חזרה לגלריה

מרחק (טרילוגיה, חלק I(

דיגי דקל, חבר קיבוץ סמר בחבל אילות משנת 1977, עובד בענף התמרים האורגאניים בקיבוץ ומומחה לשתילת חוטרים. היותו צלם, בוגר לימודי צילום ומורה לצילום שנים רבות, העניקו לו בחברה המצומצמת שבה הוא חי מעמד של "האיש עם המצלמה": מעמד כפול של בן-בית וזר, של מתבונן מבפנים ומבחוץ, של בן הקהילה ומשוטט בעת ובעונה אחת. המצלמה היא כלי מעקב הפועל כהעצמה של העין וכוח ההתבוננות; היא יכולה לתפקד, לעיתים, כישות ידידותית ותומכת, אך גם חודרנית ופולשנית. נראה שיחסה של החברה ל'זה שמחזיק את המצלמה', לצלם שבקרבה, הוא יחס אמביוולנטי –  היא מאפשרת לו  להתבונן יותר, להיות נוכח יותר, ובו-בזמן לשהות בשוליים ולהשקיף על הנעשה מבעד לעדשה.

הסדרה מרחק, שהחלק הראשון מבין שלושה המתוכננים בה מוצג בגלריה גלאון בתל אביב, נתפס במחשבתו של דקל עצמו כ"מסמך על הקיבוץ שבו אני חי". הצילומים כולם צולמו בסמר ובסביבה הקרובה ונוכחים בהם אנשי הקהילה, חבריו וידידיו הקרובים של הצלם. עובדה זאת מחייבת מידה של זהירות וסוג של עדינות הנובעות מתוך היחסים האינטימיים בין זה שעומד מאחורי המצלמה לבין אלה שנמצאים מולה. קהילת תושבי סמר היא קהילה אינטימית באופן מיוחד ושם הטרילוגיה מעיד על הסיבה לכך – המרחק. זוהי קהילה קטנה של כמאה חברים ופחות משלוש מאות נפשות, המנהלת את חייה במקום מרוחק ומנותק, יחסית, ומקפידה לנסח בעצמה את כלליה וחוקיה. קיבוץ שהוקם ב-1976 על-ידי בני משקים מתנועת "השומר הצעיר" שזיהו את נקודת התורפה של התנועה האם: עודף פיקוח על חיי הפרט. הם ביקשו לבנות לעצמם חברה שבה הפרט לוקח על עצמו אחריות לקהילה והקהילה, מצדה, מאפשרת לו לעצב את חייו כרצונו ולטעמו, מבלי להכתיב דבר. דקל שואל על המרחק, אך בוחן את הקרבה: מה קורה לקבוצת אנשים שמחליטה במודע לבודד את עצמה? האם תיווצר כאן אינטימיות של שותפים לגורל?

או תתפתח חממה ליצירת מתחים בין-אישיים? אל המרחק הפיזי נוספת גם חווית האקלים הקיצוני, המגיעה ל-42 מעלות צלזיוס ביום קיץ רגיל, והצורך להתמודד עם תנאי חיים מדבריים.

ההתבוננות בצילומים מאירה את שאלת המרחק והקרבה, תוך כדי השלכה על תנועתו של הצלם עצמו פנימה והחוצה בשבילי הקיבוץ, בשדות ובמטעים ומחוצה להם - במרחב המדברי הסובב. אך בסופו של דבר לא מדובר בצילום מתעד. דקל משבש את התמונה ומפעיל שורה של מניפולציות על טכניקת הצילום המסורתית. הוא מסרב להיפרד מחדר החושך הישן וממשיך לטפל בנייר הנגטיב הצילומי כגוף חי המגיב לתהליכים ולחומרים. הוא עובד בטכניקות של מריחה, שפיכה ונזילה ומאפשר לחומצות הפיתוח לפעול את פעולתן באופן כמעט בלתי נשלט וחד פעמי, ליצירת משטח אקספרסיבי, בעל דינאמיקה ציורית, שבמעמקיו ובין קפליו רוחשים חיי הקיבוץ: חבורת אנשים בשדה, חוגגים בחג השבועות, אסיפה של עובדי מטע התמרים, ביקור של פילוסוף באסיפת הקיבוץ, לוויה של חבר. לכאורה, חוזרים ומהדהדים כאן ציורי קיבוץ מן העבר, אבל דקל, מצליח להפוך את נקודת המבט המגויסת להתבוננות אישית ומעורבת, כמחווה לחבריו ומתוך השתאות על ערכם הפנימי של הבדידות, החיים בטבע, השדה והעבודה.

טלי תמיר