_60.jpg)
_60.jpg)
הבטחה עם ים ושמיים - על העבודות החדשות של נעה בן-נון מלמד
בתערוכה זו, השלישית מאז מות אביה (יוחאי בן נון ז"ל, מי שהיה מפקד חיל הים), חוזרת בתו, הצלמת נעה בן נון-מלמד, לחקור את יחסיה עמו ועם מיתוס ההבטחה האבהית שייצג. הפעם, היא לא עושה זאת באמצעות תצלומי משפחה ואלבומי ניצחון כמו בשתי התערוכות הקודמות, אלא דווקא דרך גלויות שכתב לה אביה ממסעותיו בחו"ל, כשיצא לשליחות רשמית כלשהי מטעם הצבא או המדינה.
"נויקי פייתי", כתב האב שיצא לתערוכת הסלון האווירי בפריז, "אני כבר מתגעגע שהבטן מתכווצת. אם זה יימשך כך, עד שאחזור לא יישאר ממני כלום." ולאחר מילות האהבה הטוטאליות-עד-אימה אלו, מוסיף ומתאר האב את המטוסים והטילים שהוא רואה ומספר על נשף מפואר בארמון ורסאי שמצפה לו באותו ערב. "בעוד לא הרבה זמן אני אחזור ונהייה תמיד ביחד", מבטיח האב האוהב, הבטחה שהורתה כבר באכזבה צפויה, לגבי בתו המצפה בבית לאביה העסוק והייצוגי כל-כך.
הסמכות האבהית נתפסת בעבודתה של בן נון מלמד כאופק מואר ומבטיח: ים, שמיים כחולים, ספינות מלבינות ומטוסים ממריאים. בצד הטקסט האינטימי, שנכתב רק לה, היא משבצת דימויים קולקטיביים מתוך גלויות של הצי הישראלי, חברת אל-על או גלויות-נוף לתיירים, ומוסיפה להם איחולי-אושר מתוך פתקאות של עוגיות-מזל. הגלויות, עם השורות הספורות הכתובות בכתב יד, מספרות על אהבה גדולה של אב לבתו הקטנה, אך כובד השנים והאירועים – כך מעידה על עצמה בן נון מלמד - מחקו כל אפשרות להצמיד אל מילות האהבה הללו זיכרון רגשי תואם. ואכן, התערוכה הנוכחית של בן נון-מלמד, יותר משהיא מספרת על אהבת-אב, היא מספרת על ההיטלטלות בין הבטחה לאכזבה, כמו גם בין חוויה פרטית ואינטימית, המתנסחת במילים מיוחדות, לבין מרחב קולקטיבי המופקר אל השדה הבנאלי של הקלישאות.
בין אלה לאלה מופיעות פניה של הצלמת – דיוקנאות שצולמו ב"פוטו רצח" והיו משובצים בתעודות זהות ישנות, דרכונים ורישיון נהיגה שפג תוקפם, מוחתמים בחותמת סגולה של הרשויות המוסמכות. אלה דיוקנאות רשמיים שהופקעו מרשות היחיד אך מבט עקבי בכולם יחד חושף מהלך אינטימי של התפקחות איטית: בהדרגה מתגלה בצילומים הללו, הנפרשים לאורך שני עשורים לפחות, אשה בוגרת, לא שמחה במיוחד, שקמטי-מתח נצברים בזוויות פיה – זו הילדה שאליה נשלחו גלויות האהבה. כמו תחנות-ביניים, מובילים הדיוקנאות את הרצף הויזואלי והזרימה הרגשית של התערוכה מן הטקסטים האבהיים מכמירי הלב אל התובנה שגם שם, מעבר לים- המקום שממנו באות הגלויות המצוירות – לא ממתין עולם טוב יותר.
מעשה בחייט שאינו חייט - על העבודות החדשות של דורית פיגוביץ-גודארד
"... מאחוריה ניצב איש, לבוש חליפה כהה, שערו מסורק. הוא זקוף, מותח את גופו ככל יכולתו, עד שגבו יוצר קשת קעורה. הוא מביט נכחו. מיהו האיש הזה?"
מתוך: חנוך לוין, איש עומד מאחורי אשה יושבת.
סדרת העבודות החדשות של דורית פיגוביץ-גודארד עשויה כולה מאריגים של חליפות גבריות, מן הסוג המחוייט למשעי, בצבעי כחול-כהה, אפור כהה או בהיר, וגוונים של חום. אלה עבודות כהות ואלגיות, המקפידות על-פני שטח מתוחים ומגוהצים המסגירים רק צלקות זעירות, קפלים פנימיים, תפרים וכפתורים: סימנים על-סף היעלמות של פעולות סגירה וחסימה של הגוף. העבודות המלבניות, בעלות קווי ההיקף הנקיים, מדברות על גוף: גוף גברי רופס מבפנים, גוף המתאמץ לעצור לרגע את הנשימה כדי שהכרס התופחת לא תבלוט. גוף מפריש, המעלים את ריחותיו לטובת ניקיון סטרילי, גוף גבר חנוך-לוויני, בורגני ומחוייט, ההולך בתלם, מתלבש בהתאם, מנהל חיי נישואין מהוגנים ולא יודע את נפשו. הבורגנות המהוגנת הזו מאמינה ביכולתו המכריעה של הכיסוי לחפות על מה שמתחתיו: האטום מכסה על השקוף, המהוגן מסתיר את הסוטה, המסודר מעלים את הכאוס והמכובד מחפה על המהוסס והמתלבט.
הבורגנות המחוייטת, שפיגוביץ-גודארד מעלה באוב שייכת ליישות גברית-אבהית, עירונית ביסודה, שמדיה המחוייטים משקמים את סמכותה המעורערת ומעלימים את פחדיה הקיומיים. תחושת הסמכות המעורערת מתחזקת לנוכח חיבורי הסיכות שמבצעת פיגוביץ-גודארד ,שאינם מתחלפים בתפרים. פיגוביץ-גודארד נשארת ברמת החייטות: גזירה, סימון, הידוק קל בסיכה, ולא יותר – רק הסקיצה קיימת והחליפה השלמה לעולם לא תיתפר, כפי שהחיים האמיתיים לעולם לא ייחוו על-ידי לובשי החליפות והעניבות.
הקריקטורה מהניו-יורקר, המבוצעת בטכניקה של מתיחת חוטים על מסמרים המסמנים את מסלול הרישום, היא מעין אקספוזיציה המסמנת את מרחב ההתרחשות: הבית הבורגני; בעל ואשתו; חיי נישואין. אך למסלול המוכר והבטוח הזה ישנו אפילוג טראגי: שתי העבודות האחרונות בסדרה, שנעשו בחודשיים האחרונים, מתבוננות בחלק של המרחב, אותו הבורגנות אינה יכולה להעלים או לכסות: מרחב המוות. העבודה "קיר הפלא אשר בוורמאיזה", הקרויה על-שם הבלדה המפורסמת של שאול טשרניחובסקי, מבקשת לרמוז על נס הישועה והחמלה ואילו העבודה "פייטה", המסמנת, באמצעות אריג הטוויד החום את הקווים הנמשכים-למטה של הפייטה, מזכירה את הסיום הטראגי, הגרנדיוזי, של ה"סקיצה" שעשה החייט, המתכנן הגדול.
טלי תמיר