חזרה לגלריה

רחל ואלי: ראש בראש

התערוכה המשותפת של רחל רבינוביץ ואלי  קופלביץ במוזיאון על-שם אורי ורמי נחושתן מפגישה פעם נוספת אחרי שנים רבות את עבודתם בתוך מרחב אחד. רחל ואלי, זוג נשוי, בגרו שניהם את בצלאל בשנת 1982. בתחילת דרכם הם נסקו לתוך עולם האמנות התל אביבי הצעיר, כאמנים בולטים ומבטיחים. כישרונם היה נוכח מעל לכל ספק. מקוריותם הויזואלית, והנועזות שאיפיינה את  הדימויים שלהם משכו תשומת לב. כשני בוגרים מצטיינים, הידועים ביכולות הרישום והציור שלהם, הצטרפו לקבוצת תת-רמה, שהציבה עצמה בראש החץ האוונגרדי המקומי, והציגו בגלריה המזוהה עם אמנות צעירה ואנרגטית. הימים היו אז ימי הציור האקספרסיוניסטי החדש. הציור הגרמני הוביל מהלך של חזרה לציור שמן-על-בד סוער ודרמטי. הן רחל והן אלי עבדו שניהם בפורמאטים גדולים וציירו ברוח הזמן, בג'סטות רחבות של מברשת הצבע, בהלך רוח פסיכולוגיסטי ונרקיסיסטי. העיסוק המרכזי שלהם היה הם-עצמם והסביבה הקרובה שלהם. כזוג שהכיר והתאהב במהלך הלימודים, הם פיתחו כבר בשלבים המוקדמים של יצירתם סוג של סימביוזה ותלות הדדית. רחל ציירה את אלי, הוא הפך להיות הדוגמן המרכזי שלה. אלי צייר את רחל, היא הפכה להיות המודליסטית שלו. רחל ציירה את עצמה ואת אלי מחוברים, ראש-אל-ראש, כמו תאומים סיאמיים שלא הופרדו, מתפתלים זה אל זה, מרחפים זה לקראת זה. 'רומנטי' הם אומרים היום בחיוך מסוים על הציורים הישנים האלה, 'כבר לא רלוונטי'. אבל לאור הדימוי שהפיקו לתערוכה, המחבר אותם ראש אל ראש וראש בראש אי אפשר להתכחש לדימויים המוקדמים ההם. שני אמנים בזוגיות אחת, שני אמנים, המתחילים מקו זינוק אחד, מוטלים על מסלול מירוצים זהה, נזרקים לחיי נישואין, עוברים לקיבוץ בגליל העליון, מקימים משפחה, יולדים שלושה ילדים, מנהלים חיי קיבוץ שהולך ונחלש, הולך ומתפרק, עד שמגיע להפרטה מוחלטת. שני אמנים, ילדיהם וציוריהם, נזרקים לחיים החשופים. תתמודדו עם זה.

ההתעקשות להמשיך וליצור במציאות הזו איננה פשוטה: "חיים בשוליים משמעותם הימנעות וויתור", כתבה רחל[1], "בשדה מחייה כה חלש נוצרים חיים כנועים, מסמוס של זהויות והיעדר ציפיות. מלמול השוליים איננו דיבור, הוא קרקור צפרדעים במים רדודים... תנועות נמרצות מידי – יובילו לטביעה בביצה..." השלווה הגדולה מאיימת לבלוע, להרדים... המרחבים מפתים להימוג בתוכם... אך לא: "ריחוקו של אמן מאלץ אותו להגיע לגרעין הקשה של האמת. ללא כחל וסרק. דווקא מפני שאין הוא חשוף לאופנות, הוא מוצא עצמו חופשי ליצור בכיוונים משלו [...] והפרדוקס הוא: עבודה סיזיפית"[2].

אלי ורחל נצמדים לאמנות כקרש הצלה. שניהם מאמצים את האמנות כ"עזרה ראשונה" כ"עיצוב תודעה". כעיסוק המכניס טעם עליון לחייהם. ה'אמנות' הפכה בעבודתם לגיבורה בפני עצמה, גם אם סמויה מן העין. כל אחד מהם תלוי בביקורת של בן זוגו למסע: הם קוראים, מודיעים, משמיעים, מצהירים – ואיש אינו עונה להם. בעולם נטול דיאלוג מקצועי, במקום שם נדיר לקבל פידבק ישיר, הם נותרו כשני מאזינים יחידים – כל אחד לעצמו וכל אחד לשני. בדיוקן יאנוס כפול הפנים שלהם, צופות העיניים לכיוונים מנוגדים, אך המוח האחורי – המכיל בתוכו את התודעה ואת תת המודע גם יחד -  מתחבר לרצף אחד. הד למוטיב ה'הרכבות' של רחל בסדרת ציורי המים?  - קח ענף של גפן עם ענף של שיזף והכלא אותם זה בזה. שיצמחו. נראה מה יקרה. אלי ורחל, מוכלאים זה בזה, בכל זאת, לא יצרו 'נקטרינה' (שילוב של שזיף ואפרסק). גוף העבודות המסועף של כל אחד מהם שונה מהותית זה מזה: רחל – עמוסה, צפופה, מקפידה על כל הנחת צבע, עובדת בעמלנות מאומצת ואלי – קליל, מדולל, ספונטני, כמעט לא משקיע מאמץ, יורה מהמותן. רחל – פסיכולוגיסטית, עתירת משמעויות והסברים ואלי – עילג, מנוכר, לא מעוניין בשום הסבר. רחל – מעורבת, חרדה, מודאגת לגבי ציוריה, ואלי – אדיש, מנותק, מוכן להפיץ את כולם.

אך בתוך השוני הזה מתקיימים אזורי חפיפה, לפחות בעמדת המוצא, המתמודדת עם ההד החוזר של קולם.  הדמיון הפיזי ביניהם – כחושים ודקי איברים – מציע קלילות פיזית המרחפת מעל לדמויות. שניהם שולחים ידיים לחלל, עסוקים באצבעות ובמגע. רחל – משתמשת באצבעות כדי למשש, לבדוק, לחקור ולבחון. אלי משתמש באצבעות כדי ללהטט לרקד, לפרוט, לסמן. גם אלי, גם רחל הם וירטואוזים של עבודת מכחול, אשפי הנייר והדיו. אלי ויתר לחלוטין על ציור שמן-על בד ונצמד לנייר הקליל, המתנייד - "אמנות למרחקים". רחל נעה בין הבד והנייר, נוטה אל עבודות הנייר.

באופן מפתיע, ככל שהם רחוקים יותר, כך הם מדויקים יותר. אמנות טובה מזהה את אזורי המתח הגבוה גם בלא-לדעת. עוקצת במקומות הנכונים. אך האמנות הישראלית נרקיסיסטית לא פחות מאמניה. דיוקנה מתמקד בטבורה, והיא אינה נושאת עיניים לחפש את הולכי השוליים. השוליים ישארו תמיד מחוץ לקאנון, ואם זזת מהמרכז – זזת מאלומת האור. אלי קופלביץ ורחל רבינוביץ זזו רחוק מידי ושילמו

על-כך במחיר החשיפה האמנותית שלהם. כוחם מתגלה דווקא בריחוקם: מתוך הריחוק הם הצליחו לדבר על תודעת המרחק. מתוך הזוגיות – להצביע על בדידות, ומתוך הגיאוגרפיה הפרטית שלהם – להצביע על הגיאו-פוליטיקה הפרובלמאטית של עולם האמנות. בתערוכה הנוכחית הם מתכתבים עם רטוריקה אופטימיסטית של 'חזון', 'מהפכה': "החלוקה החדשה". האם זו תכנית הפרטה? חלוקה חדשה של מאגר התאים האפורים במוח? חלוקה חדשה של טריטוריית הבית? חלוקה חדשה של אזורי שליטה של אוצרים ומנהלי מוזיאונים? חלוקה חדשה בין מרכז ופריפריה? ...אולי המרכז יזוז קצת הצידה? אולי הפריפריה תואר קצת יותר? הי, אתה שם...!

... ואתם, הקוראים והמבקרים בתערוכה, שימו לב: המסך עולה והחלוקה החדשה החלה! 

טלי תמיר

[1] רחל רבינוביץ, החיים בשלולית, על הצפון, ....תאריך