• 
• 
• 
• 
• 
• 

חזרה לגלריה

"איש מביט בתימהון או: הגירוש מגן העדן" - על מוטיב המסע וההרפתקה ביצירתו של נחום גוטמן

"פעם אחת בבוקר בהיר נראתה נקודה קטנה על פני הנהר. היא הלכה והתקרבה, הלכה וגדלה. זו הייתה סירה. היא נעצרה ומתוכה קפץ בן אדם אחד, אשר הביט בתימהון לכל צד. אותו בן אדם הייתי אני".                                                                                             

  נחום גוטמן, מתוך כתב יד שלא התפרסם, 1935(?)[1]

א. סימון המרחב החיצוני

הכל מתחיל מנהר ומנקודה קטנה שנעה בתוכו -  וזה הסיפור כולו. המסע הזה מתרחש באין-זמן ובאין-מקום: "פעם אחת בבוקר בהיר" מכיל את הבקרים הבהירים כולם ו"נקודה קטנה על-פני הנהר" מגדירה ציר-זרימה, המניע סירה, הנושאת איתה אדם, היוצא אל העולם. זהו המפגש הגוטמני הגרעיני, ממנו הכל ניזון וזורם: מפגש בין בן-אדם אחד תמה לבין עולם מופלא. "האדם הזה הוא אני", אומר גוטמן.

מן התיאור הזה, שבו צופה גוטמן בעצמו מבחוץ (נקודה שהופכת לאדם, אדם שהוא אני), ניכרת הזהות הספרותית הנאיבית שבה בחר לעצמו: פרסונה של אדם תמה, תמים, חסר ידע קודם, המגיע מאי-שם, נישא על פני המים, וקופץ, נרגש, אל גדת הנהר, כאילו דרכו רגליו לראשונה על-פני האדמה. למרות שהנוסע המפליג בסירה מוגדר כ"בן אדם", כלומר כאיש בוגר לכל דבר, מידת ה'תימהון' שלו והתבוננותו האינטנסיבית בעולם שסביבו, משמרים בו תמימות של ילד.

מאז שחווה את המסע הגדול המכונן של ילדותו – מאודסה ליפו - והוטל באחת אל המרחב הפתוח שבין הים לחולות ובין הפרדסים למושבות, הוטמעה בנחום גוטמן פליאת המפגש עם הלא-מוכר והלא-ידוע. גם  אז הגיע בסירה, ונזרק, במפתיע, אל החוף הלא-מוכר, כולו ריגוש ותימהון. פליאה ראשונית זו הפכה לתבנית יסוד נפשית ששוחזרה שוב ושוב, ונכחה בכל סיפורי המסע וההרפתקה שלו. בילדותו המוקדמת, בעיירת הולדתו טלשנטי ובאודסה, "נאלצתי רוב זמני לשבת סגור בבית", סיפר לאהוד בן עזר, "ליד החלון, ראשי דבוק לשמשה, צופה החוצה"[2]. אך החיים החדשים בארץ החדשה סומנו, מן הרגע הראשון, כחיים בחוץ: באור, בחולות, בים, בפרדסים ובדרכים. כמי שניחן בחוש ראייה מפותח במיוחד, שהטביע את חותמו העליון על סך התרשמויותיו מהעולם, היה נחום גוטמן, כבר בילדותו המוקדמת, בעל רגישות מופרזת לכל מה שאכלס את המרחב שסביבו – מבוהק האור וחילוף הצללים, דרך גווני הצבע ועד לתווי פנים, תנועה ומשקל. אך למעמד החוץ ביצירתו היו גם מרכיבים תרבותיים ומנטאליים. כשהגיע המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, לביקור בארץ ישראל, בקיץ 1909, והתארח בבית אביו של גוטמן, הסופר ש. בן ציון התרחש הדיאלוג הבא:

"בוקר אחד, הכיר ביאליק בנוכחותי, ילד בן שבע, ופנה אלי:

-רב נוחם – מה אתה יכול לספר לי?

מתוך מבוכה הבהבתי בעיני ואמרתי:

- מכל מקום שאנו עומדים – יכולים לראות את הים. אם הוא כחול או ירוק – או סוער. או שהוא נוצץ.

מצמץ ביאליק בעיניו הירוקות אל בוהק החול שמסביב ואמר

- חול, לא ים."[3]

הדו-שיח הקצר הזה בין הילד בן השבע, שזה לא מכבר הגיע לארץ והוקסם מהנוף החדש, לבין המשורר הנודע המבקר בה לראשונה, מתמצת את תחושתו של הילד נחום לגבי מקום מגוריו החדש: לא הבית הוא העיקר אלא מה שרואים מסביב, בחוץ. אך בעוד שגוטמן הילד ראה את הים, התרשם המשורר המבוגר מן החול. מן האנקדוטה הקצרה שהעלה גוטמן מנבכי זיכרונו עולות שתי נקודות מבט לגבי המרחב הציוני המדומיין: הכחול, הים-תיכוני, בעל האפיל המיתולוגי, המבקש טבילה[4], ולצדו – המרחב החולי, השומם, הריק, התובע פעולה. זה מבקש לחוש ולהתמזג וזה מבקש להתמודד ולשנות. כך או כך, החול או הים (שניהם מושלכים על המרחב השלם ושניהם חסרים את המרכיב האנושי החי), מופנית תשומת הלב כולה אל פלא-החוץ המואר ואל שינויי האור הבוהק: כחול-ירוק-נוצץ...  גוטמן הילד, וכמוהו "היהודי החדש", יציר כפיה של הציונות, עלו לארץ ישראל על-מנת לבנות בה 'בית לאומי', אך ביתם שלהם – זה הבית הפרטי, המסוגר בין הקירות – נמהל כולו באור המסנוור, נסחף אל תוך מערבולת ההתרחשויות ההיסטוריות, ולא מצא את מקומו בתודעה ובתרבות.

כמאייר וכסופר לילדים חזר גוטמן והאדיר את מעמדו של החוץ: מיטב ספריו ואיוריו ארוגים על ציר ההרפתקה המתרחשת מחוץ לבית:"שביל קליפות התפוזים", הנקרא גם "הרפתקאות מראשית ימי תל אביב", הוא כולו מסע בין פרדסי פתח תקווה והשרון והרפתקת בריחה מפני החיילים הטורקים, "הרפתקת החופש הגדול" מתגלגלת ברגע שזוג חברים ("רם ואני") יצאו לקטוף ענבים בכרמים בחופשת הקיץ, "ביאטריצ'ה" הוא סיפור על מסע לפריז וביקור בגן החיות העירוני ועלילת "אניית הכושים", שאינה קשורה כלל לאפריקה, מתרחשת על סיפון אנייה המפליגה לאיטליה. רעיון לספר מיוחד על מסעותיו לאיטליה התרקם בראשו של גוטמן, אך נשאר ברמה של סקיצות שלא הושלמו. ועל ספרד – "מסתדר לי ספר, מעין לובנגולו", כתב לדורה אשתו, "איני מוכשר לכתוב אותו ממש אך יש לי רשימות שמצטרפות". [5]

עלילות ההרפתקה הללו מתחילות ברגע היציאה מן הבית. רק שם, בחוץ, מתעורר העניין, מתחילה התרחשות, מתרקמת הרפתקה. קירות הבית אינם אטומים לקולות מבחוץ אלא להפך: אלה הם קירות דקים וחדירים, הנפרצים בקלות אל המרחב שבחוץ ואל ההרפתקה שהוא מזמן ליוצאים אליו. תיאורי החוץ של גוטמן מלאים בטרטור בתי המשאבות, צליל פכפוך המים בבריכות שבפרדסים, ותשומת לב רבה לכל מה שנע וחולף בשדה ראייתו. אך הם חסרים  את הכיוון ההפוך, כלומר, את החזרה אל תוך הבית פנימה: יש בהם שיבה הביתה, לארץ-ישראל, אך לא רגע של התרפקות בחללו החם והבטוח של הבית.

כתיבתו של גוטמן מבקשת לעגן את שורשיותו של הצבר הישראלי במרחב טבעי ומשוחרר, כניגוד מוחלט לכתיבה של אביו, הכותב על חיי הילדים בגלות:

צר... צר לי בין הכותל המזיע והשולחן המזוהם, צר לי ביןשני חברי שכפפו אלי את ראשיהם משני צדדי, להסתכל בגמרא שלפני שלשתנו, ומחנקיםאותי בהבל פיהם – ורוח אין...מטעם הרבי אסור גם לנפנף בכובע שבראש, והכובע שלי – שארית החורף הואועשוי במוך – מטפיח ומעלה עלי הבל גם הוא, וטפּות גדולות של זיעה זולגות משערות ראשי וקווצות פאותי, זוחלות על פני ועל גופי כזבובים, או כתולעים...  תש גופי, חלוש ופולט זיעה, גם שערותיגם כותנתי דבקו לבשרי, ואני כולי כאבטיח כבוש בציר מלוח... [6]

לעומת העולם הצר והאפל, החמצמץ ונטול האוויר, המתואר בסיפוריו של אביו מתרחשים סיפוריו של גוטמן הבן במרחב הארץ-ישראלי המואר והבהיר שהפך, במידה רבה, לגיבור התרבות המרכזי. זהו גיבור-תרבות בעל משמעות גורלית ברטוריקה הלאומית-ציונית ואליו נשואות עיני כולם, על-מנת לעבדו וללמדו. החוץ – המרחב הארץ-ישראלי, המכיל בתוכו את המפתח לתחושת החופש והבית של 'היהודי החדש' במולדתו הישנה-זרה - חוזר ומופיע בציורי הנוף של גוטמן, בסיפוריו ובאיוריו והוא מעצבו במודע ובכוונה רבה. לפיכך הוא שב ומתאר את אורחות חייו של ה'צבר' הילידי, כמי שבכל שעה ובכל מצב נענה לקריאה החוצה, אל מחוץ לקירות הבית, מחוץ לבועה המשפחתית, אחד ששורקים לו מלמטה והוא יורד אל החבר'ה המצפים לו בחוץ, או, כמו גוטמן עצמו, שכמעט ולא סיים את ארוחת הבוקר, וכעבור רגעים אחדים כבר נמצא "בשביל צר, בין פרדסים"[7]. ה'צבר', בעיניו של גוטמן, הוא שוחר-הרפתקה מובהק: זריז ורב-תושייה, נהנה ממרדפים, נסער מסכנה. החיבור שלו אל המרחב החדש נחווה בדמיונו כשריר וקיים עד כדי-כך, שניתן גם לשתול בו הזיה על מרחבים אחרים, כמו אפריקה, למשל[8].

במאמר זה ארצה לבחון את מעמדו ומשמעותו של המרחב החיצוני ביצירתו של גוטמן וכיצד מבשרת הדמות הספרותית מלאת התימהון ותאבת ההרפתקה את המפגש של הישראלי עם העולם שבחוץ. לא רק של הישראלי הנאיבי, החי בפרובינציה הזעירה שלפני קום המדינה, אלא גם של הישראלי העכשווי, הבוטח והידען, המשוטט בחופשיות על-פני הגלובוס. עוד אבקש להצביע על דמות האיש המשקיף אל העולם בתימהון, ששמו 'נחום' והוא מספר על-עצמו בגוף ראשון, כדמות ספרותית, שנבראה על-ידי גוטמן הסופר, והיא מקיימת מרחק מסוים בינה לבין יוצרה. ארבעה טקסטים לא-מוכרים, שהתגלו לאחרונה בארכיון המוזיאון, מאפשרים לבחון נקודות מבט נוספות של גוטמן על אפריקה ועל חווית ביקורו ביבשת השחורה, ולבנות מתוכם פאזל מורכב יותר של האיש גוטמן, מחשבותיו ועמדותיו.

ב. צייר או צייד?[9]

כבר בספרו הראשון של נחום גוטמן, עוד לפני ששיער לעצמו קריירה מזהירה של סופר, הציב במרכז כתיבתו את המסע הגדול, המרהיב ומעורר התימהון מכולם: המסע לג'ונגלים של אפריקה. הספר "בארץ לובנגולו מלך זולו" – ספרו הראשון של גוטמן, שיצא לאור ב-1939 ונכתב ב-1935- אכן נולד ביבשת אפריקה עצמה, בעקבות מסע אמיתי, אך כבר אז סימן את המרחק המפריד בין המציאות לבין חווית האמנות: גוטמן יצא לדרכו בשליחות עיריית תל אביב, למטרת ציור דיוקנו של הגנראל סמאטס, ממנהיגי דרום אפריקה ומידידי הציונות[10], וחזר משם כשבידו עלילה בדיונית[11] על הרפתקה אפריקאית. במסווה של מכתבים ורשמי-מסע שנשלחו לקוראי "דבר לילדים" היישר מאפריקה, טווה גוטמן עלילה המתבססת על יציאה אל מרחב לא מוכר ועתיר-סכנות, מאוכלס בחיות פרא, ציידים, ילידים מקומיים ואוצרות אבודים; ההרפתקה הגדולה מתנהלת על-פי חוק אחוות הגברים, ללא נוכחות נשית, והיא מנציחה ברית לא-כתובה בין חובבי ריגושים ורודפי סיכונים.

לא לבדו פוגש גוטמן את העולם שבחוץ: הוא מלווה תמיד במחברת הציורים שלו ואליה הוא פורק את רשמיו וחוויותיו[12]. יחד איתה הוא פוגש את בן-זוגו האולטימטיבי – הצייד האמריקאי, שהוא, למעשה, צלם. שניהם יחד יוצאים אל הג'ונגל לצוד בו – אם לא חיות – אז שלל של דימויים וחוויות: "הצלם הרי הוא תייר-על, בן מינו של האנתרופולוג העורך ביקור אצל הילידים ומדווח על מעשיהם האקזוטיים ועל לבושם וכליהם המשונים".[13] (47), כתבה סוזאן זונטאג ואכן, הצלם האמריקאי מסרב לירות ומחליף רובה במצלמה, ויחד עם ידידו הישראלי הם מהווים צמד ציידים-אנתרופולוגים, החוקרים את מנהגיהם של הקרנפים והפילים, בנות היענה וה'כושים' הפראיים. 'הידיד האנגלי', לעומתו, מייצג בספר את התועלת הפרגמטית, כראוי לנציג האימפריה השלטת. ברוח אותם ימים, שנות ה-30 של המאה העשרים, האמריקאים, שטרם טעמו את טעמה של מלחמה עולמית, יצגו רוח בדלנית, אידיאליסטית ושוחרת-שלום והבריטים גילמו את סמל התרבות והקדמה במופעם המעשי ביותר. 'החבר מארץ-ישראל', הצלע השלישית במשולש הגברי הזה, מגלם באישיותו את התום והצדק; הוא מסתבך תמיד, אך ניצל ברגע האחרון. 

"חודוז'ניק אילי אוחוטניק" , ענה ברוסית גוטמן בן החמש לביאליק, ידיד המשפחה, ששאל אותו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, ופירושו בעברית: "צייר או צייד"[14]. הקרבה בין שני המקצועות הללו מציגה את הצייר כמי שיוצא אל העולם, חמוש בסקרנות ובאומץ-לב, לצוד בו דימויים, ללמוד על העולם ולשוב לשולחן עבודתו עם שלל הצייד שהביא עמו. הצייד בספרו של גוטמן אינו מצליח ממש לצוד חיות, אך הוא מגלם בדמותו את הברית הלא-כתובה בין האמן לבין הטבע, ברית "גוגנית", שמדלגת מעל לפאזה התרבותית-בורגנית ומותירה את האמן כאאוטסיידר, כחוליית ביניים הנמצאת בין שני העולמות. ב"לובנגולו" עיצב גוטמן את דמותו על-פי פנטזית הילדות הכפולה שלו ובזהותו הכפולה שיגר עצמו היישר אל דמיונם של ילדי ישראל: ביד ימינו – חץ וקשת (שהפכו, מאוחר יותר, לרובה ציידים ארוך-קנה) ומתחת לזרוע שמאלו – מחברת ציורים. מבחינת גוטמן, האמון על כפילויות כמו צייר-סופר, או ילד-מבוגר, השניות של צייר-צייד מגלמת את המפגש האולטימטיבי שלו עם העולם.

באמצע שנות החמישים, שנות-דור אחרי שכתב את "לובנגולו", חזר גוטמן להציג בפני קוראיו הצעירים ב"דבר לילדים" דמות של  צייד אפריקאי, שוחר סכנות. "הרפתקאותיו של צייד בערבות אפריקה"[15] היה מדור שבועי בצורת רצועת-קומיקס צרה וארוכה שהכילה איורים וטקסט מחורז. על המדור חתומים שניים: "נחום ג." הצייר ו"משה ב.ש."  החרזן (משה בן-שאול)[16]. בין שלל כתבות חינוכיות, בעלות מסר ציוני ולאומי, צייר גוטמן את הצייד ההרפתקן, שיוצא להלך - לא בשבילי ארץ ישראל, גם לא בסמטאות ירושלים הקדושה - אלא דווקא בסבך יערותיה של אפריקה, ארץ ההרפתקאות הבלתי-מוגבלות. הצייד של גוטמן בגירסתו הקומיקסאית המאוחרת, הוא פחות צייר או צלם ויותר מדען. האטריבוט האישי שלו אינו  רובה, לא מצלמה, ואף לא מחברת ציורים, אלא: זכוכית מגדלת, המכונה "המגדילה", ממנה אינו נפרד לרגע. בעזרת "המגדילה" פועל הצייד כעין מדען-שטח, המתחקר את המרחב. שלא כאנתרופולוג מובהק, האמון על חקר מנהגיהם של "הפראים", בני האדם, הצייד האפריקאי של "דבר לילדים" הוא יותר זואולוג המתעניין בכל תנועה, זחילה או מעוף של בני-כנף או בעל-חי כלשהו. כל חיה, קטנה כגדולה, עניינה אותו, אלא שהחיות שיטו בו שוב ושוב: נדמה לו שמצא תולעת מציצה מחור באדמה, וכשהוא מושך בה יוצא ראשו של הנחש מחור אחר ומכיש אותו באחוריו... הוא שוכב לנוח על "אי" בים ולפתע האי-לויתן  מתהפך והצייד המנמנם נזרק למים...  הוא מבשל לו ביצת יען גדולה ולפתע היא מתבקעת ויוצא ממנה תנין-תינוק... למען ההרפתקה ניצב ציידינו גם על רגל אחת בין "חיל פלמינגות צחצח ועדין". עשן המקטרת שלו הסגיר אותו, הפלמינגו "פרחו בצהלה והשיקו כנפים/ והותירו אותו לבד במים"... וכך,  חוקר "ציידינו התמים" את העולם, מועף לאוויר מרום-צווארו של ג'ירף, עליו טיפס כשחיפש "גשר" לעבור את הנהר, "וכתמיד: מובס אך גאותן/ (זוכרים את מעשה הלויתן?)/ הלך משם ברגל ממהרת לצוד לו הרפתקה אחרת".[17]

ההרפתקה האחרת, אם כך, תמיד ממתינה בהמשך, מעבר לסיבוב, בקצה הדרך. כל שעליך לעשות הוא לצאת החוצה ו"לצוד" אותה אי-שם. אולי היא אינה אלא חיה קטנה ומפרפרת שיש לרדוף אחריה וללכוד אותה ברשתך. גם אם הצייד האפריקאי של גוטמן ובן-שאול טועה בכל-פעם בהבנת העולם ונופל בפח, הוא נשאר 'מובס אך גאוותן', וממשיך להניף את דגל ההרפתקה התמימה.

ההשראה האפריקנית של גוטמן הניבה דמות נוספת: דמותו של חוקר הטבע באפריקה. כמו הצייד במדור המחורז של 'דבר לילדים', גם 'ידידי החוקר' אוחז ב'מגדילה', אך הוא מוגדר כעין נגאטיב של הצייד: "רובה לא היה לו" והוא "לא בא לערוך ציד על חיות כי אם רק לחקור את דרכיהן". מאחר שהצייד הוא נקודת הסימוכין לכל הרפתקה אפריקאית, כזו או אחרת, ממשיך גוטמן ומתאר את אופיו של גיבורו החדש כשלילה של קודמו: "ידידי לא התכוון למעשי גבורה ולכן לא חשש לברוח בעת סכנה". גוטמן, הפעם עם טקסט שכתב בעצמו, מציב מודל קרוב יותר לליבו: הרפתקן אנטי-מצ'ואיסטי, שאין לו בעיה להרים את רגליו ולנטוש את שדה המערכה, אם חייו בסכנה. יותר מזה: הוא גם לא מתעכב יותר מידי על כישלונותיו, או, במילותיו של גוטמן, "הוא לא נואש ממפלותיו והיה תמיד מוכן להרפתקאות חדשות". סיפורי הרפתקאות רבים שמע גוטמן מפי ידידו חוקר הטבע באפריקה "ומהם למדתי כי אין להתייאש מאי-הצלחות ואין להתבייש בהן – כי יש לצעוד ברגל בטוחה, להתגבר על כולן ולראות עולם". המסר העיקרי של גוטמן – כמה מפתיע על רקע החינוך הציוני לגבורה ולהקרבה – הוא: העיקר ההרפתקה, בתנאי שחייך אינם בסכנה, ובתנאי שתשמור על פרופורציה ועל הומור: "כזה הכרתיו", הוא מעיד על ידידו האפריקאי, "אני אוהב אותו, אם כי, נודה, יש בו משהו מצחיק".

במבט בוחן ומצמצם-עיניים, המקשר בין תופעות רחוקות בזמן ובמרחב, ניתן לראות בדמות משולשת זו, של צייר-צייד-חוקר היוצא להרפתקה במרחב אפריקאי מדומיין, הבהוב מבשר של התרמילאי הישראלי היוצא אל טריטוריה לא-נודעת, ממתין להרפתקה שתזדמן בדרכו. אתוס המסעות הישראלי, המלבלב עד עצם היום הזה, נבנה מתקדימיו הארכאיים והנאיביים שהותירו בו את חותמם. דמותו הספרותית של הצייר-צייד, בגרסאותיו השונות, הנער הארץ-ישראלי היוצא אל הפרדס, ובן-דמותו  המאוחר, המטפס על הרי ההימלאיה – דמות אחת הם, כמו-גם רעיהם הספרותיים מ"שמונה בעקבות אחד" של ימימה אבידר- טשרנוביץ, "חסמב"ה" של מוסינזון ואחרים. האם  ניתן, אם כך, להכתיר את הספר "לובנגולו מלך זולו"  כטקסט-חניכה ישראלי המנסח, לראשונה, את מיתוס היציאה אל ההרפתקה בעולם הגדול? האם אכן היה זה אמן, ואכן היה זה ספר-ילדים, שסימנו לראשונה את מפת המסע הציידי-נמרודי וירו את החץ לעבר המרחב שמעבר לגבול (כל עוד המולדת מספקת תמיכה גבית)?

ג. "הרפתקה באפריקה": גירסה שנגנזה  (אפריקה כגהינום)

בין הניירות וכתבי היד שנותרו בעיזבונו של נחום גוטמן נמצאו כמה דפים מעוררי תהייה: בגרסת-עבודה מלאת מחיקות, הערות ותיקונים בין השורות, מגולל המחבר סיפור קצר, המתרחש באפריקה הדרומית. גם הסיפור הזה מתברר כמרדף אחר אוצר אבוד, אך הפעם, שלא כמו בעלילות לובנגולו, כל הגיבורים נוטפי רוע ואכזריות והעלילה אפלה ומסתורית. אפריקה המצטיירת מתוך הסיפור הקצר הזה, היא ארץ ארורה ומקוללת, שכל המגיע אליה, נלכד בעל כורחו בקוריה של תשוקה בלתי נשלטת לבצע-כסף ויהלומים. מתוך התשוקה האפלה הזו, הניזונה מפנטזייה על עושר אגדי, מאבדים הגיבורים צלם אנוש ומוכנים לכל: מהתעללות באחרים ועד השפלה  עצמית. גוטמן, המספר את סיפורו בגוף ראשון, נקלע לעלילת הרוע במקרה, מצויד, כהרגלו, בצבעיו ובמחברת הציורים שלו, ומתקשה לפענח את המניעים האמיתיים של גיבוריו קשוחי הלב:

"כמו בחלום התחיל אותו היום", מתחיל גוטמן את סיפורו, כשהוא מייצר אווירה אידילית ושליווה, של יום חג נטול חשדות. והנה, בהדרגה ובאיטיות, נחשף קצהו של הרשע:

"פעם אחת, בהיותי באפריקה הדרומית,נסעתי לבקר את שדות היהלומים. נכנסתי לסירה גדולה, מקושטת בדגלים, שעמדה בנהר המוביל לשדות היהלומים. הסירה הייתה מלאה בנוסעים.זה היה ביום חג. נשים מקושטות ותינוקות מצוחצחים ישבו לאורך הספסלים. מוכר כרטיסי הנסיעה קיבל את פני העולים בהלצה והשמחה שרתה בסירה. הילדים נגנו במפוחית וחיללו בחלילי נייר. נסענו זמן רב. כל פעם הייתה הסירה נעצרת וכמה נוסעים היו יורדים לחוף. כעבור שעות אחדות של נסיעה הסירה כמעט שנתרוקנה מנוסעיה – ועדיין לא הגענו לתחנה האחרונה. מראה עצוב היה כעת לסירה, שדמתה לשולחן בגמר יום הולדת. רק פיסות נייר, סוכריות וצעצועים שבורים העידו על נוסעיה הקודמים. נשארו לשבת בה רק ארבעה אנשים שישבו ושתקו. התחלתי להסתכל בסקרנות בפני שכני – ונפל חשד בלבי, וגם הרגשתי בבשרי, כי פתאום נפלתי למקום רע".

מכאן והלאה מקבלת העלילה תפנית מוזרה, בעלת איפיונים כמעט סוריאליסטיים. הפרטים המאיימים מצטברים לסיטואציה אלימה, בעלת רמזים סדיסטיים:

"האיש שישב מימיני דרך בכוח במגפו על רגלי. הבטתי אל פניו וחיכיתי כי יאמר: "סליחה". אולם פניו לא זעו. הוא לא חלם להצטדק. האדישות שלו ושל הקברניט הייתה כל כך מאיימת עד שלא מצאתי עוז בנפשי לחרפו. שכני משמאל הרים את רגלו השמאלית והעמיד אותה על ארגז הצבעים שלי ומעך אותו,לא משום שהיה כל כך חלש – אלא משום ששכני היה גדול כמכבש... שפופרת הצבע האהוב עלי ביותר – ירוק איזמרגד – הקרפלק – נתבקעה וצבעה העשיר והשמח נמרח לחינם על רצפת הקרשים המצופה זפת. גם הוא לא ביקש סליחה. אבל יש כמובן גבול גם לסבלנותי. כחכחתי בגרוני כדי לפתוח את פי ולסדר את חשבוני איתם..."

גוטמן לא מפרט בסיפורו האם הנוסעים קשי הלב בסירה המפליגה שחורים הם או לבנים. אך ללא ספק אישיותם הפלילית שונה ומנוגדת לדמויות החביבות המאכלסות את ספרו "לובנגולו מלך זולו" (מלבד המלך האפריקאי עצמו, המתואר, בניגוד לאמת ההיסטורית, כרשע מרושע). עיצוב הדמויות מכתיב לגוטמן סגנון כתיבה שונה, על-גבול האבסורד, כמעט קפקאי. כתיבתו הקצבית והמצומצמת, צוברת עוצמה יחד עם הגברת מפלס הרוע של הנפשות הפועלות:

אז עלה בדעתי להביט אל פני השכן שישב מולי. אולם לא הוספתי להביט אליו יותר, לא רק משום שישב וחיטט באצבעו בחריצות בתוך נחיריו, אלא משום שעיניו היו קטנות וירוקות כמו שני שקיקי ארס הנחש. אמצתי אלי את מחברת הציורים שלי ורציתי לשים על ראשי את כובעי. אך לא מצאתי אותו בתוך הסירה. עיני גילתה אותו כנקודה קטנה ששטה לה ומתנדנדת בקצב עליז על פני המים, הרחק ממני. מישהו הצליח להטילו המיימה, כך סתם כדי להקניטני, כנראה כשרק נכנסתי לסירה. מכיוון שהרגשתי את עצמי לא כל כך נוח בחברה זו, אמצתי את גבות עיני בהחלטה וקמתי להוציא מבין חפצי את הרובה שלי. סוף סוף, יש רגש של ביטחון כשהרובה ביד. לתמהוני, נוכחתי כי רובי נמצא בידי שכני מימין, אשר בתמימות של דוב קטן ישב ושפך מים לתוך לוע הרובה שלי. מים!! ריח של סכנה רצינית עלה בנחירי.

בשלב זה של הסיפור מתפתח מונולוג פנימי, המשמיע את חרדותיו של הצייר הנוסע, שמרגיש  כי "ליפול למקום רע באמצע היום, לאור השמש, בתוך שקט הגבעות והשיחים – אפשר רק באפריקה", אפריקה חורשת-רוע, אפריקה שהיא מעין סיוט של גהינום:

נחום, נחום, נפלת למקום רע. ואולי אתה חולם?

...איך הגעתי לכאן ולמה?.... כל כך הרבה הרפתקאות עברו עלי בסירה זו שעוד עתה מסתובב לי הראש לזכרה. נכנסתי לתוכה ברגל שמאל והיא הובילה אותי לאבדון.

הסיוט הולך ומשתלט על תחושותיו של המספר,  בתאוצה מאיימת המעלה בזיכרון גיבור עלילת-אימה אפריקאית אחרת, השט במעלה נהר אפריקאי – גיבור ספרו הנודע של ג'וזף קונרד, "לב המאפלייה", המתאר לחבריו את זיכרונותיו מהיבשת האפלה: "לעיתים סבור הייתי שמשתייך אני עדיין אל עולם של עובדות שתוכו כברו; אבל הרגשה זו לא התקיימה זמן רב. תמיד התרחש משהו, להבעית אותה ולגרשה"[18].  ואילו גוטמן עצמו, בעודו מתנער מפחדיו  ומחששותיו ומחליט לסדר אחת ולתמיד את ענייניו עם שכניו -  "לאנשים כאלה יש ללמד פרק ולא להרכין ראש בפניהם" – מוצא עצמו מול התרחשות מבעיתה:

פתאום שמעתי, כמעט מתחתי, עולה קול בן-אדם:

-          לא אכפת לי אם תשים עלי אפילו את רגלך השנייה. לא אכפת לי אם תשבור  עוד שתי צלעות!

-          הבטתי מתחת לספסל – שם רבץ אדם אחד, כפות בידיו לאחוריו.

וכאשר אמרתי לקום ממקומי דרכה רגלי על האדם שהיה מתחת לספסל.  איש משכני לא שם לב לדברי האדם הכפות ולא הראה סימני הפתעה לשמע קולו. מצמצתי בעיני ושאלתי אותו:

-          מדוע לא אכפת לך?

-          משום שרק אני יודע היכן נמצא האדם אשר בידיו המחצית השנייה של היהלום.... אתם לא תהרגו אותי. אני הפקרתי את גופי לסבול עוד קצת יסורים. סופי הוא כי אני אזכה בו.

באיזה עולם אני נמצא? שאלתי את עצמי מלא תימהון.

גם בעלילה של גוטמן הרודפים מאבדים את שפיותם במרדף אחר היעד הנכסף, והאלימות והרוע  מרקיעים שחקים:

הם היו כשתי טחנות אבנים עובדות כשאין להן אבנים בלוען.כל מה שתכניס להן לגרונן באותה שעה הם ירסקו ויבלעו ללא שריד.

בנקודה זו מתברר הקשר בין סיפור הסירה המפליגה בנהר לבין עלילת "לובנגולו": המרדף אחר האוצר. גם כאן, כמו בעלילת "לובנגולו", ישנו אדם אחד בלבד היודע את סוד מקום האוצר האבוד וכולם מבקשים ללכת בעקבותיו. מדוע, אם כך, גנז גוטמן את העלילה יוצאת הדופן של ההפלגה בסירה? האם נראתה לו קשוחה מידי? מלאת רוע ואכזרית מידי? האם עלילה זו לא תאמה את רוחו הטובה? רשימות לא-גמורות אלה הן חלק מניסיונותיו המוקדמים של נחום גוטמן לשלוח ידו בכתיבה לילדים, כך שניתן לראות בהן עדות לשלב המבטא את חיפושיו אחר דמות המספר הנכונה לו ומתאימה למודוס הכתיבה אליו שאף.

עלילת הסירה המפליגה אל מכרות היהלומים נטוותה על רקע המציאות הקדחתנית הרוחשת סביב מכרות היהלומים בדרום אפריקה ובהשראתו של מיתוס היהלום הגדול בתבל[19]. "אפשר שפעם קראתם עליו ב"דבר לילדים", במדור "הידעת?", מזכיר גוטמן לקוראיו, אזכור שמעיד שגם רשימה זו נועדה להתפרסם בעיתון הילדים שבו עבד. האם הייתה זו פסילת העורך או צנזורה עצמית של גוטמן? זאת לא נוכל לקבוע, אך המשך הסיפור מעניין בפני עצמו. גוטמן מתלבט בין שני סיומים. בסיום הראשון הוא מתפקד כגיבור אמיץ האומר ל"רעים" בדיוק מה הוא חושב עליהם:

"הוי אתם, פסלים אכזריים, שקי מלט, חיות טרף, גלמים-בורים, חיות חסרי-פנים – פתחו את לועיכם והשמיעו קולות אדם ולא – חי אלוהים – אשליך אתכם אחד אחד למי הנהר, או אמסור אתכם למשטרה!

סיום זה, למרות תרועות הגבורה שלו, מסתיים באופן יותר 'גוטמני':

(זה לא עשה על שומעי כל רושם, לכן הפסקתי מדיבוריי כי הרגשתי שכל מילה שהוצאתי מפי יצאה תפלה, והיא נפלה לארץ כמו זבוב המום-פליט)

...ישבתי חסר אונים. מסביב חופים שוממים ושקט, שרק נשיפות סוסי היאור גוונו אותו. [....] אחד השכנים נתן אות והסירה נעצרה. העמידו קרש כמעבורת וכל השיירה ירדה לחוף כשהיא סוחבת עמה את האדם הכפות. אני אחריהם".

שלא כמו ב"לובנגולו", מסיים גוטמן את סיפורו זה בנימה אדישה הנכנעת להלך הרוח האפריקאי המושחת. המציאות האפריקאית נידונה, איפה, למחוות אכזריות כחלק מחוק המרדף האוניברסלי אחרי אוצר אבוד. כך נידון הכפות להישאר כפות, השיירה ממשיכה לנוע - ו'אני אחריהם'. הסיום השני כולל דיאלוג ישיר בין הצייר הנוסע, הוא גוטמן, לבין האדם הכפות. כצפוי מדמותו ההומניסטית של גוטמן, הוא מנסה לשחרר את האסיר הקשור, אך נתקל, להפתעתו, באדישות צינית של המשוחרר, שמכנה אותו בכעס 'גיס חמישי':

[...] לא יכולתי לשבת תחתי ולהקשיב לנשימתו הכבדה של הכפות, אשר החרישה באוזני את רעש מי הנהר והחשיכה עלי את אור השמש. הרכנתי ראשי אל מתחת לספסלי ואמרתי בקול רם ושקט כדי שכולם ישמעו אותי:

-          אולי אתיר אותך?

הוא לא עונה לי, אך שכני, זה בעל הגוף הגדול, אמר באדישות, לתמהוני הרב:

- אם יש לך תענוג בכך, עשה זאת!

הרמתי בשתי ידי את רגלו האחת של שכני, זו שהייתה מונחת על הכפות, עד שהכפות יצא מתחתה. התרתי מעליו את החבלים. התנער ועמד במלוא קומתו – אדם גבוה ורזה – שלא עורר בי רגשות של אמון ולא הייתי בטוח אם עשיתי טוב שהתערבתי לטובתו. טלטל את ידיו, חלץ את גופו והביט בחיוך אל שני עברי הנהר. כשראה אותי הביט אלי במבט פושר, לא כאל גואל כי אם כאל אדם מיותר. הוא אמר לי:

-          אין זו פעם ראשונה שהם עושים לי כך. נעים להם לראות את עצמם כעושי חסד עמדי. במידה ידועה כבר התרגלתי לשבת תמיד תחת רגלו. אפילו כשרגלו אינה על גופי אני חש אותה עלי. הם מחזיקים אותי כבן-ערובה, אך הם לא יצאו מידי.

-          אבל למה? למה? שאלתי בקוצר רוח.

-          הוא אפילו לא הטריח את עצמו לענות על שאלתי ולהסביר לי. הוציא חפיסת סיגריות ושאל אם יש לי אש.

-          שמע נא, בחור, אם תספר משהו לצייר הזה, אנחנו נחזיק אותו אצלנו כמו שאנחנו עושים לך!"...

פרק הסיום הזה חוזר ומהדהד את הרוע השולט לאורך הסיפור: עכשיו גם הצייר התמים עלול להפוך לקורבנו הישיר. אך גוטמן הסופר נמנע ממהלכים צפויים: האיש הטוב, המגולם בדמותו-שלו, כלל אינו זוכה לתודה ולא לגמול. והמדוכא כלל אינו מאושר משחרורו...  העולם הרגשי והמוסרי שמצטייר מתוך הסיפור הקטן הזה של גוטמן, שמעולם לא יצא לאור, הוא עולם מושחת, אטום-רגש ואכזר, שרק עניין אחד מניע אותו: בצע-כסף. ""בעיני חזיתי את שד האלימות ואת שד החמדנות ואת שד היצר הלוהט", סיפר מארלו, גיבורו של קונרד[20] שחזר מאפריקה.

חבורה קרימינלית שכזו, התנחלה בסיפורו האפריקאי של גוטמן, אך נגנזה בעודה באיבה: נחום גוטמן לא שחרר אותה מתחת ידו. אולי, הרגיש, שהרחיק-לכת עם המציאות והוא, הרי, התכוון לדמיון... "ידוע כי לא האמת העובדתית חשובה בכתיבת סיפור", כתב פעם  ברשימה המתייחסת ל"שביל קליפות התפוזים", "הסיפור יש לו משאלות משלו..."[21] אך עצם קיומה הסמוי של עלילה כזו, שיכולה להתפרש כעין גרסת-צללים לסיפור המואר והמשעשע של לובנגולו, מעידה על רגישותו החריפה של גוטמן למציאות האפריקאית הקשה ולהיותה מחוז הזיה של עולם קפיטליסטי, תאב-הון, חמדן וחסר מצפון. הטקסט החריף הזה, המנוגד לחביבות החיננית והנאיבית של גוטמן המוכר, מעיד על דבר נוסף: גוטמן הסופר, כמו גוטמן הצייר והמאייר, גיבש לעצמו במודע סגנון שתאם למסרים שהיו חשובים לו ולזהותו כאמן ארץ-ישראלי. אך בו-בזמן הבהבה מורכבותו האישית כאדם, וחשפה רבדים נוספים שאופיים אמביוולנטי, מפוכח ורב-משמעי הרבה יותר.

ד. גוטמן מדבר על קולוניאליזם

כנגד העלילה הבדיונית שטווה למען קוראי "דבר לילדים" נמצא בעיזבונו האישי של גוטמן כתב-יד לא מוכר, שהיווה, ככל הנראה, סקיצה לכתבה כלשהי[22].  גוטמן ניסח כאן כמה התרשמויות ותובנות שצמחו בו לנוכח המפגש עם המציאות המורכבת במושבת הכתר הבריטית ביבשת השחורה. מעט ידוע לנו על קורותיו האמיתיים של גוטמן  בדרום אפריקה, כיצד העביר את ימיו שם במשך שמונה חודשים, ומה באמת חש כלפי המציאות שפגש. שתי גרסאות שונות במעט זו מזו נמצאו בין כתביו, שתיארו את הביקור בביתו של הגנרל סמאטס. מרשימות אלו אנחנו יכולים לקבל מושג-מה מהמפגש בין שני האישים ומהקרבה המסוימת שגוטמן זיהה בין הצניעות המסוגפת של צריף העץ של המנהיג הדרום אפריקאי לבין סגנון החיים החלוצי בארץ-ישראל[23]. מקור אחר המאפשר לנו להבין את מהות המסע הזה וכיצד נתפס בעיניים מקומיות הם המכתבים שכתב אליו לשם יצחק יציב, עורך "דבר לילדים". יציב, שמנסה ללא הצלחה למצוא מחליף ראוי למאייר האהוב שלו, מייחל לשובו המהיר ומתעניין במיוחד איך מרגיש גוטמן בחליפת הפראק, שככל הנראה רכש לכבוד מסעו, איך ה"ביזנס" והאם הוא אמנם צובר "ערימות של זהב"... שאלות אלה מאירות את צדו הפחות ידוע של מסעו של גוטמן לדרום אפריקה: הביקור אצל הקהילות היהודיות והצגת שלוש תערוכות מתמונותיו, במטרה למוכרן וליהנות מרווחי המכירה. גוטמן אף הכין, במיוחד למען הקהילה היהודית בגולה, קבוצת ציורי נוף ארץ-ישראליים, שמתמקדת בנופי ירושלים, טבריה וצפת – הערים היהודיות העתיקות, ומתעלמת כמעט לגמרי מתל אביב הצעירה, מקור השראתו[24].

"ובכן", כותב לו יציב, לא ממש בשפת התקינות הפוליטית, "אתה ודאי מסתובב שם ביערות אפריקה, לבוש פראק וכושים שחורים ותנינים מהנים את עיניך, ועשירי ישראל שומרים על כספם ואתה בודאי מתמרמר בלבך עליהם וממשיך להלך באולמותיהם כדרך האמן בימינו אלה, במשטר הזה. מה לעשות? המשטר, המשטר, טוב היה למגר אותו".

כך, כאילו כדרך אגב, כמסר ברור בין שני ידידים היודעים במה מדובר, מזכיר יציב לראשונה את ה'משטר' ש'טוב היה למגר אותו'. האם רצה לומר שגם לגבי ה'משטר' מהלך גוטמן באולמותיו אך מתמרמר עליו בליבו?[25]  לא נשמרה בידינו התכתובת המלאה בין יציב לגוטמן, ואין בידינו, כרגע, התבטאות ברורה יותר לגבי סוגיה זו. אך עדיין, ניתן ללמוד רבות על עמדותיו של גוטמן מתוך כתב היד הלא-שלם, שיתרונו הגדול הוא בכך שנכתב למען קורא מבוגר ולא לעיניו של קורא-ילד. לרשימתו הקצרה קרא גוטמן "אפריקה התרבותית: דרום אפריקה", שכן הוא כיוון את דבריו באופן מוחלט אל  הקולוניה הבריטית, אל אפריקה הסמוכה לשולחנה של התרבות האנגלית. את המנגנון הקולוניאלי קורא גוטמן על בוריו:

אם חוקת אפריקה מנוסחת באופן כזה או אחר – זו עובדה: אפריקה היא קולוניה. קולוניה אנגלית. זוהי מכונה הנקראת קולוניה אנגלית. והמכונה משומנת בשמן על-ידי מכונאים טובים ומנוסים והיא עובדת יפה וממלאה את תפקידיה בדיוק".

ניכר בדבריו של גוטמן שכמי שחי בפלסטינה, הנתונה תחת מנדט בריטי, ואף שרת בצבא האימפריאלי כחייל של הוד-מלכותה במלחמת העולם הראשונה, הוא מכיר את מנגנוני השלטון ואף מזהה אותם בקלות, מתוך הערכה למעמדה המוגבה של התרבות הבריטית. האם חשב גם על תכונות השלטון הקולוניאלי מול הזכויות המנדטוריות בארצו?[26] נראה ששאלת הקולוניאליזם תופסת את גוטמן דווקא בעניין המידתי, כשאלה תרבותית המעוררת תהיות על מינון ועל אימוץ. כתיבתו חדת העין אינה יכולה להתעלם מפרדוקס המלאכותיות וחוסר ההלימה בין מערכות תרבותיות זרות זו לזו, המתעקשות על דומותן. הוא אף נותן דוגמה, שמתייחסת למראה חלונות הראווה בעיר דרום-אפריקאית בימים של סוף חודש דצמבר-ראשית ינואר, ימי חג המולד:

היה חם. הרגלים טבעו באספלט הרחובות שהתמסמס מן החום. בחלונות הראווה זרקו על המוצגים פתיתים של צמר-גפן לבן בכדי לתת רושם של שלג. בפתח החנויות הגדולות עמדו שחורים, לבושים בתלבושת הפרווה של "סבא חורף" לילדים: זקן ארוך לבן מניצי פשתן מודבק לסנטרם. טיפות הזיעה נשרו מעליו. ילדים עם עיניים בהירות תמהים ושואלים את אמא:

-למה לובשים השחורים האלה בגדים חמים בקיץ ולמה הזקן הזה?

 האם יודעת את התשובה: באנגליה, ילדי, יש חורף עכשיו. יורד שם שלג ו"סבא חורף" יחלק מתנות...

גוטמן מתאר ילדים בהירי עיניים, המתבוננים בסנטה קלאוס שחור-עור ("שחורים לבושים בתלבושת הפרווה של סבא חורף לילדים") כי ילדים בעלי עיניים כהות, ילדי השחורים, לא ראו כלל את החנויות הגדולות בחג המולד. אך גוטמן אינו מתעכב, דווקא, על התחפושת האבסורדית שנעטתה על האדם השחור, לצורכי החג הנוצרי. באירוניה מסוימת, הוא מציין כיצד דורש מנגנון החינוך והחברות מנתיניו הדרום-אפריקאיים לשנן בעל-פה את שמות הדוכסים האנגליים ולחגוג, ממרחק אלפי קילומטרים, את חתונת הכסף של מלכם. "אפריקה נעשתה קצת יותר אנגליה מאנגליה", הוא כותב:

 [...] את הכל היא מביאה מאנגליה: את חומריה הגולמיים, את ספרי הלימוד ואת המורים. הרכבות והאניות, הרומנים. פייב או-קלוק-טי, אדריכלים, עיתונים, פרחים וצמחים, פארוקים לבנים לגולגלות השופטים, סרטים, שירת "גוד סייב דה קינג" לאחר הסינימה, תמונות, ויסקי...הכל."

אך הלקח המרכזי שגוטמן ביקש להעביר לקוראיו היה, דווקא, לקח פוליטי-תרבותי, וכדי להבינו יש לשחזר את המפה הפוליטית-חברתית של דרום אפריקה כפי שנתפסה בשנות ה-30 של המאה שעברה. במציאות הדרום אפריקאית של אותה תקופה האוכלוסיה השחורה לא היוותה מרכיב פוליטי בעל השפעה: משוללי זכויות בחירה, משוללי רכוש ומעמד, היו השחורים סגורים באזורי המחייה שהוקצו להם. גוטמן מתאר דרמה תרבותית המתרחשת בין שתי האוכלוסיות הלבנות שאכלסו את דרום אפריקה של סוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים: הבריטים, המייצגים, בעיניו את התרבות והיעילות המודרנית והאיכרים הבורים - המתיישבים האירופאים הותיקים, ממוצא הולנדי, גרמני או צרפתי, שהיגרו לדרום אפריקה כבר במאות ה-17 וה-18. אלה האחרונים מגלמים בעיניו הלך-רוח רומנטי ומיושן, המתרפק על אפריקה כעל גן-עדן אבוד, ורואה בה מחוז-חפץ להגשמת מאוויים דתיים. כנוצרים אדוקים המאמינים בתנ"ך, ראו הבורים באפריקה את דמותה של הארץ המובטחת ותושביה השחורים גילמו בעיניהם את ה'גבעונים', שואבי מים וחוטבי עצים, שנועדו לשרתם. באיור שצרף, ככל הנראה לכתבתו (או רק תכנן אותו בראשו), תאר גוטמן סצנה של גירוש והוסיף לה פרשנות פוליטית ברורה:

אין זה ציור המלאך המגרש את האדם מגן העדן. המלאך שבציור הוא נציג התרבות (אדם בריטי) אשר מגרש את האדם האירופי הבא בהזיות ישנות.יש אירופאים החושבים כי אפריקה היא גן-עדן. גן עדן של צמחים, חיות ושבטי אדם. שטויות אלה יש להוציא מן הלב. אחת ושתיים!

ובכן, גוטמן יוצר קשר ברור בין גישתם המיושנת של הבורים לאפריקה לבין אותם אירופאים רומנטיקנים הרואים באפריקה את גן העדן האבוד של הציביליזציה האנושית. 'הזיה' מכנה גוטמן את הלך הרוח המוטעה הזה ומציין את מקורות הזנתו: הספרות הרומנטית שנכתבה על אפריקה באירופה, במהלך המאה ה-19. בעקבות ספרות זאת, הוא טוען, צמחה אותה תשוקה אירופית לחוויה של פראות מצד אחד ולתחושה הממכרת של כוח, אילוף והטלת-שררה מצד שני. קביעת ההירארכיה וזיהוי הצד העליון במפגש הזה לא עמדו כלל בספק. בפנותו אל הקורא  הבוגר שלו הוא מזהיר אותו ברורות:  

אם אתה נתון דווקא להזיות כאלה, כתוצאה של חינוך רומנטי על-ידי קריאת ספרים יפים בימי ילדותך – לא יקל עליך ניתוח זה. עשה אותו ולך טען על ספרי ילדותך ועל החינוך הרומנטי אשר הטובים שבסופרי העולם הטיפו בספריהם, ועל אלה הדורשים תמיד לתת לילד את היפה ולהעלים את ה"נורא" והריאלי.

גוטמן עצמו הקפיד להביא בפני קוראי "לובנגולו" הצעירים גם את הנורא ואת הריאלי. אמנם כמעט בסיום הספר ובמינון מבוקר ומצומצם, אך הטקסט ברור ונחוש: עמוד שלם המתאר את סחר העבדים השחורים באפריקה, כיצד עונו, הולקו ואף הוצאו להורג תחת "עץ העבדים" הידוע לשמצה. גוטמן גם צייר את העץ ואת העבדים השחורים התלויים על ענפיו וציין בצער שאפילו הרוח נושבת שם ביבבה. בניגוד לכך, יצרה הספרות הרומנטית, לדעתו, גלוריפיקציה ואידיאליזציה של המציאות האפריקאית, גישה שהוא מציע להיפרד ממנה  במהירות:

שלום לרומנים של "כיף התקווה הטובה", על כיבוש, התנפלויות הפראים, האריות, הפילים, העצים הממיתים, שחרור העבדים ומלחמת הבורים...

למרות שגוטמן אינו מציין שמות של סופרים או ספרים ספציפיים, והוא מדבר על 'רומנים' באופן כללי, אפשר לשער שדבריו מכוונים למהלך ספרותי שהגיע לשיאו בשלהי המאה ה-19, שבו אפריקה, היבשת האפלה והמסתורית, היוותה מוקד טעון ומשמעותי. כאתר הלא-מודע של הבורגנות האירופאית - התגלמות הפנטזיה על מצב טרום-תרבותי, בדומה להוויה עוברית - הזינה הכמיהה לאפריקה את הקולוניאליזם האירופאי, ובאה לידי ביטוי גם בכתיבה ספרותית ענפה. בריטניה, כמי שמושבותיה היו פזורות בקצוות העולם, הניבה סוגה ספרותית שלמה שרוחות הקולוניות נשבו בין דפיה. ברומן הידוע של ג'יין אוסטן, "פרק מאנספילד", שב האב, סיר תומאס ברטראם, לביתו, לאחר היעדרות של שנתיים בהן שהה באי אנטיגואה (אחד מהאיים הקאריביים) וטיפל במטעים של המשפחה. כשהוא חוזר לחיק משפחתו, תשוש וטעון רגשית, הוא מגלה את מחיר הפער שבין שני העולמות.ישירים יותר היו רומנים או ספרי-מסע שספרו את סיפוריהם של אישים אמיתיים,  שהפכו לאגדה עוד בחייהם, כמו  סיפור חייו של ד"ר ליווינגסטון, רופא וחוקר שנעלם בין נהרותיה ומפליה של אפריקה, או עלילותיו של סר הנרי מורטון סטנלי שנשלח לחלצו והפך לידידו. הקצין הבריטי המהולל לורנס איש ערב, שבילה את מיטב שנותיו בקרב שבטים ערבים סיפק חומר רב לרומנטיקה אוריינטליסטית,  כמו גם דמותו המרתקת של פול גוגן, שפרש לאיי טאהיטי,  וסימל אף הוא את הפניית העורף לבורגנות האירופאית. סוג אחר של ספרים שטיפחו את מיתוס אפריקה היו ספרים שנכתבו לילדים וטוו עלילות הרפתקה בלב הג'ונגלים: החל מספרו הנודע של רודיארד קיפלינג – "ספר הג'ונגל" (1894),  המתאר את חייו של מוגלי, תינוק שננטש בג'ונגל ההודי וגודל על-ידי להקת זאבים ועד לדמותו המיתולוגית של טרזן, ממשיכו המבוגר יותר של מוגלי, שנהגתה על-ידי אדגר רייז בורוז האמריקאי בראשית המאה העשרים, (1912). אי אפשר שלא להזכיר בהקשר זה את הד"ר דוליטל, חובב החיות, שנכתב אף הוא בידי סופר בריטי – יו הפטינג -  לאחר מלחמת העולם הראשונה. קבוצת ספרים נוספת התמקדה בעלילות ספק דמיוניות ספק מציאותיות של משלחות מסע ומחקר כמו שני ספריו של פרידריך מדר ("אל הררי הסהר" ו"אופיר") וספרו של הנריק סנקביץ', "בישימון ובערבה", שיצא לאור ב-1911 וגם הוא מגולל סיפור מסע באפריקה. ספרים אלה, ואחרים מסוגם, האדירו את הג'ונגל האפריקאי והפכו אותו למרחב הרפתקה מסמר-שיער, או, לחילופין, לרחם אמהי, גן-עדני, המקבל אליו באהבה ובחמלה כל יצור חי. הם נטעו בקרב קוראיהם את התחושה שבבואך לאפריקה תפגוש מיד עדרי פילים ואריות הששים לקבל את פניך, כפי שקרה לגוטמן עצמו, או לדמות הספרותית הנושאת את שמו, בהגיעו לאפריקה:

מן האניה לרכבת. סיגריה בפה – ואנו נוסעים. התישבתי כאדם המתישב בקולנוע ומחכה להצגה שתתחיל. הרכבת טסה כמטורפת.לחינם אמצתי את עיני והבטתי מבעד לחלון לתוך מרחבי המדבר. עשן הקטרים צרב את העינים. כל חיה לא נראתה לעיני. לא ארי ולא ברדלס, לא ענק ולא ננס.[27]

בספר עצמו דואג שכנו לתא באנייה להחזירו אל המציאות, אך ברשימה שכתב לעצמו מתאר גוטמן תמונה עגומה במיוחד:

הכל, הכל הפך כאן לחומר של אגדות... עלינו עתה לצייר לעצמנו את הפילים והג'ירפות עם כנפיים – כמו את אותם ילדים שמתו ועלו לגן עדן.

אזכור המוות ברשימתו של גוטמן מצביע על היכרותו עם ההיסטוריה העגומה של דרום אפריקה: קורבנותיה הרבים של מלחמת הבורים הראשונה (1889 – 1881) , והשניה (1899 - 1902), שגבתה את מותם של עשרות אלפי נשים וילדים; מותם של ילדים, גברים ונשים, קורבנות העבדות, ממאמץ-יתר ומחוסר תזונה, קורבנות 'הבהלה לזהב' שהחלה בסוף שנות השמונים של המאה ה-19, עם גילוי מרבצי הזהב ומכרות היהלומים בדרום אפריקה והחיות ללא-מספר שניצודו על-מנת לספק לאדם הלבן את תשוקותיו לשנהב ולעורות מנומרים. כל אלה, כולל המלחמות שהאנגלים עצמם ניהלו נגד אנשי שבט הזולו, יצרו שביל ארוך של מוות בהיסטוריה הדרום אפריקאית, בעיקר של מאתיים השנים האחרונות.

גוטמן האדם הפרטי, האזרח הפוליטי, מזהיר מפני הכזב הרומנטי, המנצל את אפריקה למען מימוש הזיה חסרת בסיס מציאותי, ותומך בקולוניאליזם בנוסח הבריטי, המביא עמו רוחות חיוביות של תרבות וקדמה מעשית. בעודו מזועזע מהשפלת האדם השחור ומהסחר בעבדים הוא אינו שופט בחומרה את המשטר הקולוניאליסטי.  עיוורון זה להיבטיו הנצלניים והדכאניים של הקולוניאליזם, על כל צורותיו, אופייני לעמדה שניסח  הפילוסוף הצרפתי דזו'רדאנו (1772 – 1842), שכתב, בראשית המאה ה-18, ספר הדרכה ליוצאים לחקור את חייהם של 'הפראים'. דז'ורדאנו פונה אל אלה ה"מזנקים אל מחוץ לגבולות העולם המתורבת" לבוא אליו כ"שוחרי שלום וכידידים" ולא כמו קולומבוס או "ההרפתקנים האכזריים של ספרד [ש] גרמו רק להרס [...] והביאו לעולם "תשוקות לכיבושים ותו-לא". "אתם תפיצו רק מעשים טובים", כותב להם דז'ורדאנו ותשאפו רק לאושר הכלל ולהבאת תועלת!"[28]  רוח אנושית וחיובית כזו, שבאמצעותה, משכנע עצמו הטייל שהוא ידיד ולא אויב, בן-ברית ולא פולש, מובילה גם את חשיבתו של גוטמן, המוסיף עליה את  אבקת הזהב של ההרפתקה וריגושיה,שבה משמש 'האדם הפראי' כשחקן מרכזי.

ה. השכן לתא – הקול האמיתי

העמדה האנטי-רומנטית, כביכול, שמציג גוטמן ברשימתו על "אפריקה התרבותית" מזכירה קול אחר, המופיע בספרו "לובנגולו מלך זולו": זהו קולו של שכנו לתא באנייה, האיש השמן, הנמנה על תושביה הלבנים של דרום אפריקה, שבמהלך המסע מספר לשכנו הארץ-ישראלי את האמת העירומה על הארץ בה הוא עומד לבקר:

אדוני הצעיר, איש תל אביב! עבור עברו הזמנים ההם, עת גושי הזהב וגרעיני היהלומים היו מתגלגלים באפריקה בערוצי הנחלים. את זה תמצא כיום רק בספרים. בזמננו צריך להעמיק ולחפור את הזהב והיהלומים מבטן האדמה. אפריקה של היום היא ארץ המכרות, מכרות זהב!

ובפעם אחרת הוא חוזר ומזעזע את התייר הנרגש מארץ-ישראל באמירה נחרצת  שבאפריקה של היום אין החיות מסתובבות חופשי כלפנים, וכי רק בספרים אפשר עוד למצוא את אפריקה הישנה – ארץ הפילים והאריות.

לא עניתי לשכני דבר. ברגע זה שמחתי כי בעוד כמה שעות נרד מן הרכבת ונפרד איש מעל רעהו. כל דבור ודבור של שכני זה היה מקלקל ופוגם את חלומי היפה אשר חלמתי על אפריקה.

כמו בסיפור מתח טוב, שבו הדמות השולית והפחות צפויה, היא זו שבסופו של דבר מתגלה כדמות-מפתח, כך גם ב"לובנגולו", מסתבר שקולו של שכנו לתא באנייה הוא קולו האותנטי של גוטמן עצמו. דבריו ומסריו המטרידים, שאינם נעימים לאוזניו של המטייל מארץ-ישראל, מתגלים כזהים לעמדתו של גוטמן, כפי שניסח אותה ברשימתו על אפריקה התרבותית. ואילו קולו הספרותי של גוטמן, הקול המדבר בגוף ראשון ב"לובנגולו", מתברר כקול מזויף, המייצג את הלך הרוח הנפוץ של האדם המערבי, שגוטמן מכנה אותו 'רומנטי' וספוג בספרות כוזבת. גוטמן התמים והטוב מתגלה, אם כך, כתחבולה ספרותית וכדמות פיקטיבית. מבלי להפר את שמחת ההרפתקה השתיל את השקפת עולמו האמיתי בפיה של השולית בדמויות הספר, שנעלמת מהבמה כבר בסיום הפרק הראשון.

ההשוואה בין גירסת "לובנגולו" הרשמית לגירסאות הספרותיות שנגנזו ולרשימות המתארות את התרשמותו האמיתית של גוטמן מן המציאות הדרום-אפריקאית מעלה דמות מפוצלת: לא רק גוטמן של הילדים  - האיש הפוגש את העולם בתימהון – אלא גם וגוטמן של הבוגרים, המנתח בעין פקוחה את המציאות שסביבו.

מאחר שמדובר בכתיבה בגוף ראשון ובסגנון חביב וחינני שהתאים מאוד לדימוי הציבורי של נחום גוטמן, נוצר בלבול-מה בין שתי הפרסונות. גוטמן הצייר והמאייר וגוטמן הסופר התמזגו עם גוטמן האדם, ותודעת הקורא או המתבונן לא למדה להפריד בין הביטויים השונים של אישיותו. אך גילוי המסמכים החדשים מעיזבונו, והיכרות עם רעיונות ותכנונים שהגה ולא השלים, בונים בהדרגה דמות מורכבת ורב-ממדית. גוטמן במבט מחודש, מואר באור שונה: הולך ונחשף המאמץ המודע שהשקיע בבניית הפרסונה הארץ-ישראלית שלו – בהירה, צלולה, חביבה ואנושית; ילדית, אם לא לומר: קרובה ברוחה לנפש הילד ומדברת איתו בגובה העין. גוטמן הבין בחוש את מקומה המרכזי של הילדות בתרבות הארץ-ישראלית החדשה. שכן חברה שמבקשת להשיל מעליה עבר והיסטוריה זקוקה למודל ילדי כדי להביט בעצמה. לפיכך הצניע את הממדים הבוגרים והמורכבים באישיותו, למען הנצחת הבהירות התמימה. אותו אדם המביט בתימהון בעולם, היוצא אל מסעותיו כשמחברת הציורים וקשת וחץ באמתחתו, הוא יציר כפיו של אביו-מולידו: נחום גוטמן. ואילו 'אפריקה', מסרבת להילכד בכבלי המציאות הקשה וממשיכה להמריא אל הדמיון. בין הצייד לבין הניצוד מציב גוטמן את הצייר: הוא  הנוסע, הוא התמה, הוא זה המעיד על העולם. 

טלי תמיר

© Copyright 2012, Tali Tamir

Made by EMS Studio