חזרה לגלריה

שמֵי המודרניזם

המודרניזם על-פי שּׂרי כַּראל, הוא חיזיון מפואר בשקיעה. היא מתבוננת בנוף הפנוראמי של המודרנה – רחובותיה השוקקים של העיר הגדולה -  כאילו השקיפה על תל ארכיאולוגי ענק, שפיצוץ כלשהו פירק אותו לחלקיקים ופיזר אותו ואת תכולתו לכל עבר, כמו גשם של מטאוריטים. אפשר היה לחשוב על חיזיון אפוקליפטי קודר ומלודרמטי, אלא שאצל שרי כראל האפוקליפסה נצבעת בורוד ובטורקיז והיא מתרחשת,  כמו בפומפיי, על רקע המרחב האלגנטי והתוסס של הכרך האירופאי.

שרי כראל מתבוננת באתוס המודרניסטי משני קצותיו: בקצה האחד – המופשט הגיאומטרי ונגזרותיו בתחום הציור והעיצוב (תנועת הדה-סטיל, הקונסטרוקטיביזם, הבאוהאוז ותוצריהם) ובקצה השני – גילויי הפרימיטיביזם והתשוקה לפיסול האפריקאי והאוקיאני. המודרניזם נחשף כפרדוקס פנימי, בעל שתי תנועות הפוכות זו לזו: רעיון הקדמה והחברה האזרחית מחד, ומושגים רומנטיים של "ארכאיזם" ו"פראות" מאידך. המונח "פרימיטיביזם" ציין גולדווטר, כבר ב-1938, מייצג את נקודת המבט האתנוצנטרית ואת היקסמותו של המערב מהפיסול השבטי, ולא את תולדותיו ואיפיוניו של הפיסול הזה עצמו. כראל מרפררת לקולוניאליזם התרבותי הזה אך גם מתחקה אחרי אריג השתי וערב, השוזר בתוכו אמנות ומלאכה, צמחייה ותעשייה, טבע ותרבות.

כראל פועלת בתוך שדה הצילום ההיסטורי ובוחרת דימויים מוכרים מתוך ספרים ומגאזינים ישנים, משנות החמישים והשישים של המאה העשרים. רובם לקוחים מתוך אלבומים מצולמים בשחור-לבן, המשמרים בתוכם הן את האסתטיקה המודרניסטית עצמה, על פרטיה וטעמיה, והן את קונבנציות הצפייה בה. חומרי הגלם הללו  משמשים אותה ליצירת קולאג'ים על נייר ולסרט וידיאו, בשניהם ישנה נוכחות מעורבת של פיסול, ציור, עיצוב וצילום, כשפסלים צפים ושטים במרחב, רהיטים מעוצבים מופיעים ונעלמים לסירוגין, כלי זכוכית וכלי בית מן הקלאסיקה של העיצוב המודרני מרחפים בתוך הפריים, וכולם יחד זורמים בנהר הזמן והתודעה, על-רקע מסע מהיר ברחובותיה של העיר ברלין (אנדמיק, סרט וידיאו, 9:20דק'). על רקע העיר המצולמת בשחור-לבן מפריחה כראל, כמו בלונים, דימויים צבעוניים - תוצרים מובהקים של סגנון החיים בעיר המודרנית. המונח "אנדמי", שבו כראל משתמשת ככותרת עבודת הוידיאו, המושאל משדה הבוטניקה או הזואולוגיה, מתייחס לסוגה הסציפית של 'תפרחת' עירונית, מעוצבת ואופטימית, המיוחדת למרחב הספציפי של העיר המודרנית. המרכיב המשחקי בעבודתה של כראל מתעצם גם באמצעות פס הקול של הסרט, שאף הוא מורכב מ"רדי מייד צלילי" שהוקלט במציאות ויוצר פסיפס של צלצולים, המהום אורבאני ופעמונים מכאניים. החפצים והצלילים מציעים מין 'הפצעה' שמחה, חלום בהקיץ, המופיע ונעלם. כשהיא מייצרת היבריד בין ציור לצילום, הכולל התערבות בצבעי גואש או אקריליק, הרחובות הם רחובות ברלין המצולמים, והשמיים הם שמי- באוהאוז מצוירים ; הבניינים הם בנייני שיכון הולנדי, ביניהם שותלים הדיירים גינת ירק, והשמיים – שמי מונדריאן משובצים, מוארים באור השקיעה. 

כלבי דם

במהלך השנה האחרונה העתיקה עדי בר את הדגש בעבודותיה מרישום של עורבים שאכלס באינטנסיביות את עבודות הנייר בפרויקט הסיום שלה בבצלאל ובתערוכה הקודמת (2010) אל דיוקנאות רבים של כלבים וסביבם חיות נוספות, בעיקר מתות: חתולים, חולדות, יונים וחרק אחד שוכב פרקדן על גבו, ללא רוח חיים. משורטט כאן עולם כלבי וחייתי, שחוק הטבע האכזר שולט בו ללא עוררין, והנוכחות האנושית נרמזת בו בנצנוץ של קולר, במקטע של רצועה או בכרית שינה פרחונית. הכלבים הללו ישנים מכורבלים על מצעם הביתי, או אוחזים בין שיניהם נתח בשר נוטף. נתונים מעצם טבעם 'בין שני עולמות', הם נעים בין כלביות בייתית וידידותית לבין חייתיות טורפנית, בין אילוף וציות לבין פראות אכזרית. מהותו הכפולה של הכלב – היותו צמוד לאדם אך משמר דחפים חייתיים -  העניקה לו את נוכחותו הבלתי נשכחת לצד דמותה של המלנכוליה בתחריט האלגורי של אלברכט דירר משנת 1514. הכלב הכחוש של דירר, מפותל אל תוך עצמו, מבטא את מקורותיו העמומים של הלך הנפש המלנכולי והרפלקסיבי, המפליג הרחק מן הגרעין הפוזיטיבי של המעשיות הרציונאלית.

הכלבים של בר מכילים בתוכם צופן כפול, המוהל בתוכו את האנושי והחייתי למהות אחת. כמו בתסריט אפל, סוד הצופן הזה סמוי, לכאורה, מן העין: בר רושמת את הכלבים באמצעות שילוב של דם שנלקח מגופה ודיו אדומה של עטי כדורי פשוטים. הפלסמה הדמית מעניקה לרישומים הללו את הגוון החום-אדמדם המאפיין אותם, ומונעת את הסחף לכיוון אדום עז ומבריק מידי. בר מציירת במכחול עם הדם ואחר כך היא עולה על הרישום עם עטים פשוטים, לצורך רישום פרטי הפרווה או הנוצות. הרישום הוירטואוזי שלה, המזכיר את רישומי החיות של המאייסטר הגרמני מן המאה ה-15, מייצר חיוניות דרוכה וסמורת שיער, התובעת ממנה הישקעות מקסימלית בתהליך, עד כדי חוויה של "איבוד לדעת בתוך הרישום", כדבריה.  

כותרת התערוכה - "כלבי הדם" – Bloodhound  - ניזונה לא רק מהשילוב בין הדימוי לבין הטכניקה, אלא גם משמו של גזע כלבים עתיק, בן למעלה מאלפיים שנה, שאומץ, בעיקר באנגליה, על ידי המשטרה וגופי מעקב, בשל היותו בעל חוש ריח מפותח המאפשר איתור מהיר של עופות פצועים ומדממים וזיהוי עקבות אדם, גם שעות לאחר שנעלמו מהשטח. כלבי הדם ידועים ככלבים ידידותיים, ששימרו בגנטיקה שלהם, בעוצמה שלא הועמה, אינסטינקט חייתי קדום. המטען הרגשי שנושא עמו חיבור כזה נוגע בחרדות הקשורות בפעולת הקזת הדם או בפוטנציאל זיהומי חשוף, ומעורר פחד ארכאי מפני אדם-זאב, הנידון לחילופי ישויות בלתי נשלטים ובשעות מסוימות של זריחת הירח, הוא אף עלול לאבד את שליטתו על קו הגבול בין שתיהן. בציירה עם הדם שלה עצמה חצתה בר קו אדום, דמי, שמבדיל, בדרך כלל, בין הצייר לבין יצירתו ושומר על מרחק מסוים ביניהם. במהלך ציורי החלטי ונועז היא סיבכה את רמת הרישום, שבחה אותו והטעינה אותו במטען אורגאני ונפיץ של חיים, מחלה ומוות.

טלי תמיר