חזרה לגלריה

"סיפור בתוך סיפור בתוך סיר 2", תערוכתו של צור קוצר בגלרית הקיבוץ, המורכבת משלושה פרקים שונים, עוסקת, בהכללה, בגיבורים ובמצבי גבורה שנקלעו לסיטואציה מפוקפקת: המלח קרלסון תקוע בסיר-לילה, המסיונר מתבשל בסיר מרק, לאחר שניצוד על-ידי קניבל, מפת הקרב על המיתלה, אחד המיתוסים המפוארים של מבצע סיני, התגלתה, במניפולציה גרפית קלה, כאיור של שפן.

 גם סידרת העבודות הקודמת של קוצר, ציולמי הרפתקנים, עסקה במיתוס מקומי של כוח וגבורה. דמותו רבת האון של הרפתן בקיבוץ, זה שיכול בעוצמת שריריו להרים עגל שלם על כתפיו. באמצעות הכפלה טכנית של שני חצאים זהים של הצילום, קוצר הכפיל והעצים את כוחו, את ראשו ואת רגליו ואת אבר מינו של גיבור הצילום, והפך את הרפתן, ולא את העגל, לפר מיתולוגי מקורנן, שכוחו המועצם מגחך את קיומו.

בתערוכה הנוכחית, קוצר מרחיק את העדות: לא רפתן-קיבוצניק (קוצר, בן קיבוץ עין-השופט, עבד שנים רבות ברפת) אלא המלח קרלסון, גיבורו של שיר-עם שבדי, ומסיונר אנונימי שמפתח מערכת יחסים לבבית עם קניבל שמבשל אותו על גחלים בוערות. קוצר נוקט בסוג של קומיקס מקאברי, המבוצע בטכניקה של חיתוך שבלונות, ומפתח עלילת חיילים קשוחה, של צייד וניצוד, המצטברת מפורמאט אחד לשני. ההצבה של אלה בהמשך לשירטוטי קרב המיתלה, היא לבדה, בונה את הרצף המטריד והבעייתי.

השיר העממי על המלח השבדי שרגלו נתקעה בסיר לילה נכתב לראשונה על קיר מבנה ציבורי של פחי-זבל במסגרת התערוכה "עודפי ייצוא" שאצרה אריאלה אזולאי ברחוב בוגרשוב בנובמבר 1994 (ארט-פוקוס). השיר לווה בעיטורים ויקינגיים, וסיפר על המלח המצטיין שהיכה ברגלו המתכתית עטורת הסיר, וקול צעדיו הדהד בכל העיר. הוא קיבל העלאה בדרגה וכשחזר לביתו, עטור תהילה, גילה את אשתו כשרגלה תקועה במגרת הארון... השיר נכתב על קיר הגלריה פעם שנייה, וסביבו, בסיטואציה אבסורדית לא פחות, בצבעי פונץ' בננה, מתנהל סיפור המיסיונר הניצוד, היושב עד לכתפיו בתוך סיר מרק ענק. הגחלים רוחשות מתחתיו, והקניבל מטפל בו ומטפח אותו, על-מנת לשבח את ארוחתו. הוא מלבה את האש, כשהמסיונר מתלונן על קור, מאכילו במרק, על-מנת להשביע את רעבו, ואף שומר עליו ברובהו, כדי להגן עליו מפני פורעים ומתנכלים למיניהם. במערכת היחסים של הצייד והניצוד, מגלה הקניבל פנים מוסריות-חביבות כלפי קורבנו, אך שומר כל הזמן על בערת הגחלים מתחת לסיר.

הווי צבאי קשוח, צרה שמתחפשת לברכה, אכזריות שמוסווית בבדיחה, סצנת חיילים בצבעי גלידה – מרכיבים מתעתעים אלה בונים את החוליה השלישית בתערוכה – שרטוטי קרב המיתלה, שמתגלים כאיור של שפן. כמו בצילום הרפתנים, הפעיל קוצר מניפולציות גרפיות פשוטות של הכפלה והצמדה, ובנה, מתוך הקווים המפותלים של החיצים המורים על תנועת הכוחות בקרב המילתה צורות של שפן, או ציפורים פרושות כנפים. על רקע אדום בוהק, הרקע שניתן לעיטורי קרבות צנחנים – מזכירות הציפורים הללו תגי יחידות צה"ליות, עטורות הילת-קרב. קוצר מתייחס למפת הקרבות, לכאורה, כלא-יותר מחומר גלם גראפי המאפשר לו לבנות דימויים משעשעים, אך גם כאן, ממש מתחת לסיטואציה המשעשעת ממשיך ומבעבע מיתוס הקרב, ונעות שיירות טנקים ורגלים לעבר מטרת היעד.

עבודתו של צור קוצר נמנעת מהיגד פוליטי ישיר, שיכול להיתפס כמחאה. הוא שייך לדור אמנים צעיר שהאמירה הפוליטית-חברתית נמצאת, כביכול, בשולי עבודתם, או בשורה התחתונה שלה, כנוכחות בלתי-נמנעת, כצליל נלווה קבוע. היא זו שמוותרת מראש על איכויות אסתטיות מיידיות, ומעדיפה אמירה טכנית-יבשה, וטיעון עקיף ומתחכם. זוהי אמנות שאיבדה כל תום של כיסופי-גאולה ותיקון-עולם, אך יש בה נחישות, גם אם נואשת וצינית, לאמר את דברה בחריפות עוקצנית.

בציוריה של מיכל בקי, פעמים רבות, תקועים עד צוואר: בתוך גיגית מים, בתוך "שפורפרת" של שמיכה כמו שק-שינה, בתוך חבית, מתחת לכסת פוך עבה, בתוך סירה מתנדנדת, בתוך שרוול של חולצה. לפעמים הם תקועים שם לבדם פעמים אחרות בזוגות. אבל תמיד הם נאלצים להרים את ראשם כדי לנשום אוויר צח מעל פני המים. למרות הסיטואציה החונקת הציורים נקים מכל מימד טראגי או פסימי, נכון יותר יהי לאמר עליהם שמתקיים בהם מימד קומי. הציורים מצחיקים כיוון שהם מתארים סצנה יומיומית, ביתית, מוכרת לכל אחד, שבאמצעות הגזמה מינימלית, ועיוות קל ביותר, היא הופכת לסיטואציה מוזרה ומאיימת.

מבט נוסף מגלה שבקי מציירת שתי קבוצות של דמויות: ילדות, או נערות צעירות, וזוג – גבר ואישה. הילדה מתעסקה בעולמה שלה, היא מתלבשת ו"נתקעת" בשרוולים, היא נועלת נעלים על הידים ומנסה לצעוד עליהן, היא נחה במהופך כשראשה למטה ורגליה למעלה, היא מתקשטת בזר יום-הולדת ושמלה פרחונית ונראית מרושלת כלאחר קרב פרוע. המימד הילדותי, כביכול, של הציורים נרמז גם ברקע הוורוד, אלה למעשה שורת רישומים במכחול שחור, שצוירו על וורוד או ירקרק מתוק. הרישום של בקי מיומן וסוחף, תמציתי ודינאמי מאוד. ישנה איכות קלאסית בסגנון הרישון התמציתי הזה, שיודע לברור לעצמו את הפרטים הנחוצים בלבד על-מנת לעצב דמות, תנועה או הבעה.

הזוגות, גבר ואישה, מסמלים סיטואציה יותר מטאפורית. אזור גבולי שבין אינטימיות זוגית, כמו בציור הזוג הנצמד זה לזה בתוך השמיכה, לבין תחושת טביעה שבה כל אחד מבני הזוג מנסה להציל את עצמו, ומותח את ראשו במאמץ מעל פני המים, בציור הזוג בגיגית. אלא שהמים, כמו בפתגם, נשפכים החוצה, והתינוק, שנשפך עם המים, כלל לא נמצא. המימד הפתגמי-מטאפורי שיש לציורים הללו מקשר אותם, בקשר רחוק, אך משמעותי, לסוג הציור הפתגמי נוסח בוש וברוייגל והציירים הפלמים מהמאות ה-16 וה-17. בהקשר זה ניתן להזכיר את ספינת השוטים של בוש, המתנדנדת על הנהר, את הפרסוניפיקציה של התאווה, בציור "שבעת החטאים" של בוש המתארת זוג עטוף בשמיכה, ובהכללה גדולה יותר את המימד הביזארי-סוריאליסטי שיש לציורים למרות הצמדותם לסצנות יומיומיות.

הקשר רלוונטי נוסף הוא הציור של פרנצ'סקו קלמנטה, הקשר מתבהר מתוך הדגש הרב על עיצוב הראשים והבעות הפנים, (לא פעם מוגדלים, באופן יחסי לגוף), העיסוק המטאפורי ביחסי גברים ונשים, המוזרות המסויימת של הדמויות ובעיקר, סגנון הציור החי, הוירטואוזי, המתעלם מכל הצהרה אפשרית על מות הציור. בקי אינה ציירת אקספרסיוניסטית המתארת דמויות במצבי-נפש שונים, אלא, יותר ציירת סימבוליסטית המתארת סיטואציות של מצבי-חיים. המגע הקומי-מקאברי של הציורים מפרק מהם את הפאתוס הסימבוליסטי, ומותירם עם מידה של אירוניה עצמית וורודת לחיים.

טלי תמיר