חזרה לגלריה

האבן באמנות הישראלית איננה חומר גלם רגיל: היא עשוייה מחומרים מיתולוגיים. תכונותיה הבסיסיות - קשיות, יציבות, קרבה לאדמה - העניקו לה הילה סימבולית בתוך תרבות שביקשה להפוך את עורה: מתרבות גלותית-ארעית, רוחנית ומזוהה כחלשה, לתרבות שורשית ויציבה המזוהה עם כוח ואחיזה איתנה (ראו: "סלע קיומנו"). האבן היתה לפיסול הישראלי המוקדם מה שהנוף, על עציו, שמיו ובתיו הנבנים, היה לציור: אופן-התחברות למקום והבעת הזדהות עם 'היהודי החדש' - הצבר הצעיר, הבריא והרענן שעורו חשוף לשמש כחלוק-נחל המוטל על האדמה, ורגליו היחפות רגילות למגעה המחוספס והקשה של האבן החמה. לא-סתם נבחרה אבן החול הנובית, המדברית, כדי לעצב את גופו של נמרוד, הצבר המיתולוגי, בפסלו האגדי של יצחק דנציגר. לא-סתם קמו לו, לפיסול הישראלי, בעקר בשנות הארבעים והחמישים, שורה של פסלי-אבן שהעריצו את הבזלת הקשה, הטבעית ההיולית-כל-כך, והתחברו אליה מתוך קרבה אינטימית, כמעט, הייתי אומרת - ארוטית.

ילדותו של הצלם גיא רז עברה עליו בין שבילים ואבנים, בנוף הארץ-ישראלי של עמק יזרעאל. כבן קיבוץ גבע,  נכד למקימי הקיבוץ ולחלוצי העמק ובן לאב חקלאי  ששבילי ההר והעמק נהירים לו ככף-ידו, מכיר גיא היטב את מגען החמים של האבנים הללו, ויודע את שלוותן המתנמנמת. אולם, בעבודתו כצלם, כמי שהפנים מהלך התבגרות שלם בחברה הישראלית, הכולל שירות צבאי מלא, חוויות-מלחמה וכיבוש, הוא מבצע מהלך מהפכני  בטיפול באבן הארץ-ישראלית. ראשית הוא מוותר על הקירבה והמגע הרומנטיים ומאמץ את עמדת הריחוק של  המצלמה. מבטו - מבט ביקורתי, חרד ומאתר -  נצמד בעקשנות אובססיבית לאבני המחסום - אבנים-שאינן-אבנים, אבנים מלאכותיות, יצירות-כפיהן של בני אדם שיצקו אותן בבטון מזויין ריבעו אותן לקוביות גדולות וכבדות, והציבו אותן על קווי הגבול, על-מנת שיחסמו כל תנועה, שיעצרו כל מעבר, שיכשילו כל מגע.

בהקשר זה של גיליון  משקפים בנושא "אבנים", כשאבני המחסום  הללו נמהלות ברצף האבנים של  האמנות הישראלית, אי אפשר שלא להבחינן מתוך הרצף הזה: בעוד האבנים ההן, אבני החול, הגיר והבזלת, הקרינו חום ורצון למגע, הרי אבני המחסום הן אבנים קרות, מפרידות והודפות כל צד לגבולו שלו. הן מסמלות לא רק מחסום פיסי ומכשול במעבר, אלא גם מחסום נפשי, המונע כל אפשרות של מיפגש-עיניים, זרימה ותקשורת. הן מסמלות גם את המהלך הכוחני המוותר על האבן לטובת הבטון, ומעדיף את הקונטורים הפרגמטיים של  הבניה הגאומטרית על קווי המיתאר האורגניים של הטבע. האסתטיקה של אבני המחסום היא אסתטיקה של חיילים ומחנות צבא: צביעה שטוחה, בולטת במרחב האופטי של הנוף, ומקבלת בצייתנות אדישה את הצורות השרירותיות שנוצרו כתוצאה מהסרת שלטי התימרור. מן הסתם, העיגול הריק בפינת הקוביה מעיד על נוכחותו של תמרור "עצור!" שהיה והורד, או נפל מעצמו. עוד סימן לניווט הברוטאלי של התנועה האנושית במרחב כתוצאה ממצב הכיבוש. הצילום של גיא רז מתעתע בין מופשט גאומטרי לקודים של כיבוש: האם אפשר לדבר על כיבוש במונחים של גאומטריה?

גיא רז נצמד לקו הגבול ולמעבריו כי שם מתרחשים המגעים המינימליים, ההכרחיים בין שני הצדדים, ומשני עבריה של אבן המחסום עולה ותופח המתח האנושי, מתלהט מעוצמת החיכוך, מנהל משא ומתן שבו היומיום קובע את  הכללים. אבן המחסום ומגדל השמירה שמאחוריה, הגדר והשער החשמלי, הם אביזרי הכיבוש. הם הביטויים החפציים של הכוח - הם הבעה מובהקת של עליונות ושליטה. באופן שבו גיא רז בודד את האבנים והבליט אותן מתוך התמונה הכללית, הוא העניק להן שוב מעמד מיתולוגי - הפעם גורלי: הן מטילות את כל-כובד משקלן על חוט המטוטלת הסמוי שנע בין סיכוי לאבדן, בין דיבור לשתיקה.

עוד קבוצת אבנים השייכת להיסטוריה של התרבות הישראלית, שגיא רז סימן ומישמע באמצעות צילומיו הן אבני מצבות של חלוצים. (חשוב לציין שגיא רז צילם גם סידרת צילומים בבית מלאכה למצבות של חיילים, אך לא ארחיב על כך את הדיבור, הפעם). גיא עקב אחרי ההיסטוריה הפרטית שלו, המזדהה עם ההיסטוריה הקולקטיבית של המדינה, אך הוא זיהה  בתוך ה'סיפור הגדול' של סאגת  החלוצים את 'הסיפורים הקטנים', המקרים הפרטיים של אלה ששילמו בחייהם ובנפשם.      

תקופת החלוציות, תקופה של חיי-ארעי וסיכון תמידיים, ניהלה רומן סוער ומורכב עם המוות. לא רק באמצעות המלריה והכולרע, שגבו את קורבנותיהם הרבים,  אלא גם במיגוון עצום של אסונות, במקרי-מוות לא-צפויים, שארבו מעבר לכל פינה, ובכל גיל. רוב  החלוצים המתים שגיא צילם את המצבות על קברם הם בני "כ'א", 'כ"ט", לעיתים - 'ל"א' במותם.  לכמה מהם - לא זימן הגורל 'מות גיבורים', והם שלחו יד בנפשם לאחר שלא עמדו בלחץ הנפשי האדיר שנתבעו לו מחמת הניתוק מתרבות-הבית ותלאות  ההסתגלות. האפוס הציוני הגדול לא זוכר אותם, הם נשמטו בצד הדרך, נבלעו בזכרון הבולעני של ההיסטוריה ובתרועות הניצחון של הקמת המדינה. סדרת הצילומים של גיא שצולמה בבתי הקברות של דגניה, כנרת, כפר גלעדי וקריית ענבים, מחזירה אותם לתודעה - את אלה שמתו מנגיחת פר, שטבעו בירדן או בכנרת, שנרצחו בדרך, ששמו קץ לחייהם. הצורך של גיא לחבור אל המתים איננו  צורך נוסטלגי-מתרפק, אלא שיבוץ מחודש, זהיר וסבלני של התמונה המלאה - החיים והמתים - החזקים והחלשים. 

אבני המצבות גם הן אבנים מלאכותיות, יצוקות וחתוכות בידי אדם. שלא כמו אבני המחסום שנבדלותן זו מזו היא שרירותית ונעדרת-מובן, אבני המצבות מסומנות ונושאות חותמת אישית ביותר. אך למרות זאת, הן מתפוררות אל תהום אפרורית, אחוזת-טחב, ואיבדו את המגע האנדיוידואלי שהיה להן בעבר. גם המתים הם קבוצה. האבנים המלבניות הללו, (הפעם: גאומטריה של כאב) הן עוד פרק גדול ומסועף בקשר ההיסטורי-מיתולגי שנרקם בין האבן לבין התרבות הישראלית.

טלי תמיר