוריו נשארו כשהיו: שוב ושוב הוא מעלה בזכרונו את רגעי ההתגלות הראשונית של צבי מקורנן, שיטפון זורם, גמל בודד, מרחבים וצבעים שהפכו חלק מישותו הפנימית. הטנדר הראשון שאביו קנה, המעלה ענני אבק בדרכו אל המאהל, מפגש שייחים המשחירים בגלימותיהם בבואם לפתור סכסוכים, עיזים המחפשות מעט צל תחת השיחים –ובעיקר - המרקם הרך והממכר של החולות, ופקעות השיחים הנמוכים המתכרבלות על-פניהם, כשהן מזניקות מתוכם צללים כהים וחדים. נסאסרה מצייר את המדבר לא מתוך מאמץ של התבוננות, אלא כמי שמידתה המדויקת של הבדידות, מקצב צעידתו של הגמל ומשקלו של השקט המדברי מדודים בכף ידו.
הקסם האוריינטאלי השופע מתוך ציוריו של נסאסרה מזכיר באופן אירוני את ציוריהם של ציירי בצלאל, מראשית המאה שעברה: שיירות הגמלים של א. מ. ליליין וזאב רבן, הדקלים שעטרו את נופי הארץ התנ"כית, האור הכחול והצלול, השמש הזורחת תמידית, הדמויות המזרחיות עטויות בג'לאביות ובכאפיות, ואותה תחושת כיסופים שהטעינה את הדמיון היהודי של הציונות המוקדמת, הנושאת פניה אל המזרח. זהו אותו מזרח אבוד, מדומיין, שנשלל גם מסלמאן נסאסרה.
ניר כפרי, צלם "הארץ" חוזר מאזורי הקונפליקט עם מאות פריימים מצולמים. מבט כללי מגלה ברבים מהם נוכחות של ילדים - פלסטינאים, יהודים, בוסנים, צוענים - הילדים תמיד נמצאים שם, בלב ההתרחשות האלימה, ליד החיילים, בתוך ההריסות. כפרי מצלם אותם. הפרויקט "ילדים במלחמה" מכוון את הפוקוס אל המחיר הכבד שמשלמים הילדים בגלל המציאות הקשה לתוכה נולדו. הצילומים יוחלפו מידי שלושה שבועות, עד סוף יוני 2004.
טלי תמיר