חזרה לגלריה

"איש רץ עם פחדו ברחוב. האיש הוא אני. איש בורח מפני הצעקה. האיש הוא אני"

וולפגנג בורכרט, "לאורך הרחוב הארוך הארוך",1946-7)^[1]

בסמוך ליום השנה השני לאינתיפאדה (9.12.1989) בחרתי לעקוב בעבודותיהם של שלושה אמנים אחרי ההד העמום והאפל שמשאירים אחריהם האירועים בשטחים. בחרתי לא להציג את העיסוק הפוליטי הגלוי (אם כי הספקני) בעבודותיהם של דויד ריב או ארנון בן דוד, ולא ליזום, פעם נוספת, הפגנת תמיכה והזדהות מרובת משתתפים עם המאבק הפלסטיני; לאור האטימות המתקשחת של החברה הישראלית, נדחקת תמיכה כזו, בלית ברירה, לעמדה אפולוגטית, אם לא מתחסדת, שחוזרת על עצמה לעייפה, ומתקבלת כמחאה שתש כוחה מראש.

אי אפשר לחפש את עקבות האינתיפאדה באמנות הישראלית מבלי לחשוב על מאמץ ההדחקה העצום הנדרש מאזרח ישראלי הרגיש לחיי אדם, לצורך הישרדות נפשית שפויה. לכן, מעקב אחרי הניסיונות האמביוולנטיים של האמנות הישראלית לברוח מפני המציאות בשטחים או להגיב עליה בדרכים אפשריות מוביל לאו דווקא לאמירה הפוליטית המוצהרת, הנאמרת במסויג, במסגרות מגוייסות, אלא לרמה היותר סמויה, אל שכבות העומק שפחות קופצות לעין, שם נחשפות תחושות מתמשכות של חרדה, ניכור, אימה או מועקה, ונוכחות מוגברת של דימויי מוות ופציעה. לא הסיטואציה הפוליטית של הכיבוש נמצאת במרכז, אלא העימות המעיק עם גרימת השפלה ומצוקה אנושית, שהאמן הישראלי, בהיותו שייך לצד הכובש, שותף לה בכוח. העבודות שבחרתי להציג בתערוכה הזו הפנימו אל תוכן, כמשקע מחלחל, את תחושת האבסורד האנושי ההולך ומתעצם מסביב, והן אינן חסינות עוד בפני השפעתו. הן לא נוקטות עמדה מוסרית, בעלת יומרה לצדק ותיקון-עולם, אלא משדרות בתדרים אפלים ומעיקים, מאותתות על שיבוש, על אפילת-צהריים. התשת האמונה במחאה גלויה מעלה על-פני השטח צללים עמומים, מעין "ליקוי חמה פסיכולוגי", שרובץ על המציאות היומיומית.

אביבה אורי היא שנטעה באמנות הישראלית את חרדת המלחמה והאלימות ונתנה לה ביטוי רישומי צרוף. מתוך המתח הגבוה של חרדתה האישית התחברה אורי למקור החרדה האוניברסאלית שמאיים על שלמות הארץ ועל המשכיות החיים – איום פצצת האטום, ברמה של קטסטרופה קוסמית. אורי קישרה בין אסונות טבע לקטסטרופות אנושיות והפכה התפוצצויות וקברים לחלק אינטגראלי מהאיקונוגרפיה שלה. גם מי שלא סלח לאביבה אורי על שנטשה את קווי הטרסות הנופיים, לא יכול להתכחש לעובדה, שמכל האמנים שחיים באופן יום יומי את המציאות הישראלית ספוגת המלחמות, היא זו שהשאירה אחריה, באין ספור רישומים מהשנים האחרונות, הבהוב תמידי של סכנה קרובה ומאיימת. מהסיבה הזו, אורי נוכחת בתערוכה זו כמוטו, כנקודת מוצא והתייחסות. אפשר לראות בתערוכה כולה, המתמקדת בחרדת האלימות והאסון, מעין מחווה לאביבה אורי.

שלושת האמנים שבחרתי להציג, מתקשרים לעבודתה של אורי בנוכחות החרדה האנושית בעבודותיהם. לגבי פיני צינוביץ, גבי קלזמר ואורי קצנשטיין, המציאות של השנתיים האחרונות לא גרמה לתפנית דרסטית בעבודתם, אלא הציפה חרדות שהיו קיימות אצלם גם בעבר וקיבלו, לאחרונה, מימד יותר ברור וקשה. 

חובת ההוכחה כאן נופלת על קריאה אינטואיטיבית שמזהה, למשל, את ההתקרבות האובססיבית של קלזמר אל פני אדם חלולֵי מבט עם תחושת ניכור אנושי גובר. הניסיון של קלזמר להתמודד עם ציור פורטרט של אחד מהרוגי האינתיפאדה, בתערוכה משותפת של אמנים ישראליים ופלסטינאיים שנערכה בתיאטרון אל-חכאוואתי, חשפה את מידת הקושי להתמודד עם פני מת אנונימי. בתערוכה "הוטל פלסטין" (ירושלים, מאי, 1988), הציג קלזמר סדרה של ראשים נעדרי מבט, שממרכזים את הבד בנוכחות בודדת, דמוית מסכת-מוות. התהליך חוזר על עצמו בעקביות: מצבור של כתמי צבע וצורות מתארגן, באופן אינסטינקטיבי, לראש אדם. המונח "פורטרט" מעורר תסכול רגשי כתוצאה מחוסר היכולת להעניק לכל אחד מהם זהות אינדיווידואלית.

המִחברים הבולטים בפיסול של אורי קצנשטיין חושפים אלימות מגורה, ופחדי הכחדה או התאבדות. קצנשטיין גודש את תחושת הסכנה וקושר אותה ישירות למפרק הורידים ולמאזן-דמים. מניפולציה של כוח ולחץ מלווה בפסלים שלו בצללית של כלב/תן מיילל לשמים, וכרונולוגיה עיתונאית הנדחסת מתחת לגלגל שיניים דורסני.

הציור של פיני צינוביץ, לעומתו, חסר את היכולת לייצר דימויים מוגדרים. כביכול ציור מופשט, לכאורה מופשט לירי, טעון הציור של צינוביץ במועקה גולמנית, שרובצת על צורות שלא נולדות עד הסוף, ועל ניסיונות המראה שנבלמים במצבי ביניים. פצוע מלחמה בעצמו, שומר צינוביץ על עירנות מתמדת למצבים פגועים ומוטרדים. ביכולת הפשטה והפנמה גבוהה הוא מתמצת פאתוס מפוכח שאינו מאבד לרגע רגישות אל המצב שמסביב, ומתנסח בכותרות משמעותיות. ("המטוסים מפריעים לישון", 1989) 

על אלה אפשר להוסיף את הטקסטים המסויטים של ג'ניפר בר-לב, שחווים את הנוכחות הפלסטינאית בפינת רחוב או בבדל חלום, את הבהלה התמידית בציור הפיגורטיבי של פמלה לוי, או בהשערה פתוחה, את נופי החושך הבולעניים שצייר משה גרשוני בשנה האחרונה. מבלי לחמוס את רגשות הקורבן של הצד השני, מחזירה מועקת האינתיפאדה את האמנים הללו אל נוכחותם המטרידה והבלתי נמנעת של אנשים חיים ומתים. קבוצה מצומצמת של אמנים שמתגרים בקרום האטימות הרגשית של החברה הישראלית ונוגעים, באופן אישי ביותר, בדברים שהשתיקה הישראלית עוד לא חשפה.

טלי תמיר

דצמבר 1989, שנתיים לאינתיפאדה

^[1] מתוך: וולפגנג בורכרט, מוצרט הקטן שלנו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, ספריית מעריב, הסדרה הפתוחה, תרגום מגרמנית:גבריאל צורן, תל אביב, 1989