"פיאצה בעברית זה כיכר" - על מזרקת המוזאיקה של נחום גוטמן בכיכר ביאליק
"...את מי אני פוגש על המושב הגבוה של דלפק האספרסו?" כתב פעם גוטמן באחתמרשימותיו, " - ה י א ישבה שם: תל אביב. סדרה את רגליה כך שתתגלינה שוקיה היפות והרימה את גבות עיניה בסקרנות קלה (מתמיד ידעה שזה מוסיף לה חן על חינה) ואמרה בקור-רוח מסביר פנים:
- הי, נחום, מה נשמע?
התבוננתי בה היטב, בהתמדה, בהזדהות, כמו שעושה כל אדם שנשאב לדמות-רעהו בכוח שאינו-יכול-לעמוד-בפניו – וחשתי לתמהוני שתוכי מתחיל לרתוח, כדוד כביסה שעומד על האש, בועות הבד עולות ויורדות בו, ומי הסבון גואים...
- אלוהים – חשבתי – כמה שהיא נשארה צעירה...! השנים שעברו לא השאירו בה עקבות ... והרגליים הקלות האלה... יש בהן תמימות בתולית שכזו, ממש חצופה.."
כך מתאר גוטמן המבוגר את התינוקת שהתבגרה והפכה לאישה מפתה, מודעת ליופיה ולחינה, מפלרטטת איתו מעל בר האספרסו... "הביטו-נא איך היא מחזיקה את רגליה!..." נרעש המעריץ הוותיק שאהובתו מסרבת להכיר בגילה המתקדם ואילו הוא, שחזר בדיוק מלוויה של אחד מזקני העיר, מוכן מיד לצאת בנאום סוער ולהזכיר לה כמה מפסוקי המוסר של נביאי התנ"ך, "שתדע פעם אחת מה אני באמת חושב עליה!" (מתוך: ארכיון כתבי היד של מוזיאון נחום גוטמן, זיכרונות על הגימנסיה)
א. הפיאצה
בניגוד לפרסוניפיקציה הפאם-פאטאלית של תל אביב, הצעירה הנצחית, כפי שמצייר אותה גוטמן ברשימתו ההומוריסטית, כיכר ביאליק, הנפתחת ממול לבית העירייה הישן, הייתה חשופה לפגעי הזמן והקרינה הזנחה ועזובה. בראשית שנות השבעים עברה עיריית תל אביב לבניינה החדש בכיכר מלכי ישראל (כיכר רבין) והחליטה לתת דעתה על ההיסטוריה הביוגרפית שלה-עצמה: הרעיון היה להפוך את בניין העירייה הישן למוזיאון ההיסטורי של העיר ולשקם את הכיכר כולה. ואם כיכר – אז צריך גם "פונטאנה" – מזרקה – שיחד עם זהרורי המים המוזנקים וצבעי הטורקיז של המוזאיקה תביא איתה ניחוח איטלקי של "פיאצה" אמיתית.
"התכנית המקורית היא לצפות את רצפת הבריכה באריחי טורקיז תוצרת הארץ, לבנות מזרקה קטנה ולשתול מעגל דשא מסביב. רחוב שניאור היורד מן הכיכר יכוסה בסככה מעוגלת ושקופה וכל הכיכר תהייה לפיאצה. פיאצה בעברית זו כיכר ופיאצה היא יותר מכיכר: שמשיות בד צבעוניות, כסאות קש, עציצים עם פרחי גראניום, רוח שבאה מן הים בערב קיץ וזקנים, אמהות, ילדים ובטלנים המתמסרים בהנאה לשמש חורפית. בתי קפה קטנים ומשקאות צבעוניים בכוסות זכוכית גבוהות". (נילי פרידלנדר, מעריב, 19.8.1974).
זה היה, אם-כך, החזון: לקחת את "הכיכר הקטנה – הרוסה ועזובה", כפי שתיאר אותה מזכיר העיר דאז, מר צבי אבי-גיא, ולהפוך אותה ל"פיאצה" שוקקת חיים, שתזהר בשלל צבעים, מקום מפגש ושתיית אספרסו, מקום שיחזיר את הנעורים לכיכר הותיקה.
לא היה אמן מתאים יותר מנחום גוטמן, מי שיילד את תל אביב ביומה הראשון וסיפר את סיפור צמיחתה, לממש את חלום הכיכר ולחבר בין מיתוס לידתה של העיר לבין המרקם האורבני התוסס של חייה הבוגרים.
ב - 25 למאי, 1971 דיווח עיתון "דבר" לקוראיו ש"עיריית תל אביב הזמינה פסיפס (מוזאיקה) גדול אצל הצייר הנודע נחום גוטמן, שתוכנו יכלול את תולדות העיר. הפסיפס מיועד לכיכר שליד הבניין הישן של עיריית תל אביב שבו ייפתח באוקטובר השנה המוזיאון ההיסטורי של העיר תל אביב".
נחום גוטמןמצידו נענה בשמחה להזמנת העירייה וכבר בפברואר 1971, כארבעה חודשים לפני הדיווח התקשורתי לציבור, הוא כותב מכתב לקרן תל אביב לתרבות ואמנות שהזמינה אצלו את הפסיפס, ומסביר ש"הפסיפס ימחיש בעיני המבקרים ותושבי העיר דמויות והתרשמויות של תל אביב כפי שהכרתיה בלידתה". גוטמן מודה לעירייה על שהעמידה לרשותו את הכיכר לצורך הקמת הפסיפס ומצהיר בנדיבות אבירית שהוא מוותר "על כל תגמול בעד יצירת הפסיפס". בכל ההוצאות להקמת הפסיפס – הנאמדות בכרבע מיליון ל"י, תשא קרן תל אביב לתרבות ולאמנות.
ב. התוכן
כשמתיישב גוטמן לתכנן את תכניו של הפסיפס הוא מרחיב את היריעה: לא רק תמונות מתל אביב הקטנה, כפי שחווה אותן באופן אישי ותיאר אותן בספרו "עיר קטנה ואנשים בה מעט", אלא ההיסטוריה בהא' הידיעה של העיר שנבנתה על חוף הים התיכון, מחיק אמה-הורתה – יפו. "שכן, בסיכומו של דבר", כתב שלמה שבא, "כאז, בימי שלמה ויונה, צחותי ופרסיאוס ואנדרומדה, צלח-א-דין וריצ'רד לב הארי ועד היום – משיקים גלי הים הכחולים את חופיה הכה וחזור והכה, ומשמשים רקע לסיפורי היסטוריה נודעים".
ואכן, לפחות שמונה מבין חמש-עשרה התמונות שעיצב גוטמן בפסיפס עוסקות בהיסטוריה העתיקה של יפו, בתולדותיהם של השליטים השונים שחשקו בה ובקשו לכבוש אותה ובאירועים הקשורים לנמל העתיק שלה ולים המתערסל לצדה. שלושת הלוחות המרכזיים, הניצבים בלב הבריכה מתארים שתי סצנות תנכ"יות ואת אחוזת בית. הלוח הראשון מתאר את המשלוח של ארזי הלבנון שהגיע כמתנה מחירם מלך צור לשלמה המלך לצורכי בניית בית המקדש. בולי העץ הגדולים הגיעו לנמל יפו ומשם הובלו לירושלים. הלוח השני מתאר את סיפור יונה הנביא, הנבלע על-ידי הדג, המתרחש גם הוא על רקע ימה של יפו. הלוח השלישי, זהוב וחגיגי, "מקפיץ" את העלילה הרבה קדימה, היישר אל תל אביב הקטנה של שכונת "אחוזת-בית".
מכאן והלאה ממשיכה העלילה באופן סיבובי, לאורכה של הטבעת המקיפה את המזרקה. גם פה מתחיל גוטמן מזמנים עתיקים ומספר את סיפורה של אנדרומדה, שענשה על-ידי זאוס אבי האלים ונקשרה אל סלע מול חופי יפו. הגיבור פרסיאוס הופיע באופק הכחול של ימה של יפו, הרג את המפלצת, והצילה. כובשי יפו השונים – תחותמס השלישי, מלך מצרים שניסה לכבוש את יפו במחצית האלף השני לפנה"ס, הצבא הצלבני שהגיע ליפו בראשית האלף השני לספירה, ונפוליאון, המצביא המפורסם, שהגיע עם צבאו ליפו בשנת 1799 ומוצא עצמו מותקף על-ידי חיידקי הדבר– כולם מופיעים בתמונות הפסיפס.
שני ביקורים נודעים נוספים מונצחים בפסיפס – האחד, ביקורו של משה מוניטפיורי בפרדסיה המפורסמים של יפו, שכמה חלקות מהם רכש למען קהילת יהודי יפו, והשני הוא ביקורו של הד"ר בנימין זאב הרצל בארץ-ישראל, בשנת 1898, שבמהלכו התאכסן במלון קמיניץ, השוכן ברחוב בוסטרוס, ביפו. נמל יפו מופיע באחד מרגעיו ההיסטוריים החשובים – כשער-כניסה לעולים החדשים, הליגאליים והבלתי-לגאליים, המגיעים לארץ-ישראל.
שכונת אחוזת בית - אבן הפינה של תל אביב החדשה - זוכה לפאנל מיוחד, וכמוה שכונות נווה צדק ונווה שלום, על ההווי המיוחד של תושביהן וסמטאותיהן. תל אביב בימי המנדט הבריטי – תל אביב שגוטמן היה אזרח נכבד ומעורה בתוכה - מונצחת בפאנל עתיר-פרטים, שבו נראים בתי הקפה של תל אביב, הווי האמנים והמשוררים שלה וביניהם – דמותו של חיים נחמן ביאליק, משוטט להנאתו ברחוב אלנבי, על רקע קולנוע מוגרבי. לבסוף – כסיום ממלכתי ראוי - טקס הצהרת המדינה בבית דיזנגוף, כשבמרכזו, עשויה אבני פסיפס לבנות, מתנופפת בלוריתו הנודעת של דוד בן-גוריון.
תל אביב של גוטמן, כפי שהיא נתפשת בפסיפס של כיכר ביאליק, מתפקדת כשובל זוהר וצבעוני לרצף היסטורי עשיר. שלא כמו בספרו "עיר קטנה ואנשים בה מעט", שם מופיעה תל אביב כבועה קטנה וסגורה המהווה עולם ומלואו, תל אביב בפסיפס הכיכר נולדת באופן ברור מיפו ומהמרחב הים-תיכוני. בפסיפס הכיכר מייצר גוטמן לתל אביבים זיכרון היסטורי שלא מתחיל מ"אירוע ההגרלה בחולות" ומציע להם לראות עצמם כמי שיושבים על שפת הים התיכון, בחיקו של נמל עתיק, נהנים מהיותם מושא התשוקה האוריינטלי של מלכי העבר ועלילותיו.
ג. הביצוע
בראשית שנות ה-70 היה כבר נחום גוטמן אמן-מוזאיקה רב-ניסיון: ב-1966 הקים בעזרת חברת Gruppo Mosaicistiמרוונה ומנהלה הפרופ' רנאטו סניוריני את קיר המוזאיקה הגדול בבניין כל-בו שלום החדש, המשתרע על שטח-פנים של 75 מ"ר. כמה שנים קודם לכן ביצע שני פסיפסים בממדים צנועים יותר בבניין הרבנות הראשית בתל אביב ובבית "יד לבנים" ברמת-גן. לכן, בבואו לממש את הפרוייקט הגדול של המזרקה בכיכר ביאליק היה טבעי לגבי גוטמן לשתף פעולה פעם נוספת עם הסטודיו למוזאיקה מרוונה ועם ידידו סניוריני.
ביוני 1971 נחתם חוזה בין Gruppo Mosaicisti, מהאקדמיה לאמנויות יפות ברוונה לבין קרן תל אביב לתרבות ואמנות, המפרט את כל התנאים לביצוע הפסיפס המדובר. נקבעו מחירים, מועדי-תשלומים ותאריכי התחלה וסיום העבודה. נקבע שהאמן עצמו ישהה בסטודיו ברוונה לפחות פעמיים, פעם אחת עם תחילת העבודה, לצורך בחירה ואישור צבעי האבנים ופעם שנייה בסופה, לגימורים אחרונים. כנגד זה, יגיע לתל אביב מומחה למוזאיקה מטעם הקבוצה האיטלקית שישהה בעיר עד תום תהליכי ההרכבה. מי שניהל את המשא ומתן עם החברה האיטלקית, ואף חתום על החוזה מטעם עיריית תל אביב הוא ד"ר בן-ציון כדורי, מנהל המוזיאון ההיסטורי של העיר, שניהל את הפרוייקט עד מותו ב-1972.
בראש החוזה מופיע מפרט טכני של העבודה: לוחות בטון מזויין בעובי של כ-2.5 ס"מ כבסיס, כך, שיחד עם ציפוי האבנים לא יעלה עובי הלוחות על 4 ס"מ; האבנים יהיו אבני מוזאיקה קטנות מזכוכית שגודלן אינו עולה על 0.7 – 1 ס"מ (מלבד אבני הרקע שיהיו גדולות יותר); הדבק: דבק-זכוכית. טכניקת ההדבקה: "טכניקת רוונה", על-פיה משקיעים את אבני הפסיפס בטיח הרך, ומאפשרים להן לבלוט על-פני השטח, בהתאם לצרכי הצבע והתאורה.
הפסיפס השלם הורכב מטבעת ששטח פניה הכולל הוא 36.50 מ"ר, מחולקת ל-12 חלקים, המופרדים זה מזה בפס מתכת. בנוסף – שלושה משטחי-קיר זקופים במידות שונות, בשטח כולל של 39.60 מ"ר, מצופים מוזאיקה מכל הצדדים, כולל המשטח העליון.
את הציורים למשטח הטבעתי על הצייר להמציא בגודל 1:1 ואילו הציורים לקירות הזקופים יסופקו בגודל מוקטן ומבצעי העבודה ידאגו להגדלתם והתאמתם לקנה המידה הנכון. נקבע שהעבודה תימסר תוך 10 חודשים מיום אישור ההסכם על-ידי מועצת העיר. החוזה מפרט את תנאי המשלוח של לוחות המוזאיקה מרוונה לתל אביב, תוך הדגשת הארגוז המיוחד, הסדרי מכס וביטוח הנדרשים לעניין.
החוזה נחתם בין שני הצדדים בברכתו של נחום גוטמן עצמו וכבר ב-24 ליולי אותה שנה (1971) מגיע מכתב מהפרופ' סניוריני המבשר למר כדורי שהעבודות על הפסיפס התל אביבי הגדול החלו. בביקורו השני ברוונה, במאי 1972, מכניס גוטמן תיקונים ושיפורים ומאשר את סיום העבודה, לשביעות רצונו. קבוצת המוזאיקה האיטלקית עמדה באופן מושלם בתנאי החוזה: בראשית יוני 1972, עשרה חודשים לאחר תחילת העבודה, הודיע הפרופ' סניוריני למזמיני העבודה בתל אביב שעבודת שיבוץ המוזאיקה של המזרקה הסתיימה, תוך שיתוף פעולה מלא עם האמן גוטמן. החברה האיטלקית מבקשת מהעירייה לטפל בנושא המשלוח דרך הים.
עם סיומה המוצלח של העבודה ברוונה הסתבר לנחום גוטמן שהוא עומד בראשיתו של מסלול ארוך ומייגע שאת פרטיו ועלילותיו לא צפה מראש. יהיה עליו להמתין ארבע שנים נוספות – עד ינואר 1976 - כדי לזכות ולראות בפתיחתה הרשמית של המזרקה שבנה. המשלוח הימי, על מהלכיו הבירוקרטיים השונים ארך 10 חודשים נוספים. הלוחות "עוכבו" במחסני נמל אשדוד ופורקו רק באפריל 1973! בינתיים נבנה בכיכר שלד הבטון של הבריכה ועוד לפני שנראתה בו אבן-פסיפס אחת, כבר התעוררה סערת-רוחות: "הבוקר הוזמנתי לפגישה בקשר לפסיפס ברחוב ביאליק" כותב גוטמן ההמום לראש העיר שלו יהשוע רבינוביץ' במרץ 1973, "ולתדהמתי הוצע לי להוריד את שלושת הלוחות שהוקמו בתוך הבריכה. היות והבריכה עם הלוחות מהווים יחידה אחת שלימה, במובן הרעיוני של יפו-תל אביב, איני מוותר על זאת". הבעיה התעוררה כשהסתבר שהלוחות הניצבים, שגובהם 2.8 מ' (שעמדו עדיין עירומים, בלי ציפוי הפסיפס), מסתירים את חזית בניין העירייה הישן – עובדה שלא נלקחה בחשבון בתכנון המקורי. הגדילה לעשות סיעת גח"ל בעיריית תל אביב שבישיבתה מיום 14.5.73 החליטה "לתבוע את סילוק הקירות שהוצבו בפתח בית העירייה הישן לאור העובדה שקירות אלה מסתירים את הבניין".
לא שהם מתנגדים לפסיפס עצמו, כותבים חברי הסיעה, אך הם מבקשים למצוא מיקום אלטרנטיבי לקירות הללו "למען מנוע הפגם שנתגלה עם הצבתם". על החתום: מנחם סבידור, יו"ר הסיעה.
לעזרתו של גוטמן התגייס מיד האדריכל נ. מרון, ממעצבי מוזיאון הארץ, שהיה בין מתכנניה המקוריים של המזרקה. במכתבו מדגיש מר מרון שהרעיון המקורי היה להציב את הקירות בצורת כוכב ואילו הוועדה העדיפה להציבם במקביל. מרון מבקש להזכיר שברגע שיצופו הקירות בפסיפס – "יאבדו חלק מהגושניות הבולטת שלהם". בפגישה מיוחדת שכונסה לצורך דיון בעניין, שהתקיימה במשרדו של ראש העיר ב15 למרץ 1973 הביע ראש העיר, מר רבינוביץ, צער על ההחלטה לבנות בתוך הבריכה שבכיכר ביאליק שלושה קירות ניצבים המסתירים את חלקו התחתון של בניין העירייה הישן, אך מבקש להתייחס לכך כאל עובדה מוגמרת, שאיננה ניתנת לשינוי, "היות ומר נחום גוטמן מתנגד לשינוי המבנה ולא נוכל לפגוע בו". הפתרון המוצע הוא הרחבת שטח הכיכר ושיפוץ המבנים שבשטחה, כולל ניסיון לסגור את הכיכר לתנועת מכוניות. הרעיון להקים בית קפה שימוקם בתוך בניין המוזיאון ושולחנותיו יפוזרו בשטח הכיכר עדיין קיים ועומד.
עיתון "הארץ" עקב אחר תלאות המזרקה של גוטמן ודיווח לקוראיו על הבעיה שהתעוררה בכיכר. העיתונאית יהודית וינקלר אף ראיינה את גוטמן בסוגיה זו ושמעה ממנו ש"אין לדון את כיכר העירייה על-פי לוחות הבטון המזדקרים עתה מתוך הבריכה לפני שיצופו בפסיפס. ... כאשר האזור כולו ייהפך על-פי התכניות למרכז תרבות בעל אופי מיוחד, שתנועת כלי הרכב תיאסר בתחומו – יתרום הקישוט האמנותי שיצר ליופיה הכללי של הכיכר". בינתיים, מדווחת הגב' וינקלר על אזור רדום ושמם, מדולדל-אוכלוסין שבשעות הערב נותר בשממונו. אף מילה על שאלת העיקוב הגדול בבניית המזרקה.
כשנה וחצי לאחר סיום העבודות ברוונה, בנובמבר 1973, נשלח מכתב ממוזיאון הארץ, (שמנהלו החדש, לאחר מותו של בן-ציון כדורי היה מר פראג), אל ראש העיר השוטח בפניו עלילה קלאסית של עיכובים בירוקרטיים שגיבוריהם הם גזברים ומנהלי מחלוקות-כספים בעירייה. קבוצת המוזאיקה מרוונה, מצדה, מתלוננת על עיכוב התשלום השלישי ואף תמהה "מדוע אנו לא מרכיבים את לוחות המוזאיקה הנמצאים בארץ מאז אפריל במקום המיועד". "אין לנו כל הסבר מניח את הדעת להתנצל על-כך" כותבת בכנות בלתי-מצויה ש. דגן, המזכירה הכללית של מוזיאון הארץ ומבקשת מראש העיר להעביר באופן מיידי הוראת-תשלום לגזבר.
עוברים עוד כמה חודשים והסחבת נמשכת. בינואר 1974, בראותו שלוחות הפסיפס שלו עדיין ארוזים במחסנים וטרם הורכבו, כותב גוטמן מכתב אישי בכתב-יד לראש העיר. "אודה לך מאוד אם תשלים את הקמת האנדרטה ברחוב ביאליק", כותב גוטמן בייאושו, "השקעתי בה את מיטב עבודתי במשך למעלה מחצי שנה – והייתי רוצה לראות אותה בהקמתה. אני מבקש שתתן את מיטב רצונך לעניין זה שקרוב ללבות שנינו. בברכה, נחום גוטמן."
שלושה חודשים מאוחר יותר (5.3.1974) משגר גוטמן מכתב נוסף לאותה הכתובת, אך הפעם, לראש העיר החדש – מר שלמה להט. "יודע אני כי יש לך הרבה בעיות לפתור עם תחילת כהונתך כראש העיר", פותח גוטמן את מכתבו, "אבל תמה אני אם ידועה לך פרשת המוזאיקה שהוזמנה אצלי, על-ידי ועדה עירונית, ברחוב ביאליק מול הכניסה למוזיאון הארץ. אני השקעתי בה שמונה חודשי עבודה (לא על-מנת לקבל תשלום עבור עבודתי). ההוצאה לפועל נעשתה באיטליה. כל חלקי המוזאיקה הגיעו מאיטליה והם מונחים זה כעשרה חודשים במחסני נמל אשדוד, וברחוב ביאליק מול המוזיאון עומד שלד בטון שמכער את הכיכר." עוד מזכיר גוטמן את העיכוב בתשלום לקבוצת המוזאיקה האיטלקית ומבקש מראש העיר שיתן את ידו "לסיום פרשה שנמשכת זמן כה רב, בהקדם האפשרי".
חמישה חודשים נוספים עברו ובאוגוסט 1974 מתחילה, סוף סוף, העבודה בכיכר, ומתוכננת להסתיים כעבור חודש ימים. "ראיתי חלקים מהפסיפס לאחר שנפתחו הארגזים", כתב מר י. פראג,המנהל הכללי של מוזיאון הארץ, "וממה שראיתי אני מעז להתנבא שהפסיפס ימשוך תשומת-לב רבה ומבקרים רבים".
האקורדים האחרונים של דרמת הפסיפס בכיכר ביאליק עוסקים בפרטים הטכניים של שמירה, הגנה, גידור והסברה של האתר. כבר בתחילת הדרך הסתבר שילדים מטיילים על הפסיפס ומוציאים אבנים מתוכו. בעוד שגזבר העירייה נאבק על העברת אלפי הלירטות האיטלקיות לבנק ברוונה, צפות ועולות סכנות הוונדליזם המקומי וכבר נדרשת הקמת גדר והצבת שומר קבוע. בישיבה מיוחדת בעניין במשרדי העירייה הציע חבר וועדת התרבות אמנון ברזל לצפות את האנדרטה בדבק אקרילי שקוף שימנע אפשרות הוצאת אבנים מתוכו. לגבי השמירה עולות שלל הצעות: לפנות למשטרת ישראל שישמרו על האנדרטה; לפנות אל תחנת המשמר האזרחי ברחוב אידלסון; לצרף את האנדרטה לרשימת הנכסים הנשמרים באגף הנכסים של העירייה, או, ש"בן-מיימון יסייר ויבדוק מה ניתן לעשות"...
רק בנובמבר 1975 מתחילים, סוף סוף לדון בטקס חנוכת הפסיפס של גוטמן. הטקס נקבע ל18 לינואר 1976. העירייה מזרזת את סיום עבודות השיפוץ בכיכר, כולל נטיעת עצים וחסימת הכביש בשעת הטקס. נחום גוטמן מבקש לשקול הפקת מדריך צבעוני שיסביר את תכן התמונות בפסיפס. אך החשוב מכל - סידורי המים. הרי במזרקה מדובר, ומחלקת המים של העירייה נכנסת גם היא לתמונה, על מנת להביא לכך שבבוא הרגע הנכון, יזנקו מן המזרקה הצבעונית סילוני מים זכים, לשמחת הילדים והתושבים.
ברוב-עם התקיים טקס חנוכת הפסיפס ונראה שאפילו השמיים התחשבו באירוע ונמנעו מלהמטיר גשמים באמצע ינואר החורפי. נחום גוטמן, בן ה-78, חבוש בכובע הבארט השחור החביב עליו, לצדו דורה אשתו ולצדו האחר ראש העיר הצעיר מר שלמה להט. הושמעו דברי תודה והערכה, ננאמו נאומי ברכה ואיחולים לאמן, לעיר ולמזרקה, אבני הפסיפס נצצו בשלל צבעים והכיכר צהלה ושמחה.
אך הסאגה של המזרקה בכיכר טרם הסתיימה. בתיק ארכיון העירייה השומר את כל התכתובת העירונית בנושא, שמור מכתב נוסף, מתוארך ל10 למאי 1976, 10 חודשים בלבד לאחר הטקס החגיגי ותוכנו עגום ביותר: הכותבת היא הגב' אנינה קפלן, מנהלת המוזיאון ההיסטורי של תל אביב: "רואה אני שאין תקווה לבריכה בזמן הקרוב, לפחות. היא עומדת שוממה וחשוכה, המזרקה אינה פועלת והפנסים כבויים. ... כשסוף סוף נגמרה העבודה והפסיפס הוקם, נהפך המקום למצבור של פסולת וכל הכסף הרב שהושקע בפרוייקט זה הולך לטמיון." כשהיא פונה ישירות למשנה למהנדס העיר, עם העתק למר להט, ראש העיר, מסיימת הגב' קפלן את מכתבה בבקשה לדיון דחוף בבעיה בפני הגורמים המוסמכים, "ואתך הסליחה והתודה על ההטרדה".
במרץ 1977 שוב חוזרת השמחה למזרקה. אנינה קפלן שוב כותבת לראש העיר והפעם היא מבשרת לו בשמחה שהמזרקה בכיכר ביאליק פועלת והיא הביאה לשינוי מיידי (ההדגשה במקור) לסביבה, "ילדים, כמבוגרים פוקדים את הכיכר כדי ליהנות מהמזרקה היפה ובטוחתני שתושבי הסביבה שהתאוננו על העזובה, באו על סיפוקם". העתקים נוספים של המכתב הזה נשלחו גם לנחום ודורה גוטמן ולמנהל מפעל המים.
ביולי 78 נעשה מבצע שיפוץ וניקוי הפסיפס. הסתבר שהרכב המים פוגע במרקם האבנים ובאיכותן ומותיר עליהן שכבה דקה של אבנית. לפיכך, שוב נסגרה המזרקה והבריכה נותרה יבשה. התכנית לסגור את הכיכר לתנועה, לכסות חלקים ממנה בסככה שקופה ולפתוח במקום בית קפה "לזקנים,ילדים ובטלנים שיהנו מקרני השמש ומרוח הים" – לא יצאה לפועל. כך חזר חזון הפיאצה לממדים של כיכר תל אביבית רגילה, שחיה את חייה בדממה, כאילו אין בטבורה פסיפס צבעוני ומרהיב, ייחודי רק לה.
ד. התערוכה: מתווים לפסיפסים
התערוכה "מזרקה", מציגה 9 מתוך 12 המתווים בגודל של 1:1 שצוירו על-ידי נחום גוטמן כהכנה לפסיפסים של המזרקה בכיכר ביאליק. המתווים מצויירים על ניירות חומים עבים הגזורים בצורת קשת, המהווה, כל אחת, 1/12 של הטבעת המקיפה את המזרקה. לאחר שקבע לעצמו רצף של שנים-עשר אירועים היסטוריים המספרים את סיפורה של תל אביב-יפו, חקר גוטמן את התמונות והדימויים הקשורים לכל אחד מהם. הפסיפס העמוס בנוי משפע של פרטים הנשענים על תחקיר וידע היסטורי: בעוד שמשלוח הארזים וסיפורו של יונה הנביא - שני האירועים התנ"כיים - היו נתונים לדמיונו הפורה של גוטמן עצמו, היה עליו למצוא רפרנטים מהימנים למראה צבאו של תחותמס המצרי, לנשקו של הצבא הצלבני ולמדי הקרב של צבא נפוליון הצרפתי. הוא עובד עם צילומים, ציורים ומסמכים שונים המסייעים לו לבנות את מאות הפרטים הקטנים המרכיבים את הפסיפס הססגוני. אך לא רק הפרטים ההיסטוריים מכתיבים את אופייה של כל תמונה, כי-אם גם הצבעוניות: כל תמונה מצוירת בעולם צבעוני שונה, האופייני לו וכל תמונה מעלה חיזיון נפרד וייחודי.
ביודעו שהוא עובד על מתווים – רישומי הכנה – הפעיל גוטמן את מירב החופש היצירתי שצבר במשך שנותיו הארוכות כצייר. העבודות הללו מצטיינות באנרגיה ציורית תוססת ומשוחררת ביותר. כמאייר של "דבר לילדים", הרגיל לעבוד בפורמאט קטן וזהיר, מותאם לעיניו של ילד, לא ניכר כלל בגוטמן קושי כלשהו לעבור לקנה-מידה גדול ומונומנטאלי כל-כך. הוא לא רק רושם ביד קלה וזריזה להפליא, עובר במיומנות מסצנה אחת לשנייה, מדמות אחת לאחרת, ומשתלט בוירטואוזיות על משטחים מורכבים וגדולים, אלא הוא מרשה לעצמו לשלב באופן חופשי כל טכניקה שעולה בדעתו. בתוך "קשת"-נייר אחת ישנם אזורים המצוירים בצבעי מים, אחרים בגירי פסטל ולידם – אזורים של קולאג'ים מקרעי נייר. ברוב המקרים כל הטכניקות האלה כולן עולות זו-על-זו ויוצרות מרחב ציורי גואה ומלא-חיים.
השימוש של גוטמן בטכניקת הקולאג' הוא מיוחד במינו: הוא כמעט ואינו גוזר את הניירות במספרים אלא קורע אותם לחתיכות באופן ידני וחופשי, בהתאם לגודל ולצורה שהוא נזקק לה באותו רגע. כאן מתגלית המיומנות שלו כצייר, שמדייק בכל תנועה ובמבט מהיר אומד בדייקנות מירבית את הגודל והצורה הנכונים. ברגע שקרעי הנייר הודבקו במקומם, נחשף לעיניו של הצופה משטח כתמי וחי שלמרות אי הדיוק הרישומי שלו הוא, בסופו של דבר, מדויק ומתוזמר להפליא...
עבודות ההכנה הללו מאפיינות את גוטמן המאוחר, שהמכחול רץ תחת אצבעותיו כקלידים של פסנתר. הוא כבר אינו מניח כתמי צבע סמיכים וצפופים, כמו בשנות העשרים, לא מניח צעיפי-צבע שקופים ומהולים כמו באקוורלים של שנות ה-40 וה-50 ואף לא מסגנן את צורותיו כבשנות ה-60. גוטמן של ציורי הפסיפס המאוחר הוא גוטמן משוחרר לחלוטין, שולט להפליא באמצעיו וחוגג עם כל אופציה חומרית שנפתחת לפניו.
הפסיפסים עצמם, במזרקה בכיכר ביאליק מנסים להיות נאמנים לדינאמיות הציורית של עבודות ההכנה. "טכניקת רוונה", המשקיעה את האבנים בתוך הטיח הלח מאפשרת הנחה חופשית, עבודה באבנים בגדלים משתנים, ויצירת משטחים קופצניים בעלי גבהים משתנים. כך מחקה הפסיפס את שבירת הקווים, את הרישום הקליל ואת האופי המשוחרר של הרישום הגוטמני המאוחר. אך גוטמן, כתמיד, לוכד בוירטואוזיות עלילות-משנה: מוכר הגלידה על מדרגות קולנוע מוגרבי; הגננת החוצה את הכביש עם ילדי הגן; המלצר בקפה-של-האמנים; הדמויות בסמטה ביפו העתיקה או מלוויו הנאמנים של הרצל בביקורו ביפו, ועוד עשרות פרטים ומיני-עלילות וגיבורים, שגוטמן ידע לטוות לתמונה מרהיבה של תל-אביב הצעירה ויפו הורתה.
***
המזרקה של נחום גוטמן עומדת היום יבשה וזרנוקי המים לא עולים מתוכה. אך היא משמרת בתוכה, עדיין, את הפוטנציאל הנפלא להתעורר, להביט על ההיסטוריה הים-תיכונית שלה, לזכור באהבה את אמניה, ולהזניק סילוני מים מנצנצים לאוויר הלילה של תל אביב. או- אז, על דלפק האספרסו הגבוה שייבנה בבית הקפה שבכיכר, היא שוב תשב, תחשוף את רגליה הצעירות-למראה ותאמר בקול מתוק: "הי, נחום, מה שלומך?"
טלי תמיר