חזרה לגלריה

גיליון ה-100 החגיגי של סטודיו התאחד (כמעט) עם חגיגות סיום האלף, ולכן המשאל על עתידה של האמנות נסחף לאווירת סיכום: האם האלף הבא יזדקק עדיין למוצר האמנותי? או, לשאלתכם: האם הבעיה של  הציור היא, אכן, הבעיה הפלסטינאית?  במידה רבה כן, אם  להתייחס  לבעיה הפלסטינאית כפרדיגמה של הגדרת-זהות, של הרחבת-תודעה, של  שינוי-גבולות,  של תודעה פוליטית  שיוצרת 'הבדל' במציאות.  הבעיה הפלסטינאית איננה בעיה בתחום התרבות הויזואלית אלא בתחום האנושי, פוליטי ומנטאלי. האם האמנות יכולה להרחיב את גבולותיה המנטאליים? 

במילים אחרות - שאלה כזו על עתיד האמנות שואלת על עתיד החברה האנושית, והאם, באלף הבא,  היא תוכל להתארגן נכון יותר?   בביקור במוזיאון תל אביב, באוסף חכמי, אוסף של חברת הביטוח  הגדולה בישראל,  אי אפשר להתחמק מן התחושה  המעיקה שמשהו מתחושת חירות המחשבה והעשיה  נגרע כתוצאה מהאריזה הכוחנית של יצירות אמנות באוסף פרטי של חברה עתירת-ממון. האם האמנות נועדה לפאר את קירותיה של חברת ביטוח, ולהתמיין באמצעות כוחו הבולעני של הרכוש הפרטי?  האין זה סוף תמוה ליומרות הרוחניות של המאה האחרונה, שביקשה לשחרר את האמנות מפטרוניה?

כן, אני מודאגת מייצורה של 'תרבות ויזואלית' - מעין סל-תרבות שהכל מושלך לתוכו, וכל מה שזז בסרט-נע מול העיניים יכול להיכלל בו. יתרון אחד בטוח יש לנו - נקודת מבט של סוף מאה אמביציוזית מעין-כמוה, שהחלה דרכה באופטימיות מפליגה ומסיימת אותה במועקה ובאכזבה קשה.  מניסיון עשיר כל-כך של בוגרי-המאה-ה- 20  אנחנו יכולים להסיק כמה מסקנות. למשל:  הטכנולוגיה, אפילו המחשב, המציאו שפה חדשה, אך  לא הביסו את הישנה.  מה שקרה בתחום הגרפיקה והכתיבה - הכרזה סופית על מותם של הנייר והעפרון -  לא קרה בתחום האמנות. המכחול עדיין מתפקד בצד עכבר המחשב.  לגבי זה אומר שהאמנות עדיין יודעת למצוא לה דרכי-מילוט. וככל ש'התרבות הויזואלית', טכנולגיית המחשבים, ונסיונן של האליטות לקבוע את כללי המשחק היא תמצא תמיד דרך למלט עצמה לפרוזדור אפל וצר שם עוד לא היתה מעולם. וזוהי 'הבעיה הפלסטינאית' - שפת המחתרת הפועלת מתחת לקיים ומעבר למוכר, גם אם ביבי אוסר על הפלסטינאים בכל לשון של איסור להצהיר על מדינה משלהם. אני מאמינה בהמשך בידודה של האמנות  במקום הלא-מוכר והלא-מפולס, גם אם היא תמשיך ותצבור  מטען של אי-הבנה ותסכול כנגד 'מביני-דבר'.  כי למעשה, רק האמנות לבדה יש לה את הזכות הזאת להיות לא-מובנת ולא-מנומקת ובכל זאת היא יותר רציונאלית מכל מלחמה או  רעב  כפוי מסיבות כלכליות ופוליטיות. השאלה הקריטית, הדחופה ביותר, שיש להעלות היום ביחס לאמנות, וככזו היא גם שאלה על עתיד האנושות,  היא אם כן: איך  ליצור שטחים מפורזים בתרבות? איך להבקיע את  הכוחניות של משטרי הכסף והעוצמה הכלכלית? איך לאפשר לאמנות לחלחל, להיספג, ולסלול את מסלוליה לבדה, מחוץ לדרכים הסלולות של 'התרבות הויזואלית'? איך לא להכתיב 'טעם' אלא ללמוד אותו מתוך המקור?       

טלי תמיר