חזרה לגלריה

למעלה משישים וחמש שנים מתבוננת רות שלוס בחברה הישראלית ומעלה על הבד ועל הנייר עדויות מצוירות למראה עיניה. רות שלוס מישירה מבט אל המציאות היומיומית ואינה מסבה את ראשה מן הצדדים הקשים יותר של הגורל האנושי. "המוטו שלה נותר זה שהיה כל השנים:", כתב עליה המשורר נתן זך ב1995 "החיים כמות שהם. ללא כחל ושרק".

רות שלוס נולדה בנירנברג, גרמניה, בשנת 1922, ועלתה ארצה בגיל 13 (1935). בת 16 הייתה כשהתחילה ללמוד ב"בצלאל" והיא סיימה את לימודיה, במחלקה לעיצוב גראפי, בהיותה בת 19 בלבד. כבר בהיותה סטודנטית בירושלים הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר" ומיד עם סיום לימודיה, ב-1942, החלה את חייה כחברת-גרעין "להבות" שהקים, כמה שנים מאוחר יותר את קיבוץ "להבות הבשן" בגליל העליון. כבעלת תואר "ציירת, בוגרת בצלאל", התגייסה שלוס מיומה הראשון בקיבוץ לטובת מפעלי האמנות והדפוס של התנועה, ועבדה כמאיירת בעיתון "משמר לילדים" וכמעצבת כריכות ב"ספריית הפועלים". בתערוכתה הראשונה, ב-1949, תיארה את הווי הקיבוץ ונופיו.

בשנת 1953, עם הפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית, בעקבות פרשת סנה ומשפטי פראג עזבה רות בלוויית בעלה, בנימין כהן, את הקיבוץ ושניהם עברו להתגורר בחצר החקלאית של בית הוריה בכפר-שמריהו. כחברת המפלגה הקומוניסטית (עד 1965)המשיכה רות שלוס בעקביות להעלות על הנייר ולהזכיר את נוכחותם של המקופחים בחברה. היא יצאה לצייר את המעברות, את הפועלים ואת המובטלים. היא ציירה נשים קשות-יום וילדים רעבים ללחם. בסטודיו שלה ביפו הערבית ציירה את תושבי השכונה ותארה את נופי ההזנחה של העוני. היא הייתה האישה היחידה בקבוצת הריאליזם החברתי שפעלה בשנות החמישים.

מאוחר יותר הסבה שלוס את המבט הריאליסטי להתבוננות יותר סימבולית במצב האדם בעולם: הגורל הנשי וההזדקנות הפכו לנושאים מרכזיים בעבודתה. מתוך ביקורים תכופים בבית אבות היא דלתה תמונות קשות של התפוררות הגוף והרוח והכתירה אותן בכותרת הרת-הגורל: "המתנה". לצדם טיפלה ב"בני יומם": תינוקות שזה-עתה נפלטו מרחם-אמם לתוך עולם חסר-חמלה. 

המצב הפוליטי בארץ זכה לטיפול נרחב ונוקב מידיה של שלוס. היא ציירה מראות של כפרים נטושים, ונופי-חורבן של אחרי-המלחמה החל ממלחמת השחרור ב-1948 וכלה בבניינים שנהרסו על-ידי דחפורים צה"ליים בשנות ה-2000 המוקדמות. מבטה לא התחמק מתיאור של שבויים ומעונים מכוסי עיניים ואסורים באזיקים. ילדי האינתיפאדה זורקי האבנים נכנסו גם הם לאינוונטר הציורי האנושי שלה וכמוהם הבדואים, תושבי המדבר, בסדרת ציורים נפרדת.

הצפייה במפעל החיים הציורי של רות שלוס, בת ה-84, היא חוויה מאתגרת ומרגשת לכל מי שגורל האדם, המקופח והחלש קרוב לליבו.

טלי תמיר