יעל יודקוביק – סומק, נתונים
תמר הורביץ – מערכה אחרונה
ענת אביב – עבודות פרחים
אוהד שאלתיאל – חרך ירי
זיוה בן ערב – אורז
צילה ליס – שיירה
30.7.2004 – 30.6.2004
_60.jpg)
_60.jpg)
שמונה אמנים
נמרוד ראובני – חדר, כניסה וכלב דו-ראשי
חלל כפול-תחתית, שחלקו הקדמי, המואר הוא חדר ילדים בקיבוץ, וזנבו האחורי, האפל הוא חדר בורגני, בעל ניחוח גלותי, או בורדלי – תלוי בעין המתבונן. אל החדר בקיבוץ נכנסים מבעד לדלת. אל חדר הגלות – מציצים מבעד לחורי ההצצה, כמו לתוך תת-מודע מודחק. ראובני משחזר חדר ילדים תקני, הכפוף לחוקי האחידות של האידיאולוגיה. במרכזו ניצב "עמוד המטפלת" היורה לכל עבר דימויים מופתיים של תרבות גברית עתירת פעילות וגבורה. אך אל תוך החלל התמים הזה מבליחה, ללא הכנה מוקדמת, הזיה הומו-אירוטית, המתחפרת בין הירח המחוייך והצפרים השרות הנשקפות מן החלון. הסרט המצוייר "שלגיה", המוקרן בטלוויזיה בחדר הילדיםמוסיף לשיבוש קוד התמימות כשהתמליל ה"מתורגם" לעברית מסתבר כחיבור בין שיחת הגמדים ושלגיה לבין חוקי השפה של חדר הצ'טים באינטרנט. המודחק – מצופה טפט פרחוני בצבע בורדו, עתיר חפצים וקישוטים, תמונות מן הביוגרפיה האירופית של בני משפחת האמן, אפוף תחושת חטא ותשוקה, העולה ומתאדמת לעומת הסגפנות השורה על חדר הילדים בקיבוץ. "המיצב עוסק בדיסוננס הבלתי פתיר שבין סקס לאהבה" כתב נמרוד ראובני "ובניסיון חסר תוחלת לאחד אותם בתוך מרחב מחיה שמקשה/מונע מן הדברים להתאחד". המיצב עוסק גם בדיסוננס הבלתי פתיר שבין העבר הגלותי המחוק לבין ההוויה הציונית המסנוורת.
תמר הורביץ - מערכה אחרונה
כשחקנית כדורעף לשעבר בנבחרת קיבוץ עין החורש שואבת תמר הורביץ את דימוייה ממגרש הכדורעף ומדמותה שלה ושל חברותיה בבגדי ספורט – נשים אתלטיות, שחונכו לניצחון, לשיתוף פעולה הדוק וללוחמנות גברית. הורביץ מחברת את הספורטאיות מצד אחד למסורת האולימפית היוונית באמצעות אפריזים הרצים מסביב ל"מגן" ולכד יווני, ומצד שני היא מערערת את מיתוס הבריאות המוחלטת באמצעות עיסוק בחוסר סימטריה גופנית ובהעדר שיווי משקל. אברים קטועים, נכויות, צליעה ונפילה מעסיקים אותה כשהיא בונה טורסואים קטועים וגדומים. מכנסי הספורט וסמל "הפועל" נשארים תמיד אך בתוכם מחדירה תמר את אופציית השבירה והנכות כאתגר הדוקר את המבט ולא מאפשר הדחקה והתעלמות. בטכניקה מיוחדת במינה שטיפחה בעצמה משלבת תמר הורביץ סגנוני קליעה שונים שלמדה מקולעות תימניות, עם משטחי מרק לבן בוהק וציור בצבעי גואש. כך, בוירטואוזיות אתלטית ממש, היא מצליחה לגשר לא רק בין טכניקות רחוקות זו מזו אלא גם בין האולימפיאדה היוונית, לבין הקיבוץ לבין מסורת תימנית.
צילה ליס – השיירה
כל אדם וחייו הארוזים, "אורזי המזוודות", קרא להם חנוך לוין. אך שיירת הדמויות של צילה ליס, חברת קיבוץ עין שמר, עוסקת גם בארכיטיפ הקיבוצי המבטא את קיומו באמצעות הליכה ופעולה: זה דוחף וזה גורר, אחד סוחב והשני מרים, אך כולם – חתומי פנים ואחידי-חזות – עסוקים בפעילות ולא נותנים לגופם רגע של מנוחה. מתוך שגרת הפעילות, עולה ומתבהרת מטרתה: איסוף ואריזה של חפצים הובלה אל מקום כלשהו הנמצא מחוץ לפריים, ואינו מתבהר. ברישום מדוייק ומפוכח, בעזרת מוחק וגירי פחם מעלה צילה ליס את צליליו הדהויים של מארש הפרידה. עולם הולך ונעלם, עולם שהיה אמור להיות רוחני אך מסתכם בצרורות של חפצים, ארגזים וכלים.
זיווה בן-ערב – אורז
זיוה בן-ערב משולה לאותה קוסמת המניפה את מטה הקסמים שלה ומארגנת את כל הפצעים, הכוויות והצלקות לתוך דגם מרהיב של מניפה. גם אם אלה הן עקבות צרובות של מגהץ, תוצר של שעות גיהוץ אין-סופיות של אם לארבעה ילדים, גם אז הן מפיקות יופי בלתי-צפוי והדר שופע. מתחת למניפה – שטים בנחת ענני אורז, מגוהצים גם הם ליריעות-יריעות. קפצו להם גרגרי האורז מן הסיר... ו...
מתוך השפע הגדול של אמנות נשים בשנים האחרונות נדיר לראות שילוב הרמוני כל-כך בין עמלנות לבין היקסמות. זהו היפוך ההיגד הביקורתי לתוך אקט משחקי, קרוב ברוחו למעשה המחתרתי של איילת, בעלת השמשייה הכחלחלת (קדיה מולודובסקי), שמרדה באמה הרודנית, שבקשה לחנכה ולהכניסה בכוח למשטר עבודות הבית, והפכה את שורת הכפתורים שהיה עליה לתפור לשיירה של גלגלים הנוסעים למרחקים – גם זו דרך למרד נשי...
יעל יודקוביק – סומק נתונים
דיוקן עצמי משוכפל על מצע של "מוסף הבורסה" במוסף הכלכלי של עיתון "הארץ". העולם הגברי מסומן באמצעות טורי המספרים המציינים את עלייתם/ירידתם של ערכי המניות, רומזים לעיסוק הגברי האינטנסיבי באנכי האנטומיה של גופם. הנערה המצוירת על טורי המספרים בקו שחור, מסתירה בידיה את פיה/פניה בתנועת מבוכה, הלם, או בושה. "הידיים מצניעות חיוך שהולך לברוח, מסתירות מבוכה, מחזיקות שלא לבכות, משתדלות שלא לצחוק", כותבת יודקוביק, תוך שמירה על מצבי היפוך עקרוניים. "הנשים בפוזיציית הצצה, מבוכה, השתאות, פליאה, כלימה וחרמנות". לנוכח מה? מה הן רואות? טורי המספרים וקווי הגרפים מצטופפים על ידיהן ממלאים את ראשן במחשבות טורדניות. הרקע הבורסאי מתפקד הן כמרחב סימבולי והן כמרכיב גראפי. הרישום שומר על הבינאריות שחור-לבן, ורק הקו האדום המתרוצץ מסביב מעלה על הדעת את הסומק ההולך ומתפשט על הפנים.
אוהד שאלתיאל – חרך ירי
הנוף המקומי כפי שהוא נראה מבעד לחרכי הירי במוצב צה"לי בפאתי עזה: פורמאט נופי-חיילי, קטוע, מוקטן, ממזער את העולם לפיסות קרועות ומבטל את כוליותו. רשת ההסוואה החומה-אפורה מנמרת את הנוף ומוסיפה לו עניין. צללים של דמויות, קני רובים מזדקרים, בליטות של מכשירי קשר ומבני ביצורים – כל אלה יוצרים נוף אחר, המורכב מפיסת שמיים כחולה, והתרחשויות מרוחקות. מסביב לחרך הירי מתערבל כאוס בוצי, המורכב מזפת, קפה וצבע. שאלתיאל מקיף את חרך הירי ביורה רותחת, המנוגדת תכלית ניגוד לרקמת ההסוואה המדויקת.
ענת אביב – עבודות פרחים, "אברהם"
בציור צבעוני, שאינו נרתע מן ה'יפה' הקלאסי, מציירת ענת אביב סוג של הכלאה בין ציורי פרחים מהמסורת ההולנדית במאה ה-17 לבין סתמיות יומיומית של צפרנים וג'יפסופיליה המרכיבים את הזולים ביותר מבין זרי דוכני הפרחים. היא מעניקה אותם ברוחב לב לצופה הנדיב אך בצידם, באיטיות מופגנת ובקנה מידה זעיר היא מציירת תמונות מאלבומו האישי של "אברהם" – גיסה, שנהרג בתאונת מטוס ביולי 2001. "אברהם" כגבר ישראלי טיפוסי שצילומיו האישיים מדווחים על מידה מסוימת של הרפתקנות, אומץ, חוויות צבאיות, טיולים, משפחה ואהבת הארץ. מתוך הסדרה בחרנו להציג שני ציורי הווי צבאיים, המנווטים בעדינות את דרכם בין הכללי לבין האישי, בין הכל-ישראלי לבין הייחודי של אברהם.
ניר כפרי – ילדים במלחמה
צילום הסוגר את הסדרה "ילדים במלחמה" של ניר כפרי, צלם "הארץ", שהוצגה בחודשים האחרונים בגלריה. צילום המחבר בין העוני המשווע של ילדי פלסטין, לבין החופש הנרמז במעוף הציפור המתחמקת. צילום המשמר את החיוך הילדותי, המסיח דעתו מן הדלות הריקה שסביבו...
תודה לניר כפרי על שיתוף הפעולה.
יוני – יולי 2004
שלגיה בקיבוץ (הזיה מס. 1) - על המיצב של נמרוד ראובני
"המיצב עוסק בדיסוננס בלתי פתיר בין קטבים של סקס ואהבה וניסיון חסר תוחלת לאחד אותם בתוך מרחב מחיה שמקשה/מונע מן הדברים להתאחד". כך פותח נמרוד ראובני את דברי ההסבר שלו על המיצב כפול החללים שבנה בגלריה "הקיבוץ". חלל אחד הוא החלל התקני: חדר בבית הילדים בקיבוץ, שבו האידיאה והעיצוב הנגזר ממנה כופים אחידות מקסימאלית ומנסים להחניק כל שביב של שונות: קירותיו עירומים, מיטות הסוכנות שבו נצמדות לקירות, משקיפות אל מדף בודד הנושא עליו קומץ חפצים אישיים. על הקירות מוטלות, בקצב אחיד, תמונות מתחלפות מהווי הקיבוץ המוקרנות מעמוד מרכזי ("עמוד המטפלת"), והן משדרות את התקן הרצוי: חברה גברית, סטרייטית, המפתחת פולחני גבורה, משמעת ומופת.
הדרך אל החדר התקני עוברת בתוך מסדרון צר ואפל המחכך את הצופה בנוכחותה המטרידה של פנטזיה אסורה, ומפתה אותו להיות מציצן: שלושה חלונות הצצה נפערים מולו לאורך קיר המסדרון; ההצצה פנימה מגלה עולם אחר, עולם בעל אסתטיקה זרה, אירופאית, שבה טעם הגלות וריח הבורדל מתערבבים זה בזה ללא-הפרד. קירותיו מצופים בטפטים פרחוניים בצבע בורדו, והחלל כולו שופע תמונות וסמלים, חפצים וקישוטים מעולם שעבר-זמנו. על הרצפה, ליד הקיר שרוע גוף עירום שזהותו המינית לא-ברורה, לבוש בתחתונים אדומים, מעורר תחושת חטא, מתכתב עם הדמות הנשית המתגלה מחור ההצצה שהציב מרסל דושאן על מסך המודרניזם הנאור. זוג עיניים רוטטות מחזיר לו מבט מתוך האינפרנו האדום.
החלל כפול-התחתית שבנה ראובני עוקב אחר רבדי התודעה הישראלית: החלק הדל, המתוכנת, הפוריטני הוא החלק הגלוי והמוכר; החלק המקושט, המיני, השופע - הוא החלק המודחק, הבורגני והגלותי. לא רק הזהות המינית מתפצלת כאן לגברית ולנשית, למודחקת ולמשתוקקת - אלא האסתטיקה כולה מתפצלת למהות דו-ראשית ויחד עמה מתפצלות התרבות והזהות העצמית – כל מה שהתרבות הציונית, ובמיוחד החינוך הקיבוצי ניסו לקבע ולאחד באמצעות חינוך ואידיאולוגיה. ראובני מציב את התרבות האירופאית הבורגנית כסוג של פרוורסיה מודחקת הצפה מבעד למחיצות המולבנות, חוזרת ומפתה את הישראלי ליפול לזרועותיה, כפיתוי המוות את הנערה.
אך הדיכוטומיה איננה כל-כך סימטרית. ראובני מאפשר לפרוורסיה להסתנן אל החלל התקני ולסממני הקיבוץ להבליח מתוך החלל הגלותי. בחדר הילדים, בתוך ריבוע החלון המכיל ציטוט מוגדל של נוף ליילי תמים ומחוייך מתוך הספר "ויהי ערב", מפציעה מבין הירח טוב-המבע והציפורים השרות, הזיה הומו-אירוטית. ההזיה הגברית מרחפת-נעלמת ושבה ומבליחה בחלל הריק המסוגף, מתעלמת מן המופת הגברי המוקרן על הקירות שלידה. גם סרט הטלוויזיה התמים של וולט דיסני, יצרן האשליות המתוקות והסטרייטיות – שלגיה – מקבל הסטה אל הפרוורטי. הצופה חד-העין והאוזן ישים לב לחוסר ההתאמה בין הטקסט המדובר לבין התרגום המופיע על המסך. הטקסט הכתוב, על תקן "תרגום", מופיע במתכונת של חדרי צ'ט באינטרנט והוא מערב את הטקסט המקורי של שלגיה והגמדים עם שפה הומו-אירוטית של "מלכות", "גמדים" "פייגעלעך" ו"משרתים". כך, למשל, כששלגיה נכנסת לחדר השינה של הגמדים וקוראת את שמותיהם החרוטים על מיטותיהם הקטנטנות היא פוגשת את "דמות אב", "כוסון", "חדש בקטע" ו"עליז 23" – שמות הלקוחים מכינויי האינטרנט בחדר הצ'טים של הומוסקסואלים.
שלגיה, במובן הכפול של שמה – כנערה תמימה המתאהבת בנסיך, חלומה של כל ילדה, וכסמל גברי-מחתרתי המשתוקק אל אותו הנסיך– מופיעה בחדר הילדים בקיבוץ ומשבשת את כל הקודים המובנים אל תוכו. היפוך החללים וערבובם זה בזה פועל גם בכיוון ההפוך: האוזניות התלויות מעל חלונות ההצצה משמיעות סאונד של מים זורמים במקלחת, ומעלים את מוטיב ההצצה כחלק מתרבות הנעורים בקיבוץ. כשרעשי המקלחת מתערבבים עם הד רחוק של מוסיקה קלאסית, נוצרת התכה ווקאלית של שתי המהויות. אובייקט ישראלי נוסף המושתל בתוך חדר התשוקה המודחקת הוא זוג משקפי רייבאנד, המונחים על מגש-של-כסף מרחף באוויר – אובייקט המסמל את הסקסאפיל הגברי הישראלי הנחשק ביותר. התשוקה, אם כך, נודדת מחלל אחד למשנהו, אך תמיד היא מתחפרת, מסווה את קיומה ועוצמתה, ואינה מתחברת למהות רגשית כוללת, להוויית חיים מלאה.
נושא הילדות בקיבוץ עלה בתערוכות רבות בגלריה. אך זו הפעם הראשונה שתערוכה של אמן בן-קיבוץ עוסקת בנושא המודחק של רגש ומיניות. האם חשיפת היתר גרמה להדחקת התשוקות עד פיצולן לפאזה אחרת, מחתרתית וסמויה מן העין? האם הכרח האיפוק והרגל ההסתרה השכיחו את מעיין הרגש ואת מקור נביעתו? האם חלוקת החלל הקולקטיבי עמעמה את ה'אני' המרגיש? ואירופה – המקום המודחק ההוא, הנכסף והבלתי מושג, האם התמזג בפנטזיה עם האפשרות להרגיש ולהשתוקק – אל גוף? אל נפש? האם שם יתחבר הכל לאחדות אחת?
טלי תמיר