JAFFA או: לאן מוביל שביל קליפות התפוזים? על הדיאלוג בין אליהו אריק בוקובזה לנחום גוטמן
הפעם, אם כך, מנהל בוקובזה דיאלוג בין־דורי ועל־זמני, לא עם חייליה האלמוניים של האמנות הזאת, אלא עם אחת מדמויות המופת שלה. אל המפגש הזה, המתרחש בתנאים של חיבה והערכה, שב בוקובזה ומביא את זהותו המזרחית ומעמת אותה עם האוריינטליזם הרומנטי של בן־שיחו המבוגר. המבט אל המזרח בנקודת זמן מסוימת - העשורים הראשונים של המאה העשרים, זמנה של ראשית ההתיישבות הציונית בארץ־ישראל וימי הראשית של אמנות ”בצלאל", וביתר דיוק - המבט אל יפו ואל תל אביב הנבנית לצדה - הוא זה שמקשר בין שני האמנים ומפגיש אותם במרחב אחד.
נחום גוטמן, שהעיד על עצמו לא פעם כאוהב של התרבות הערבית ודמויותיה הציוריות, מי שגדל בשכונת נווה צדק, בימים שעוד הייתה קשורה בטבורה ליפו, תיאר את העולם המזרחי שנגלה לעיניו כשהוא נתון למקצביו האיטיים ולארוטיקה הסמויה המפכה בו: אוכל האבטיח, היושב אל הרצפה, בין התרנגולת לחמור, מעשני הנרגילה בבתי הקפה שזורמים עם הזמן, הסוחרים בחנויותיהם האפלוליות, הנשים העירומות המתרחצות בבריכות ההשקיה בפרדס, או, לחילופין, מוסתרות על־ידי שמלותיהן כשרק עיניהן חשופות; העולם הארוטי של בתי הזונות היפואיים; כל אלה מאכלסים עולם סגור, ייצרי ופשוט. ”הווי המזרח בשכונות הערביות של יפו הילך עלי קסם רב, לא רק במראה העין אלא גם בקצב החיים", סיפר בזיכרונותיו לאהוד בן־עזר,"[...] בהווי המזרחי שהיה סביבנו הרגשתי תסיסה חזקה של חפץ־חיים, של אינסטינקטים בריאים, קשר טבעי לנוף [...] הערבים שביניהם חיינו ביפו זכורים לי כאנשים בעלי־אופי, ימפאטיים, [...] אהבתי את ההומור הערבי. הציוריות. חוסר המסכנות..."3 גוטמן אף ידע לדבר בשפה הערבית ובקרב חבורת בצלאל הירושלמית, שרובה ככולה היו זרים מוחלטים בארץ, היה הוא השליח הקבוע לענייני משא ומתן עם השכנים הערבים ועם נציגי השלטון העותמאני4.
את העולם היהודי החדש, ההולך ונבנה לנגד עיניו, תיאר גוטמן כעולם בעל חוקים משלו, עתיר פעילות והתחדשות: בעולם הזה יש מריצנים, בנאים וטייחים, יש בו מי שמנגן בכינור ומי שמשקָ ה את הגירניום בגינתה, והוא מופיע, כביכול, במרחב אחר, נפרד מהמרחב הערבי. המבט התל אביבי של גוטמן, הנתון בין רחוב אחד העם למורד רחוב הרצל, מפריד את הפרויקט החלוצי מתוך העולם המזרחי ומציע קידמה ומודרנה, שחצבו, לעצמם, כביכול, פיסת שמים נפרדת. המפגש הישיר בין האוכלוסיה הערבית המקומית לבין המתיישבים היהודים, לא מופיע בדרך כלל בציוריו של גוטמן, גם לא בציוריהם של ציירי התקופה האחרים. שכן, התפישה הכללית הייתה של שני עולמות שממירים זה את זה ואינם נפגשים בדיאלוג ישיר. הערבי, לפיכך, היווה מרכיב בתוך הנוף המזרחי, מבלי שנחלץ מתוכו למעמד דיאלוגי מובחן.
לא כך ראה את הדברים יוסף אליהו שלוש, בנו של אהרון שלוש, ממייסדי נווה צדק. בספרו ”פרשת חיי", שיצא לאור ב־1931, הוא מתאר עולם מזרחי מובהק, שבו העיר יפו מהווה לב חי ופועם של החיים המקומיים והתרבות הערבית מקשרת בין כולם. בני משפחת שלוש, אמונים על תרבות המזרח ושולטים היטב בשפתה, פעלו בתוך המרחב המקומי וביחס אליו, ולא הפרידו בין העולמות. יוסף אליהו שלוש אף זוקף את הצלחת התערותם בארץ לזכות התחשבותם ב"שכנינו שבשכנותם אנו היינו צריכים לבנות את בנייננו". כנגד מבטם הקורא את מפת המציאות ומשתלב במזרח, קובל שלוש על כך ש"בכל הספרות הציונית אין אף ספר אחד שיספר באופן נכון בתיאור אמיתי את חיי העם [הערבי]" ועל כך שהתעמולה הציונית נקטה בשיטות ”שהכל יש בהן חוץ מדבר אחד ששכחו והוא, תשומת הלב לאותם התושבים אשר יושבים כבר בארץ זו"5.
ליבו של הדיאלוג שמתנהל כאן בין בוקובזה לגוטמן כרוך, אם־כך, בסוגית המרחב המקומי ובזהותו המשתנה. לצורך העניין מאמץ לעצמו הפעם בוקובזה זהות של צייר יפואי, ובעקבות המיתוס של תפוזיJaffa הוא מתחקה אחר מרחב העיר יפו ופרדסיה - נושא מרכזי ביותר ביצירתו המוקדמת של נחום גוטמן. שם, בלב הפרדסים של יפו, כפי שהם נראים בעיניו של גוטמן, ’שותל' בוקובזה את אותם חלקים שיצאו מן הפריים המצויר, או הועתקו מתוכו למרחב אחר. בוקובזה מעלה על בדיו - באמצעות צילומי ארכיון מאותן שנים6 - את המפגש הישיר והיומיומי בין יהודים לערבים, את נוכחותם של הפרדסנים הערבים, את קיומן של נשים ערביות ("עפיפה", "עאליה", ”פריחה") שאינן מגלמות למען הגבר המערבי את אידיאל האישה החושנית, ואת הדומיננטיות המזרחית האבודה שאפיינה את המרחב כולו. הוא מבקש לרקום מחדש מציאות חיים שכתוצאה מהפנטזיה האוריינטליסטית מצד אחד והסכסוך היהודי־פלסטיני מצד שני, התפצלה לערוצים שונים ומנותקים זה מזה וחלקים שלמים מתוכה נמחקו לחלוטין. כל זאת עולה לנגד עינינו כחיזיון צבעוני זוהר ומרהיב, בסגנון נאיבי ”ילדי", המכיל מרכיב גרוטסקי: ”עבודותיו של בוקובזה מנכיחות בו־זמנית גרוטסקיות ובדָיה, לצד גרעין של אמת וביקורת פוליטית"7, כתבו דליה מרקוביץ וקציעה אלון, וסללו את דרכו הפיקטיבית של בוקובזה כ"צייר בצלאלי" תמים, שכביכול חורג מכל כרוניקה סגנונית, אל זירת הדיון הביקורתית של האמנות העכשווית.
את שלוש תערוכותיו הראשונות הקדיש בוקובזה למשפחה המזרחית, וליתר דיוק - למשפחתו שלו ולסיפור הגירתה מן המזרח (טוניס) למערב (פריז) ובחזרה אל המזרח (ישראל). (פלזיר אוריינטל, 2000, צייר־תייר, 2002, פלורה, 2006, שלושתן הוצגו בגלריה נלי אמן בתל אביב). את מיצב השחמט (פסגה, 2004, מוזיאון תל אביב לאמנות) עיצב בהשראת המפגש בין ’אשכנזים' ל'מזרחים': שחקניו ה'שחורים' עוצבו כמזרחיים, מלווים בגמל, וה'לבנים' עוצבו כאשכנזים, מלווים בחמור... בתערוכהJaffa מתבונן בוקובזה לראשונה על המשפחה הערבית ולוקח לעצמו, כמזרחי, את תפקיד המתווך, המתפקד כדמות־ביניים בין המערבי הבא מבחוץ לבין הלבנטיני המקומי. כמי שנולד כבר בבירת האמנות המערבית - פריז, דור ראשון למהגרים צפון אפריקאיים, הייתה אופציית הזהות המערבית זמינה לגביו, לא פחות מזו המזרחית, אך הוא בחר במודע לפעול מתוך נקודת המבט שהתווה לו שמו המקורי. החתימה בשם ’בוקובזה' מנתבת אותו אל המקום המזרחי, ושמו הפרטי הכפול - אליהו־אֶ ריק, מוסיף לזהותו גוון יהודי וצרפתי גם יחד. מן המבט המפוצל הזה, של העבד ושל האדון, משקיף בוקובזה על האוריינט/המזרח מבחוץ ומבפנים בעת ובעונה אחת. לפיכך הסגנון הילדי־נאיבי שאימץ לעצמו משחק לידי הזהות המזרחית ומאתגר את הזהות המערבית.
ייתכן שהקיבעון על סגנון־ילדות נובע מהרגע המכונן בביוגרפיות של גוטמן ושל בוקובזה, שני מהגרים רכים בשנים שהוטלו לארץ חדשה לחלוטין בגיל שש (בוקובזה, 1969) ושבע (גוטמן, 1905). הייתה זו חווית ילדות מעצבת שהפכה, אולי, את שניהם לסרבנים לעתיד של הסגנון האוניברסאלי - ה"בוגר" - הנדרש ממי שחי בחברת קידמה מערבית. אחת העדויות להנצחת נרטיב ההגירה הזה היא הדיוקן העצמי של בוקובזה כילד מזרחי (2002), הלבוש בהקפדה בסגנון אירופאי, והוא רוכב על חמור גוטמני...
הפנטזיה של המערב על המזרח, שסומנה על־ידי אדוארד סעיד כחטא הקדמון של האוריינטליזם הקולוניאליסטי, מעוררת את בוקובזה לייצר מניפולציה בזמן ובמרחב ולהסיג את המבט לאחור, עד לאותו רגע שבו הערבי היה שם, במרכז הפריים - שותה קפה בשדרה, ניצב ליד עצי ההדרים שלו, נתון לחסדיו־תשוקותיו של החייל הבריטי ומשקיף מגובה השרפרף על בוריס שץ, מייסד ”בצלאל", הצועד נמרצות עם ג'לבייה מתנפנפת8. כמי שנענה וצעד בעקבות הקריאה Come to Palestine 9, בוקובזה חוזר ומתקבע באובססיוויות בצומת הקריטית של גיבוש השפה הבצלאלית מתוך המציאות המזרחית המקומית, וחושף את תמימותה הנואלת - אך גם את תאומיה הבועטים בבטנה.
1התערוכה בצלאל גירסה ב' כללה עבודות מקור של ששה אמנים ממוצא מזרחי, שלמדו ב"בצלאל הישן". בוקובזה צייר את דיוקניהם, כשדגם הרקע לדיוקן נבנה מפרט אחד מתוך ציור של כל אחד מהם. דיוקן אחרון בתערוכה היה דיוקן של בוקובזה עצמו כאמן בצלאלי¯מזרחי, המתחבר לשושלת. התערוכה לוותה בקטלוג עם טקסט של דליה מרקוביץ' וקציעה אלון. נוסף לציורים עיצב בוקובזה סדרת מוצרים בסגנון 'עבודות בצלאל', למכירה בחנות.
2נחום גוטמן למד ב"בצלאל" בשנים 1918-1911.
3נחום גוטמן ואהוד בן¯עזר, בין חולות וכחול שמים, יהושע בורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ, 1986, עמ' 34
4ראה בין חולות וכחול שמים, עמ' 116.
5יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי )1930-1870(, הוצאת בבל, 2005, בעקבות ההוצאה המקורית מ¯1931, עמ' 364-363.
6הצילום החיפוש בטיילת נלקח מארכיון צילום פלסטיני באינטרנט. הצילום משפחת הפרדסן, 1939, נלקח מתוך ספרה של ד"ר רונה סלע, צילום בפלסטין/ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים הוצאת מוזיאון הרצליה לאמנות, 2000 (עורך: גיורא רוזן). הצילום קפה בשדרה צולם על¯ידי הצלם שמעון קורבמן והוא נלקח מקטלוג תערוכת הצילומים של קורבמן שנערכה במוזיאון ארץ ישראל, בתיה כרמיאל, שמעון קורבמן צלם תל אביבי אחר, הוצאת יד בן צבי ומוזיאון ארץ ישראל, 2008 (ראה לעיל).
7דליה מרקוביץ וקציעה אלון, בצלאל גרסה ב', אליהו אריק בוקובזה, בתוך קטלוג בצלאל גרסה ב‘, אליהו אריק בוקובזה, בית האמנים, ירושלים, 2006
8 על בוריס שץ בירושלים: "למראהו היו הערבים קמים משרפרפיהם, מזיזים את הנרגילות, ומפנים לו מעבר ביראת כבוד. ואני הייתי צועד אחריו לבטח בשביל שנתפנה". מתוך: נחום גוטמן ואהוד בן¯עזר, בין חולות וכחול שמים, עמ' 116.
9 הכתובת המופיעה על כרזה בצלאלית שעיצב זאב רבן, מלווה בציור נוף מזרחי, המהווה בסיס לאחד מציוריו של בוקובזה
טלי תמיר