הכל זורם - על תשוקה ומלנכוליה בעבודותיו של פיליפ בולקיה
הכול זורם: הכול נע, מתגלגל מדבר לדבר, ממצב למצב... אנרגיה לא הולכת לאיבוד, היא רק זורמת מכלי אחד לכלי אחר... מצורה אחת לשנייה... החומר פוגש את היד ומציע לה משטח להתנגד אליו... הגוף זקוק למשקל-נגד כדי לחרוט בו, להתחפר בתוכו ... הים רוחש כמאסה אנרגטית שאינה נחה לרגע ומוליד מתוכו דג, שהופך לסירה, שמשתנה לעלה, שמתחלף למשוט... אנרגיה שמתפרקת לקליגרפיה מתגלגלת, משרבטת, חורטת, מגרדת, פוצעת, וחוזרת ומתארגנת לדג, לסירה, לעלה, למשוט, לצפרדע - -
פיליפ בולקיה מסכם בספר זה תהליך-עבודה של שמונה שנים שבו הביס כל זכר לשיקולי-עיצוב ולאסתטיקה מסחרית והתמסר - גופו ונפשו – למערבולת של חומר, בוץ וזרימה. כל מה שניתן לנגיעה, חריטה, הטבעה וסימון עבר בשפע האדיר שתחת ידיו. לילות רבים – שאריות-יממות שנותרו משעות העבודה בסטודיו הגראפי – הושקעו בתהליך המשחרר הזה של עשייה, הנענית לדחפים גופניים ויצריים ומתארגנת אל-תוך כוריאוגרפיה דינאמית של קווים, דגמים ופני-שטח נגועים. לחלק מן הזמן הזה נזקק בולקיה בגדר "שיעורי שחייה" ואימון עצמי לחיפוש-שפה ומגע בחומר. כמו אדם שמתפלל מידי יום, כך יצר לעצמו בולקיה באופן קבוע משטחי גבס לח, בהם יכול היה לחרוט, לרשום, להשקיע אצבעות, להטביע חפצים. הגבס התאים לצורך שלו בתנגודת שתגבר על משקל הנוצה של הנייר ותחזיר לו נוכחות. במשך הזמן הוא פיתח סגנון עבודה רב-ערוצי שבו נפגשו - על אותו מישור - שפה דו-ממדית עם תבליט נפחי ודיבור מופשט עם דימוי פיגורטיבי. הרציונאלי התערבב עם האינטואיטיבי ותודעה של איש העולם המצוי במושגי-זמנו פגשה דחף מורבידי לחזור לפעולות ראשוניות של שירבוט ומגע. באופן חלקי, אמץ לעצמו בולקיה עמדה של חוקר-טבע מן הסוג הישן: חוקר-נוסע, המפליג למקומות שונים, אוסף לעצמו ממצאים מן המקום, כמו צמחים, עלים, תרמילי זרעים ובעלי חיים, וממיין אותם בשורות-סדורות. ארגון צורני-חקרני שכזה, המושפע מאסתטיקה של ספרי-מסע עתיקים, משמש את בולקיה כדגם לתצוגה מסודרת ושקופה, שסביבה הצמיח שוליים עכורים וריריים. ה"מדען" הסקרן חווה את ממצאיו במו-גופו ומלחלח אותם במגע-ידיו, עד לכיליונם המתפורר.
- - - - -
חלל העבודה של בולקיה, הממוקם במרתף ביתו, במרחב צר וארוך, מציע מטאפורה מושלמת להשתקעות שלו ב"מחילות התת-מודע", שרחשו והניעו את המהלך הדוחק ורחב-ההיקף הזה. משם הוא חוזר ועולה במדרגות אל חלל הבית והמשפחה, המציע, מצדו, מפגש דומה בין מודרניזם מערבי יעיל ומפוכח לבין אוספים של פיסול אפריקאי וחפצים אתנוגרפיים שונים, הממלאים בחייו של בולקיה משבצת נוספת: תשוקת המסעות והסקרנות לראות ולהכיר תרבויות זרות.
פליפ בולקיה, בן למשפחה טוניסאית שהגרה לצרפת לאחר מות האב, גדל מגיל צעיר בסמטאות פריז, בסמוך לשוק הפשפשים המפורסם של העיר. השוק היה לגביו כר נרחב לפעולה ולהתבוננות גם-יחד, מקום שחשף אותו לקיומם של ארצות רחוקות וטעמים אחרים וחישל אותו כנער מהגר, השורד את אחרותו במרחב הצרפתי. כבן-מהגרים, הוא נושא אתו את עול הזיכרון של העבר הטוניסאי – אותו גן עדן אבוד כשהאב היה עדיין חי, הבית היה גדול וחדריו מרובים ומוארים. בולקיה הצעיר מצא בציונות אמצעי לשינוי גורלו ועלה ארצה כנער עם עליית הנוער, היישר לפנימייה בירושלים. אחרי שירות צבאי נרשם ללימודי אמנות באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל והתחיל לפתח לעצמו קריירה עצמאית. ההדים הזרים של שולי התרבות הפריזאית המשיכו להדהד בו ולימים פתח גלריה לריהוט ולחפצים אתניים, הממוקמת שוב בשוק הפשפשים, הפעם ביפו. הגלריה – התגלמות מושלמת של טעמו האישי ותשוקותיו של בעליה – החדירה לחייו שגרה של מסעות, וקירבה בלתי שגרתית לאמנויות פרימיטיביות ואותנטיות מקצוות העולם.
- - - - - -- - - ---
הספר 'הכל זורם' מכיל כמה קבוצות של עבודות שאינן מופיעות בו ברצף כרונולוגי. מאחר שהמעבר ממופשט לפיגורטיבי בעבודתו של בולקיה איננו תלוי-תקופה, אלא הוא תוצר של חיבור בין החומר למדיום הציורי, הספר מציג את העבודות באותה זרימה טבעית שבה הן נעות משפה לטקסטורה, מדימוי לפיקטוגרמה וחוזר חלילה. למרות זאת ניכר בכל העבודות כתב היד האנרגטי של בולקיה, שמסמן את כולן כמכלול יצירה של אמן אחד. כמה מקורות השראה גדולים משפיעים על עבודתו של בולקיה: שפת הגוף והמגע; עולם הים והדייג; פרימיטיביזם ואורנמנטיקה אפריקאית.
שפת הגוף והמגע מזינה תנועה חופשית של היד ומניעה שרבוטים מסולסלים, שופעים ללא מעצור.
זהו "כתב-יד" אישי, קו כוריאוגרפי שאינו קריא, המכסה, מתוך תחושת דחיפות, גיליונות שלמים. ה'שפה' הטקסטורלית הזו, המופעלת על גבס או על נייר, מציעה תחביר עשיר של הטבעת סימנים ועקבות, הכולל שריטות, חריטות, גירודים, והטבעות, תוך ניצול אפקטים כימיים המתרחשים בין החומר לבין הפיגמנט. הפיגורציה איננה מושא-תשוקה בפרק הזה; הדינאמיות, השארת עקבות וסימון המשטח הם הדחפים המובילים.
מתוך התנועה והזרימה של העבודות המופשטות נולדות צורות, ובעיקר צורה אחת מרכזית: אובלית, צרה דינאמית – צורה של עלה, סירה או דג. בולקיה מזקק את כל אלה לצורה אחת. קו נמשך בקצה הצורה הדינאמית הזו הופך אותה לעלה, כשהקו מתארגן למעין זנב היא מזדהה יותר כדג ובליטת המשוטים ופתיחת המרחב הפנימי חוזרת ומסמנת אותה כסירה. כך או כך היא שומרת על קלות התנועה המפותלת של פרק היד, החוזרת על עצמה במסלולים דומים.
כדייג חובב הנוסע לחופים ולאוקיינוסים רחוקים, מכיר בולקיה את עולם הים והדייג מכלי ראשון. חזותו הגופנית המלאה וזקנו המאפיר, כשהוא מחזיק בידו דג גדול שצד במימי האוקיינוס ההודי, בארכיפלג הסמוך לחופי אפריקה, מעוררים אסוציאציה מיידית לדמותו הגברית של המינגווי וגיבורו אחאב, הנלחם בדג הגדול בסיפור "הזקן והים"... בולקיה מאוהב באתוס הדייגי הגברי, שמתרחש בבדידות במרחב הים ובגבולותיה הצרים של הסירה ורק הדגים הגדולים מתפרצים לתוכו בחיוניות אדירה. בבואו לצייר את חוויותיו הימיות הוא נכנע לעוצמתן ומצייר רצף ויזואלי המתחיל בגושיות עמומה המצטופפת בעומקיו של משטח מיימי ומסתיים בתיאורים ריאליסטיים ופרטניים של דגים עצומי-ממדים. בפורמאטים גדולים (2.5 מ'X80ס"מ), הוא פורש את גוף הדג לרוחב הנייר, וזה צף ומתגלה בכל הדרו, על זימיו וסנפיריו המנצנצים באור השמש. המפגש עם הדג – מפגש בין אדם לחיה, בין אדם לבין טבע - מתומצת, בראשית הספר למופע דואלי של ריבוע גיאומטרי וצורה "דגית" צרה וארוכה. קו דק ועדין – מעין חכה או מסלול של קשר דמיוני מחבר בין הדייג לבין דגו. היחס הזה, שבין תשוקת הדייג אל הים לבין החופש האולטימטיבי של יצוריו הטבעיים – הופך להיות אמת המידה של הספר כולו.
ההשפעה הפרימיטיביסטית בעבודותיו של בולקיה באה לידי ביטוי כשמערכת הסימנים שהוא מפעיל על הנייר מאבדת את המקצב הספונטאני שלה ואת הכוריאוגרפיה הגופנית של גירוד-שריטה ומתארגנת לתוך תבניות ריתמיות של דגמים גיאומטריים חזרתיים. במקום שבילי-רישום מתמשכים במרחב הנייר, הדומים לעקבות השקופים של חלזונות בחול, נולדים דגמים וקווקווים גיאומטריים, היוצרים דגם רתמי קופצני וקטוע, בסגנון אפריקאי מובהק. מבלי לחקות באופן ישיר את שפע המוצרים הטקסטיליים והפיסוליים שהוא נחשף אליהם במסעותיו, הפנים בולקיה את המקצבים, את החלטיות הקווים ואת אופן בניית הדגם הטיפוסי לאורנמנטיקה האפריקאית והוא יוצר מהם עבודות משלו. קבוצה נפרדת של עבודות עוסקת בפיקטוגראמות – צורות ברורות אך נטולות-זהות ברורה, הנתפסות כסימן מופשט. עבודות אלה קשורות למילון צורני ארכאי המיילד אייקונים יצוגיים, השומרים את מובנם לקיום מסתורי ולא-ידוע.
אחת מנקודות הריחוק מהשדה הגראפי-מסחרי שקבע לעצמו פיליפ בולקיה היא שאלת הצבע. בולקיה הצייר מוותר כמעט לחלוטין על האפשרויות הצבעוניות שמשרתות אותו כמעצב גראפי. העושר הצורני והרתמי המתקיים בציוריו וההתרחשות הטקסטוראלית העשירה שלהם מספקים לו מגוון רחב דיו על-מנת לבטל את משמעות הצבע. הקווים משתנים לא רק במסלוליהם הצורניים, אלא בכוח המופעל עליהם, בעוצמת החריטה שלהם, בעוביים המשתנה ובגוון הספציפי שלהם. השימוש הכמעט בלעדי שלו בצבעי מים מאפשר לו רמות שונות של שטיפה, חלחול ומהילה. לפיכך, גם כשהוא מגביל את עצמו לשדה המצומצם שבין הלבן לשחור מצליח בולקיה להפיק עושר עצום של מעברים בין חושך לאור, בין שקיפות לאטימות ובין עדינות לחספוס.
הנטייה המובהקת של בולקיה למונוכרומיות ולמנעד צבעוני מוגבל משפיעה על הלך הרוח הכללי של עבודתו. מה שיכול היה להיות כחול ומואר הופך אפלולי ומושחר. הלילה מספק לבולקיה לא רק שעות שקטות של עבודה אלא גם רקע הולם להפלגתן של סירות אל-תוך המעמקים שם מתעוררות אנרגיות ראשוניות, המתחככות ברומנטיקה של פראות ושחרור. בחסות החשכה, ועל הרקע האפי נטול האופק
של האוקיינוס ההודי, יוצא בולקיה אל מרחב ארכיאולוגי של רגשות, דחפים וקיום טבעי. אך משוחרר ככל שיתחזה לעצמו – הוא מכיר גם במגבלותיו: זהו מרחב של סימנים מאובנים, שקועים בלוחות גבס, המכיר בפטינה של הזמן ובפצעים שהוא משאיר אחריו. עבודתו של בולקיה - שופעת, אנרגטית ומלאת תשוקה - מכילה בתוכה, בעת ובעונה אחת, גם מידה רבה של מלנכוליה. את חוויות היום שטוף השמש הוא תרגם לפנטזיה ליילית, החורטת על עורה את תודעת המרחק והזרות.
טלי תמיר