חזרה לגלריה

עורו הבורגנים!

המרקסיזם הקלאסי הטיל את עול השינוי ותיקון העולם על ה"סובייקט המהפכני" – על הפרולטריון. אותם אנשים קשי יום, שמרבית ימיהם, ולעיתים קרובות, גם לילותיהם, עוברים עליהם בעבודה מתישה ומונוטונית -  הם אלה שהמניפסט הקומוניסטי מושח בהילת המהפכה ומכתירם בכתר האוטופיה. כל שעליהם לעשות הוא לפתח "תודעה מהפכנית", לצבור זעם פנימי, ללמוד לנסח את מצוקותיהם, להתנגד לניצולם, לסרב לעוולות ולצייקנות של מעבידיהם ולהאיר להם את הדרך לעתיד נכון יותר.

תערוכה זו, שנפתחת ביום ה-1 במאי, בלב תל אביב השבעה והבורגנית, ולא בחדר האוכל של מפעל הומה עובדים שסיימו את משמרתם, מבקשת לשאול על מידת האחריות של כולנו – פרולטרים כבורגנים – לעולם מעט יותר מאוזן, חומל, אנושי, שמכיר בחוק הראשון של בני האדם – חוק השוויון והזכות לתנאי חיים הוגנים.

רוחות הרפאים של הפרולטריון פועלת בשני מסלולים: היא מנסה לבחון את הדימויים, המילים, ההדים והשאריות שנותרו מן המיתוס הסוציאליסטי, לאחר שרוקנו מתוכנם ואבדו את כוחם. יחד עם זאת, היא מבקשת לחזור ולמקד את המבט ב"נושאי הכתר", גיבורי התרבות של עולם העבודה היומיומית, הקשה, חסרת התגמול: עובדי הניקיון, פועלי הבניין, עובדי המטבח ושוטפי הכלים, קוטפי התותים, מטפלות סיעודיות, קופאיות ופועלות ייצור, שליחים על קטנועים...

דב הלר, יעקב חפץ והדס עפרת – שלושת האמנים המבוגרים יותר בתערוכה, מייצגים את הדור שגדל על ערכי הסוציאליזם וקשובים לשרידיו המדורדרים. דב הלר, בן 75, חבר קיבוץ של השומר הצעיר, פעל בשנות ה-70 כאמן בקבוצת "המשותף קיבוץ", וניסח בעבודותיו אינוונטר של דימויים הקשורים בעבודה: הוא מכר תפוחי אדמה בסדנה ניסיונית במוזיאון ישראל (1975), הוא הניח בחלל סלי גומי של בנאים, הוא הצטלם עם בגדי עבודה ובידיו "לבנת לס", וראשו חתוך מהפריים. כבן לאבא קומוניסט, שהנהיג את קבוצת הפועלים בבית החרושת שבו עבד, חוזר הלר לטפל בעולם המושגים שספג בילדותו: "פועל יצור"; "משמרת לילה"; ראשים משוכפלים; מכונת תפירה; פטיש ומגל – דמויות עמומות, סמלים מפורקים. זיכרון ילדות של גדודי הצבא האדום שצעדו ברחובות בוקרסט, עיר ילדותו, ושחררו אותה מעול הכיבוש הנאצי – אירוע שחזר ואיחד אותו עם הוריו, לאחר פרידה ממושכת – איחד בעולמו הפנימי בין ערכי הסוציאליזם לבין זכותו ההיסטורית של הצבא האדום כצבא משחרר. כמחווה לעולם הישן של הקומוניזם הוא יוצק בפורצלן לבן דמויות משוכפלות של לנין. השנה -  עורכת לו "החללית" מחווה מיוחדת.

יעקב חפץ, בן למשפחה בית"ריסטית שהומר לאיש השומר הצעיר ואימץ בנעוריו את ערכי הסוציאליזם המרכסיסטי, פועל מנקודת מבט של ארכיבאי: מוקף באוסף כרכים ישנים של כתבי מרקס ואנגלס - "מכתבים", "כתבי שחרות", "הקפיטאל" – הוא קורא בהם בקול לאורך פרק זמן מתמשך, או, לחילופין, מחבר להם נורה דולקת, המזכירה את ייעודם המהפכני, המואר. לאחר שהפכו לאובייקט פיסולי, לא נותר לו אלא לחזור  - כהד רחוק - לריטואל המילולי של המניפסטים, הסיסמאות, ההבטחות, הניתוחים והחזונות שהתנסחו באופן מזהיר כל כך בכתביהם של שני ההוגים. חפץ משחזר כאן פעולה ומיצג שביצע בגלריה "הקיבוץ" ב-1978 ומציע לקהל להצטרף אליו במרתון הקריאה הציבורית, המבקש לשוב ולהגות בקול את אותם רעיונות שהובילו מאה שלמה והפיחו תקווה כל כך גדולה.

הדס עפרת משרטט במילים ובסאונד מפה של רחובות באזור התעשייה של בת ים ששמותיהם מהדהדים את רוחות הרפאים של תרבות העבודה: "רחוב העבודה"; "רחוב העמל"; "רחוב האורגים"... כשהוא צועד בתוך 'קלויסטר' – מבנה חצרי מרובע בתוך מבנה תעשייתי דמוי-מנזר, ונושא על כתפיו מתקן-צליבה מטאפורי של שישה רמקולים – הוא ממלמל את המילים שהתרוקנו ממשמעותן, כמילות תפילה גרגוריאנית.

יונתן פסטרנק, אורן גולן, דוראר בכרי, אחמד כנעאן ושרון גלזברג – אמנים צעירים שגדלו לתוך עולם נטול נימה סוציאליסטית -  מעמידים במרכז עבודתם דמויות של פועלים פלסטינאים ותאילנדים, אנשים קשי יום, ששקועים עד-צוואר בעמלם. פסטרנק, בשיתוף פעולה עם הצלם  אורן גולן, מלביש את פועלי הבניין הסיניים, את מנקי הרחובות הרוסים ואת המטפלות הפיליפיניות, הדוחפות עגלות גלגלים ברחוב, בבגדים של גיבורי-על ומציע לראות בהם גיבורים אמיתיים: כמו סופר-מן, הם נשלחו הנה כדי לעזור לבני אדם, והאנושות חבה להם תודה והערכה.

רענן חרל"פ חוזר לאתרי בנייה, למערכות של פיגומים ולקבוצות של פועלים בעבודה, ומצייר אותם בדיו שחורה על נייר. בתוך המחוות הרישומיות הללו לפועלים ולבניינים מקופלת מחווה אישית לאביו, שהיה פועל בניין במקצועו, מומחה לאינסטלציה. חרל"פ נועץ את הניירות בין קרשי בניין, תוך כדי וויתור על ההגנה הפיזית והאסתטית של זכוכית ומסגרת רגילה.

סטס קורולוב, יליד רוסיה, מכניס לחלל התערוכה רוח רפאים אמיתית – רוחו של לנין המת, שכוב בבגדיו במאוזוליאום במוסקווה, כשהוא למעשה לא-קבור, שרוי בין המתים והחיים. סטס מעביר את כפות ידיו מעליו, כאילו ביקש להעיר את רוח המת ומצייר את איבר מינו השמוט כביטוי גופני זר ולא שייך, נטול-און, למי שהיה מזוהה עם אידיאולוגיה קשוחה ועם מנגנון שלטוני בירוקרטי.

בפנותו ל"רוח הרפאים של המרקסיזם" מזהיר ז'אק דרידה מפני האפשרות "לטפל במרקס בניחותא, באובייקטיביות, ללא נקיטת עמדה" ומציע "להימנע מן ההרדמה המנטרלת של תיאורטיזים חדש"[1]. הוא מבקש להטעים ולדייק בהבהרת כוונתו: "לתת עדיפות למחווה הפוליטית". ואכן – לא סתם ביקשנו לייצר כאן עוד תערוכה, אלא לנקוט עמדה, להשפיע – ולו במעט -  על תודעה, לברר מושגים, ולשזור זיכרון אישי במציאות אטומה ומעוותת, שכפי שכתב משה צוקרמן "איש כבר אינו יכול להיות אדיש כלפיה"[2]. נדמה שהיום, כשהעולם הקפיטליסטי הקוטבי שאנחנו חיים בו, מגשש אחרי אופציות לבלום את האסון שהמיט על עצמו ומתחיל לקרוא את מרקס מחדש, אולי יתפנה מקום לסדר יום חברתי אנושי וצודק יותר.

טלי תמיר, 1 במאי, 2011

[1] ז'אק דרידה, דרידה קורא את שייקספיר, "הצרפתים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, פרק ב': המלט – צוויו של מרקס,