פשר החיים
הוצאת כתר
ה'יוספים' שבתוכנו: דודו גבע ודמות הפקיד
"...פקיד אמיתי – אי אפשר לומר עליו פעם שהוא פקיד יותר ופעם שהוא פקיד פחות, אלא בכל עת ובכל שעה הוא פקיד מלא ומושלם"
פרנץ קפקא
לפני שהיה פקיד בעירייה, הוא היה עיקרון בהוויה: ה'יוספים' הסתובבו ברחובות העיר - ממהרים לדרכם, כפופים מעט, אוחזים בחוזקה בתיק משרדי, לבושים בגדים מהוהים, לא ממש במידה הנכונה, נמחקים אל הרקע, לעולם לא קופצים קדימה. "יוסף הוא כמו שקית תה שהושרתה במשך שבוע" תאר אותו דודו גבע, "בחור טוב וישר, בנוי מחומרים טובים ומשעממים, מקבל בנמיכות רוח את כל התבוסות. בסך הכל דמות אופטימית". "הוא לא מכובשי החיים" סיכם קובי ניב, אביו-מולידו השני, יחד עם גבע: "בהתחלה לא היה לו מראה ספציפי. הוא היה קיים כמונח בשפה שהמצאנו דודו, חנוך (מרמרי) ואני, והשתמשנו בו כדי להגדיר טיפוס-אדם מסוים, בעל עמדה מסוימת כלפי החיים. זיהינו אותו ברחוב, בבית קפה או בכל מקום אחר".
רק מאוחר יותר שודרגו ה'יוספים' מן הרמה הלשונית והקיומית אל תוך משבצת הקומיקס ועוצבו לתוך דמותו של גיבור-תרבות מקומי, בעל סימני זיהוי ברורים: דל-בשר וחיוור, אפו ארוך ומווריד, משקפיו עגולים, מבטו תמה והוא לבוש בחליפה אפורה ונטולת השראה. רשמית הוא נושא במשרת פקיד במחלקת המים בעיריית תל אביב - גיבורו הראשי של מדור הקומיקס במקומון 'העיר' התל אביבי, שנחנך באוקטובר 1980 ועורכו הראשון – חנוך מרמרי – יזם את הופעתו בין דפי העיתון.
'יוסף' נולד לשני אבות – דודו גבע וקובי ניב, ולסנדק אחד – חנוך מרמרי, אך בעוד שניב הגיע לשלב הפרידה מ'יוסף' ופנה למחוזות אחרים, הוסיף גבע ונצמד אליו כאל נפש-תאומה, שתהומותיה גלויות בפניו, והשראתה אינה פוסקת להזינו. כמו חנוך לוין בתחום התיאטרון, כך גבע באמצעות הקומיקס, ברא עולם ספרותי המאוכלס באנטי-גיבורים, הנושמים אוויר עכור בשולי החיים, ש'יוסף' היה השראה לרבים מהם: הפקיד האוסטרי יואכים סטוף, הפקיד היפאני צוקאהארה, פקיד העירייה יוסף גוטיאל, שרגא הספיידרמן ו'המן הרשם' – כולם לבלרים או פקידים במסדרונות העירייה העובדים במחלקת הארנונות, התקבולים או הקנסות. גם דמות הברווז המאוחרת יותר, שהפכה לאלטר-אגו של גבע עצמו, הייתה גלגול מועצם של הטבע ה'יוספי' ופיתוח של מקבץ תכונותיו ותבוסותיו של הפקיד בעירייה. מקורותיו של המונח האקזיסטנציאליסטי 'יוסף' - או 'יוספיות' - התגבשו והתנסחו ביצירתם של גבע וניב כשילוב של השראה ביוגרפית-לוקאלית ומקורות ספרותיים-אוניברסליים.
'יוסף' מבית אבא
למרות שהקריירה הפקידותית של יוסף צמחה במסדרונות עיריית תל אביב, עיר הולדתו – בדומה לזו של יוצרו הגראפי - היא דווקא ירושלים. גבע משרטט את מקורות השראתו: "כילד בירושלים הייתי מוקף ניצולי שואה. חייתי בעיר שעברה מצור ובתוך חברה שרק לפני כמה שנים חשבה שהנה הערבים גומרים עלינו. לא היה קשה למצוא את הפחדים מסתובבים בכל קרן רחוב. לאיפה שלא הלכתי ראיתי יוספים מכל עבר... כולם נראו לי יוספים". היו לו גם מודלים יותר ספציפיים: אבא של רפי ה., חבר מהכיתה בבית הספר. "כשכל הילדים העריצו סופרמנים ואנשים שריריים, אני, דווקא, בתור ילד מוזר, שמתי עין על אבא של רפי שהיה בדיוק הטיפוס היוספי. הוא היה איש כזה כפוף, שהולך עם תיק עור. גם אבא שלי היה קצת כזה. הייתה לי חיבה עצומה לאנשים כאלה". אך 'יוסף' אינו אדם אחד. הוא מייצג דור, קבוצה מסוימת בחברה הישראלית, שגבע גדל בתוכה בשנות ה-50 וה-60, בשכונת בית הכרם בירושלים והוא מאפיין אותה כ"אשכנזים, בורגנים, מסכנים, פקידים דהויים. הוא לא מייצג את המזרחים הדפוקים.
יוסף הוא המפאיניק של ישראל הישנה, והוא כבר חי בהרגשה שהוא לא הדבר הנכון, לא הוא-עצמו ולא החברה שבה הוא חי – מין אדם לא מעודכן. היום כבר אין כאלה. מי שלא מעודכן פשוט נמחק".
את חוג החברים הגדול של הוריו – מיקה (מורה בגימנסיה) ודולפי (אהרון גבע, עיתונאי ב'דבר') - חלקם קומוניסטים כמוהם ואחרים - אנשי תנועת העבודה ושמאלה ממנה, נהג גבע הצעיר לרשום בהזדמנויות שונות. על-גבי עשרות ניירות של בלוק-ציור מן הסוג הפשוט, רשם גבע האוטו-דידקט, בן העשרים ומשהו, ביד מהירה ובעין חדה דיוקנאות של בני הבית ואורחיו, ישובים בכורסא או בכיסא בסלון הבייתי. הקו הרישומי שלו נע בוירטואוזיות טבעית, מבלי להתנתק מהנייר, משרטט בדייקנות תווי פנים, תנוחה בחלל, מאסה של גוף. מלבד דיוקנאות בודדים, נטה גבע באופן ברור לציור דיוקן של אנשים מבוגרים, שהטופוגרפיה של פניהם וגופם דורשת מלאכת-רישום מורכבת ומסועפת.
גבע פיתח התבוננות ייחודית, שבשלב מסוים וויתרה על קווי המתאר של הדמות, והחלה עוקבת אחר קו פנימי אינטנסיבי שמתרוצץ ויורד משני גושי העיניים, אל סבך האף ועד לסימון הפה. שאר המאסה הגופנית נספגת בלובן של הנייר, מותירה אחריה תמצית רישומית בריכוז גבוה. העמדה ההומניסטית של גבע באופן שבו הוא מתבונן באנושי, מסתמנת בברור כבר ברישומים הללו, שאינם משערים כלל עולם של קומיקס.
בסדרת הרישומים החופשיים הללו, שצייר בראשית שנות השבעים, הופיעה דמות של 'פקיד', בין שורה ארוכה של דיוקנאות. ניתן לפרש את הדמות הזו, הישובה אל שולחנה ועסוקה בניירת, באופן רחב יותר, כדמות של 'אדם כותב', המקבלת את השראתה מדמותו של אביו. גופניותו הדשנה של האיש הכותב, הממושקף, מזכירה את דיוקנו העגלגל של דולפי, ששימש לבנו השראה רעיונית וחזותית למוטיבים רבים ביצירתו. דמיון ברור יותר לדיוקן האב נוצר בדמותו של האיש הנושא את תיקו, כבר לבוש בחליפתו האפורה וכבר פותח צעד וממהר למשימותיו החשובות למען ניהול תקין של העולם, כפי שהוא מופיע על כריכת ספרו של גבע "יומן הפקיד". בעמוד הפותח של ספר זה, לצד ההקדשה 'לדולפי', צייר גבע את דמות אביו, עגלגל וקצר-קומה, ניצב ללא-חת בראש מעמד-מנצחים בן שלוש מדרגות, נושא מבטו האופטימי קדימה. עליז ונחרץ, עם תיקו בידו, צועד בין פרחים וציפורים מצייצות, הופיעה דמות האב בראש רשימה קצרה שהתפרסמה במקומון 'העיר', כחלק מפרויקט "אבא, אמא, אני", (קיץ, 2003), הפעם בצירוף תיאור מילולי: "כך אני זוכר אותו בדיוק, צועד נחוש אך לבבי לעזור למסכני העולם (כעיתונאי בעיתון "דבר" ז"ל), ראשו בעננים ורגליו, יסלח לי אבא, לא ממש על האדמה...בי נשבעתי, הצליח לי הפעם". שגרת הקיום המתקבלת בהכנעה, טוב הלב, והנטייה לסוציאליזם אמפתי וגואל – כמה מתכונותיו של הפקיד לעתיד – הן גלגול מטאפורי של דמותו החיננית של דולפי.
כשהוא נושא איתו בגאווה שגרת-רישום של ילד מוכשר, השומר את רישומיו מגיל צעיר ביותר, עבר גבע בהדרגה מרישום נטורליסטי מובהק לרישום עם גוון פנטסטי, המתאר מטמורפוזה פנימית של הדמות: האיש הזקן מתמזג עם מתאר של ינשוף, הגוסס מצטמק לקו מרחף, ואילו הפקיד כבד הגוף מתפצל לשני פקידים, הפונים זה אל זה ומנהלים 'תכתובת פנימית': 'הפקידות' השתכפלה, הדיוקן נחצה לשניים.
גם דמותו של 'האביר זיק', גיבור ספרותי נוסף של גבע וניב, המחזיק בכמה תכונות 'יוספיות', מקורו ברישום אוטוביוגרפי מוקדם. ב-1971, רשם גבע זיכרון של חלום: בתוך חלל כחלחל של חדר צפה מיטה שרגליה שקועות במים ודגים שטים מסביבה. על המיטה, מתעורר בבהלה – בחור צעיר, רגליו צצות מבעד לשמיכה הדקה, ועיניו המבוהלות מביטות בתמונה האחת התלויה מעל מיטתו, ובה נראה דיוקן מאיים של אישה מבוגרת. בתחתית העמוד רשם גבע: הבית ברחוב רמב"ן 21 – כתובתו הירושלמית באותן שנים, כחייל משוחרר, עובד הטלויזיה ברוממה. הסצינה של הגיבור המתעורר במיטתו, כשאצבעות רגליו חשופות, ותמונה מעל לראשו, חוזרת ופותחת את כל סדרת ספרי "האביר זיק". עלילת הסיפורים נפתחת במילים: "בוקר אחד התעורר האביר זיק בהרגשה רעה... " וכו' – מכאן מתגלגל מהלך האירועים וההרפתקאות של האביר, עד לבוקר הבא שבו הוא מתעורר במיטתו 'בהרגשת ריקנות' ופותח עלילה חדשה.
גיבורי 'אהלן וסהלן' - פיתוח נוסף של גבע וניב - מבוססים גם הם על זיכרונות ילדות, ועל המאבק הנצחי שבין אוהדי בית'"ר ירושלים" לבין אוהדי "הפועל ירושלים". ההוויה הירושלמית בכללותה, על האנכרוניזם המסוים שלה, הזינה כאמור את יצירתו של גבע והטעינה את תחושת הזרות הנצחית שלו בעיר הגדולה תל אביב. "למרות שכל אחד מאיתנו נולד במקום אחר – דודו בירושלים ואני בנתניה – ", אמר ניב, "כשהתחלנו לדבר הסתבר לנו שכאילו גדלנו באותו מקום. באותה תקופה היה רדיו אחד, עיתון אחד שכולם קראו, סיסמאות וקלישאות. כל אחד מאיתנו פיתח לו בביתו שלו את מנגנון ההגנה של ההומור שהגן עליו מפני מתקפת הפאתוס הציוני בתוכה גדלנו".
"יוסף הוא לא כמו שרוליק של דוש", מדגיש גבע בראיון עם מודי בר-און, " הוא לא סמל. הוא דמות פונקציונאלית שחיה חיים יומיומיים, שהכספומט יכול לבלוע לו את הכרטיס. איש מהרחוב שקורים לו דברים אמיתיים".
יוסף מקבל בועה משלו
בגירסתו הקומיקסאית, ממוקם בתוך שמונת ריבועי המדור השבועי, החליף הפקיד נושא-התיק של גבע את גזרתו העגלגלה והאבהית בצללית עניינית ודקה, בעלת גופניות מהוהה, הנושאת עליה את אותם אטריבוטים שנוצקו עם הדמות המוקדמת: חליפה אפורה, משקפיים עגולים, אף מארך ותיק נישא ביד. דמותו הגוצה של דולפי שניצבה כמנצחת ברישום המוקדם, התחברה עם ה'יוספים' למיניהם התגבשה לאב-טיפוס של פקיד אוניברסלי, בן-דמותם המגוחך של יוסף ק. הקפקאי, אקאקי אקאקייביץ הגוגולי ודמויות השוליים ממחזותיו וסיפוריו של צ'כוב.
במקביל לטקס החניכה שלו כגיבור-קומיקס, עבר יוסף בקיץ 1980 טבילה ספרותית נוספת, הפעם בקופרודוקציה של גבע ומרמרי, תחת השם: "עובר הקירות". מדובר בתרגום ועיבוד לעברית שעשו השניים בעקבות סיפור צרפתי של מרסל אימה. עקב אי-קבלת זכויות יוצרים, נותר הפרויקט כסקיצה ידנית, מצוירת בעט פשוט ומודבקת בנייר דבק, שלא יצאה לאור. בסיפור "עובר הקירות" מסופר על "איש מצוין בשם יוסף גוטיאל" שעבד 17 שנים במחלקת המים של העירייה, פקיד בדרגה 4, מדור גבייה וחשבונות. יוסף גוטיאל, המופיע גם תחת הקיצור יוסף ג., גילה ביום הולדתו ה-43 שהוא מסוגל לעבור דרך קירות. תכונה זו לא רק העניקה לו אפשרויות בלתי-צפויות אלא שינתה לחלוטין את אישיותו והצמיחה מתוכו פורץ-בנקים נועז וכובש-נשים הולל. עד כדי-כך, שחבריו לעבודה במחלקת המים בעירייה לא האמינו למעלליו הרבים, גם אחרי שתמונתו התפרסמה בעיתון. פיצול האישיות של גוטיאל, המשחק בין האגו המעוך של הפקיד לבין האלטר-אגו של הדון-ג'ואן רב הכיבושים, מסמל את תמצית דמותו של הפקיד יוסף, שאינו אלא צל ורפליקה דהויה של הדבר האמיתי.
שני מצבים קיומיים מאפיינים את חייו של הפקיד הזוטר: באחד הוא יושב אל מכתבתו, רכון אל שגרת יומו, מתמסר לייעודו האחד: הטיפול בטפסים. "שם, בתא קטן, הוא מחלק עם מר שפיץ שולחן פורמאייקה משרדי, ארון ותיקייה. השניים אחראים למכסים על מוצרי מתכת משרדיים הנכנסים לאוסטריה דרך הים (לא כולל מהדקי-נייר)" – כך מנסח גבע את ייעודו של הפקיד יואכים סטוף.
מצבו הקיומי האחר הוא דינאמי יותר, אם-כי מוגבל במרחב: הוא נע במסלולים קבועים, בתוך חלל עירוני, בדרכו מן הבית אל המשרד; תיקו – המכיל את הסנדוויץ' היומי וכמה מסמכים - אחוז בידו וכל גופו נאסף ומזדרז אל עבר המכתבה הממתינה לו במשרד. העט האחוז בידו – אותו אמצעי חיוני למילוי טפסים והחתמתם - הוא נשקו האישי של הפקיד, מטה-הרעם שלו, או, לחילופין – הצלב הנישא בידו. מבחר אביזרי המשרד, ובראשם – התיקים והקלסרים, נייר הדבק, המחוררים והמחדדים מקבלים אצל גבע מעמד מפלצתי. ב"מרש הדירוג האחיד", המופיע בספר "יומן הפקיד", התמזגו הפקידים עם המכשירים והאביזרים והפכו למהות גופנית אחת, עד שלבסוף מסתיים הכל בקטסטרופה מוחלטת: אביזרי המשרד המונפשים שיפדו את הפקידים והתעללו בהם במיני גזירה, צביטה ומעיכה. בירוקרטיה הפועלת כגולם הקם על יוצרו: "מספרים שקירות חדרו מכוסים תילי-תילים של צרורות-תיקים גדולים, הנערמים זה על גבי זה..." תאר קפקא את חדריו של סרדיני, הבירוקראט הגדול בטירה, "ומכיוון שכל הזמן מוציאים תיקים מן הצרורות ומוסיפים עליהם תיקים, והכל בחיפזון רב, מתמוטטים אותם תילים בלי הרף..."
בדומה לפקידים של קפקא, גם 'יוסף' הוא זר לחלוטין לחווית הטבע ואיננו נהנה מכוחו הגואל. במדורו 'העיר הגדולה', כמו גם באפוס המצוייר שלו 'אלנבי בלוז' יחזור גבע וימקם את גיבוריו במרחב עירוני מנוכר, בתוכו מתרחשת הדרמה הקיומית האנושית. גם הפקיד 'יוסף' ועמיתיו, הפקיד היפני והפקיד האוסטרי, הם ישויות עירוניות מובהקות, נוסעים יומיומיים של קווי אוטובוס ורכבת-תחתית. יוסף גוטיאל, למשל, נוסע כל יום בקו 13 (שאכן מגיע לעיריית תל אביב בכיכר רבין) ויואכים סטוף, הפקיד האוסטרי החי בוינה, "חוצה את הקייזרשלאוסן בצעדים קצובים, פונה ימינה בסמטת קרלסבאודן ועולה על קרון החשמלית הנוסע העירה". גופם הרזה והדל כאילו מנותק מהאדמה וקל לו יותר לרחף בחלל ולהידחף קדימה על-ידי זרמי האוויר המהבילים של המכוניות והרחובות מאשר להשתרע על פיסת אדמה חמימה ולחוש – מה שאיננו כלל בנמצא ברפרטואר הרגשי שלהם – תחושת קרבה ושייכות לעולם ולטבע. הפקיד הוא אדם של בטון ואספלט ולא של קרקע חשופה וצמחייה. הוא מתמצא במבוך העירוני יותר מאשר בין שדות ופרדסים והוא מרגיש בבית בעיקר בתוך מבוך החדרים והמסדרונות של בניין העירייה.
הגופניות של הפקיד הזוטר היא לא רק נטולת-משקל, אלא גם נעדרת כל גוון יצרי או מיני. חוש הטעם שלו דהוי והוא נרתע מכל הרפתקה קולינרית נועזת. ("כשהיו מדברים על אוכל סיני הוא היה זז הצידה") הוא ניזון בעיקר מן הסנדוויץ' היומי ומתפריט קבוע ובלתי משתנה ונזהר לא להעיק על מערכת העיכול שלו ולא לאכול יתר-על-המידה. שגרת היום היא פסגת-מאווייו ואותה הוא מקדש מעל לכל. "למר גילדנשטרן היו הרגלים מאוד קבועים" התחיל גבע את עלילת "נקמתו של רוזנקרנץ", "כל בוקר היה אוכל ב 7:30 בדיוק ביצה רכה וגביע לבן ובעבודה, בהפסקת ה-10, סנדוויץ' עם גבינה בולגרית ומלפפון. בימים קרים היה לוגם תה עם לימון". ואילו "מר יואכים סטוף, פקיד זוטר במשרדי המכס, קם כל בוקר ב7:10 פונקט. לאחר שכרסם צנים ולגם כוס קקאו הוא חובש את מגבעתו, כשהנוצה תמיד מימין!" גם "הפקיד יוסף ג. היה איש של הרגלים מדויקים. כל יום עבודה, בדיוק בעשר ושלושים, היה ניגש אל פינת העישון ומכין לעצמו כוס מרק עוף." הרגליו הקבועים של הפקיד הזוטר חיוניים לתפקוד תקין של סדר יומו. הפקיד יואכים סטוף, למשל, מכין את תיק העור שלו מידי ערב, עובר על המסמכים ומוודא שהגברת סטוף הניחה את סנדוויץ' הגבינה בתא הימני. יום אחד הניחה גרטה אשתו את הסנדוויץ' בתא השמאלי של תיק העור ולא בימני, ומר סטוף אכל באותו יום את יומן השנה שלו...
לא רק האוכל בא אל פי הפקיד מתוך אדישות קהה, כך גם חיי המין שלו מתמזגים אל תוך שורת המטלות היומית ומאבדים כל הילה של תשוקה. "לפני השינה עולה מר סטוף על אשתו. הם מקפידים על תנועה מתונה", מסיים גבע את סיפורו של הפקיד האוסטרי שחייו נעים סביב מילוי הדו"ח החודשי במשרד בשעות הבוקר ופתרון התשבץ בעיתון היומי לעת ערב. את גיבור סיפורו המתרחש ברחובות וינה עיצב גבע כפקיד ממושקף, עונד עניבה שפניו כמעט ונעדרי תווים. אזור הפה בעיקר מצטמצם לכדי קו זעיר וקפוץ, שאין בו יכולת להיפתח אל העולם ולהתענג על טעמיו. הפקיד האוסטרי, המקפיד על מסלולים קבועים ושגרת יום קבועה, נראה כמי שלא חייך מעולם, ועם התקדמות העלילה בריבועי הקומיקס, גם תווי הפנים המינימליים שהיו משורטטים קודם, נעלמים: בריבוע הסוגר את העלילה, שבו נראים יואכים סטוף ואשתו, שכובים זה לצד-זו במיטתם, לאחר שסיימו את המשגל המתון, פניהם נעדרי תווים, ריקים לגמרי, התשוקה לא הותירה בהם סימנים. הריגוש האמיתי הוא נדיר בעולמו של גבע, או, לפחות בעולמו של הפקיד יוסף ג., שעובד במחלקת אישור טפסי-פטור ממקלטים. יום אחד, כשהגיע למשרדו אזרח רוסי בעל שומה קטנה בסנטר, חש הפקיד, "שראה את עצמו כאיש של הרגלים מדויקים", ריגוש מיני פתאומי. לאחר ש'קינח את עצמו בשירותים' כניסוחו החסכני של גבע, הוא נותר בתחושת תמיהה לא-מפוענחת על האירוע יוצא הדופן.
הסיפור "בן הפקיד שאיבד זין", שסוגר את ספרם של גבע ומרמרי "דרדס במכנס", הופיע לראשונה כעלילה כתובה בכתב ידו של גבע, מחולקת לריבועי הקומיקס, באחד מספרי הסקיצות שלו. עלילת האבסורד, בנוסח סיפור "החוטם" של גוגול, מספרת על משה (כך בסקיצה, בספר הוחלף שמו לחיים), דור שני לפקידות, שגילה בוקר אחד שאיבד את איבר-מינו. "הוא הפך את המיטה, חיפש טוב טוב בין הכרים – לא דובים ולא יער! עד כמה שזכר הכל היה במקומו כשהלך לישון" וכאן מוסיף הטקסט הערה חשובה לאישיותו של הגיבור: "משה היה איש מאוד מסודר", תכונה ההופכת את אובדן האיבר לאירוע תמוה ביותר, כאילו היה זהה לאובדן מרגיז של גרב, או תוצאה של פיזור-נפש בלתי-צפוי. אך הפקיד – חובתו קוראת לו, וגם הפקיד שאיבד את הזין ממהר עם בוקר להתייצב ליום עבודה במשרדו, בייחוד שאותו יום, ה-6 לחודש – היה יום סיכום הארנונות של החודש שעבר. שעות עבודה מתישות השכיחו מליבו את האירוע ורק כשחזר בערב הביתה ולגם מן התה הפושר נזכר באבידה והחליט לחזור לחיפושים. "למרות שזמן רב לא השתמש בזין הוא אהב לדעת שהאפשרות עומדת לרשותו", מנמק גבע את מוטיבציית החיפושים, למרות ש"מצד שני היה מורגל בפשרות עם החיים"... בסופו של דבר, בעקבות שינויים מנהלתיים, וכהכרח של גורלו המובס מראש, פוטר הפקיד משה מעבודתו והוא נותר, הפעם, "ללא עבודה וללא זין". במצבו הנוכחי, מסכם גבע בטון מינורי ושקט "הוא התקשה למלא את שפע הזמן שעמד לרשותו".
יוסף ואחיו: אקאקי אקאקייביץ, צ'רביאקוב ויוסף ק.
אחיו הספרותיים של 'יוסף', פקידים קדמוניים יראי-רשות וסמכות, מאכלסים את טובי סיפוריהם של הסופרים הנערצים על דודו גבע: החל משווייק של יאשק, ועד ליוסף ק. של קפקא, החל מאקאקי אקאקייביץ, גיבור 'האדרת' של גוגול, ועד לפקיד צ'רביאקוב הצ'כובי, שנפל ומת מעוצמת כוחה המצמית של הסמכות העליונה בסיפור "מותו של פקיד".
"בלשכה אחת עבד פקיד אחד", מתחיל גוגול את סיפורו המופתי 'האדרת'.מיד מסתמן אותו מרחב מחיה אלגורי, נטול חמצן ונעדר חלומות, שגיבורינו 'יוסף' ירגיש בו כבביתו-שלו. הפקיד הלבלר של גוגול, אקאקי אקאקייביץ הוא בעל חזות מחוקה כשל 'יוסף': "פקיד שאין לומר עליו כי הצטיין מאוד במשהו: קטן קומה, מחוטט במקצת, אדמוני במקצת, ולמראית עין אף סומא במקצת, קרחת לא גדולה על מצחו, קמטים משני צידי לחייו, וגון פניו מה שקרוי מוכה-טחורים... מה לעשות!...מתי ובאיזה זמן בא אל אותה לשכה ומי הביאו לשם – זאת לא זכר שום איש. כל כמה שהתחלפו שם המנהלים והממונים למיניהם, נראה הוא עצמו יושב שם כל הימים באותו המקום ובאותה התנוחה ובאותה המשרה... עד שלבסוף בא לידי מסקנה שכך מן הסתם כבר יצא מבטן אמו, מוכן וערוך, במקטורן השרד ובקרחת לראשו". כך נולד פקיד - כבר מכווץ אל תוך מדיו, כבר מסור עד-תום למשרתו, כבר נטול זהות, מחוק-תודעה, נעדר כל דרמה, נטול תאריכי לידה ומוות, חסר ביוגרפיה פרטית; הוא תמיד היה שם. וגם לעובדת מותו, כתב גוגול התייחסה העיר הגדולה סנט. פטרבורג, "כאילו לא היה בה מעולם".
הפקיד לענייני לבלרות של גוגול, כמוהו כפקידים בסיפוריו של גבע, נעדר תשוקה, אדיש ליצריו ולטעמיו, חסר כל חלום, שאיפה או אמביציה, נתון רק לצורך הכפוי למלא את מטלותיו היומיות: "בבואו הביתה היה יושב מייד אל השולחן, גומע בחופזה את חמיצת-הכרוב שלו ואוכל נתח בשר עם בצל, בלי להשגיח כלל בטעמם, בולע הכל, לרבות הזבובים שזימן לו אלהים באותה שעה. כשהרגיש שקיבתו מתחילה לתפוח היה קם מן השולחן, מוציא קסת ודיו ויושב להעתיק את המסמכים שהביא הביתה."
עפרה רודנר, מי שעבדה עם גבע בשנותיו האחרונות על הפרסום של "ספרות זולה" מספרת שגבע התכונן בחודשים האחרונים לפני מותו, להחליף את גיבורו המפורסם – הברווז – בדמות חדשה – והוא חשב על תולעת. גיבור סיפור הקצרצר של צ'כוב – "מותו של פקיד" עונה לשם צ'רביאקוב' שמשמעותו נגזרת מהמילה הרוסית צ'רב – תולעת. העלילה מביאה את סיפורו של פקיד-זוטר, המושפל למעמד נחות כל-כך, עד שהוא נרמס, כתולעת, תחת מגפי הרשות. ראשית המעשה בהתעטשות מביכה של הפקיד צ'רביאקוב באולם האופרה, התעטשות שנתזים ממנה פגעו בעורפו של "גנרל בריזז'אלוב, פקיד גבוה ברשות התחבורה, וסופה במותו של הפקיד המתעטש מחמת העלבון המצמית ותחושת האשם העמוקה שעוררה בו הסמכות הגבוהה. נמיכות הרוח של הפקיד, אינה מאפשרת לו להשתחרר ממבוכת העיטוש והוא נכנס למערבולת של התנצלויות, המסתיימת בגערה של הגנרל הגבוה: - "הסתלק מכאן!" חזר וצעק הגנרל ורקע ברגליו.
דבר מה ניתק וצנח בבטנו של צ'רביאקוב. כסומא וכחירש הוא נסוג לאחוריו, אל הדלת, יצא החוצה בגרירת רגליים... אחר בא לביתו כבהיסח הדעת, שכב על הספה בלי להוריד את בגדי השרד... ומת."
בסיפור שאורכו לא יותר משני עמודי-קומיקס, מצליח צ'כוב להעלות את העלבון האבסולוטי, של המובס הנצחי בפני בעל השררה הנצחי. חוק-חיים שאי-אפשר להפירו. "תפיסת העולם של דודו", ציין קובי ניב, "מורכבת משני מעמדות סגורים: אדונים וברווזים. יש 'אדונים' – הם נועדו לשלוט. הם יפים וחכמים, יודעים להסתדר, הולכים למקומות הנכונים, מתלבשים יפה. הם קרויים גם 'הכפירים' – האחים של ה'יוספים'. ויש אחרים שנועדו לעבוד אצל ה'כפירים' – אלה הם ה'יוספים' וה'ברווזים'. הברווז ויוסף שניהם בני אותו מעמד ובין שני המעמדות – אין מוביליות. מי שנולד שם – נשאר שם."
ה'כפירים' של גבע הם, בלשונו של גוגול "יועצים טיטולאריים ויועצי-חצר ושאר מיני יועצים ... רגיסטראטורים-קולגיים צעירים ומזכירי מחוז ופלך... מזכירים-קולגיים קשישים... שאין ליבם פנוי להתבונן בעוברים-ושבים"...
סקס כסמל של תבוסה
"הייתי רוצה שכולם יהיו יוספים ואני אהיה כפיר", אמר גבע בראיון עיתונאי, "זו משאלה מבית ספר יסודי, להיות זה שמבקיע את הגול וכל הבנות קופצות משמחה על הקווים. אבל בסך הכל הייתי מגן שכולם מהתלים בו".
הפנטזיה על 'מבקיע הגולים' לעומת חוסר הסיכוי במציאות – "בסך הכל הייתי..." באה לידי ביטוי סימבולי מלא בטיפול האובססיבי של גבע בנושא הסקס. בעולמו של גבע הסקס הוא פסגת-הר שהמטפס בה מוצא עצמו כל הזמן מחליק במדרון. ה'בלונדה' היא הדגל שננעץ בפסגה - ושדיה השופעים מתנפנפים כסופה מאיימת מול פניו של המובס מראש.
בנקודה זו נפרד יוסף מיורשו הברווז: בעוד שיוסף נעדר מיניות ובקושי מעז להשתוקק, מתייחס למרחב העירוני כאל מסדרון-מעבר בין ביתו לבין משרדו, הברווז הוא יצור עירוני פעיל ועצבני, חרמן ושוחר-זיונים, זללן ועתיר-בילויים.הברווז הפטפטן מלא כולו בפנטזיות, ואינו מפסיד אף הזדמנות ללהג על ה"בלונדות". במדור "שתיקת הברווז", בעמוד האחורי של "העיר", הוא פונה אל ה"בלונדות" כבנות-שיח קבועות, לפניהן הוא שופך את ליבו על תסכוליו המיניים והרגשיים.
האנרגיה המינית של הברווז, לעומת החיוורון הגופני של יוסף ממקמת אותם, לכאורה, בין שני קצוות של קיום גברי – אך בסופו של דבר, כך מתברר, שני הקצוות כאחד מתאפסים לאותה נקודה: התבוסה והאכזבה. לא-להם נועדו הנצחונות.
"האם יפול בחלקנו אי-פעם מה שנכספנו אליו?", שואל גיבורו של גוגול, פירוגוב, שעה שהוא מתחקה אחרי בלונדינית נחשקת במעלה שדרות נייבסקי, ממש כמו הברווז של גבע המתהלך ברחובות העיר הגדולה ומהרהר בבלונדות שפגש בדרכו, "האם נשיג אי-פעם את הדבר שנועדנו לו, כמדומה, מטבע-ברייתנו?", בעודו מהרהר בחוסר הסיכוי הקיומי "לבו הלם, צעדיו הוחשו בלי-משים. הוא לא העז אף להעלות בדעתו שיש לו איזו זכות לשימת-ליבה של היפהפיה החומקת מעיניו במרחק, וכל שכן ראה עצמו רשאי להיתפס למחשבה האפלה שרמז עליה הפורוצ'ק פיגורוב; הוא רצה רק לראות את הבית, לדעת איפה שוכנת הבריה הנפלאה הזאת, אשר דומה שירדה משמיים היישר אל שדרת נייבסקי, ומן הסתם תתעופף לה אין יודע לאן"... "שלי את, יונתי", אמר פיגורוב בבטחה, מוסיף והולך אחריה ומליט פניו בצאוורון אדרתו, שלא יכירוהו מיודעיו". והברווז של גבע, בשפתו העירונית החסכנית: "אם היא תצלצל אהייה המאושר בברווזים ואם לא – שתלך לעזאזל!" ומיד אחרי ריבוע ריק ממלל של ציפייה עצבנית נראה הברווז מוטל במיטתו, סיגריה תקועה בפיו ומעליו הכתובת: "שתלך לעזאזל!"
הברווז של גבע, כמו יוסף הפקיד, כמו פיגורוב של גוגול, משתייכים לסוג של בני האדם החסרים, כביטויו של חנוך לוין את 'החלק המשיג'.
"מה אני מולם?" שואל גיבור מחזהו של חנוך לוין "האשה הנפלאה שבתוכנו", לנוכח קהל-מחזריה של האשה הנחשקת,
"כי גם אני
רוצה אותה,
אך אין לי כוח להשיג,
החלק המשיג חסר לי, ועל כן
למרות שהנני שואף אותו פחמן
אשר נפלט ממנה, היא
לא תהיה שלי, ולא אשיג אותה."
על-פי מסורת הסיפור הפנטסטי של גוגול וצ'כוב, מתרחשת בעלילה תפנית דרמטית ומתוך העליבות המוחלטת מזדקפת לה נקמה. אמנם, לא מדובר בנקמה פיזית בעולם הזה שהגיבור יכול ליהנות מפירותיה, אך גם לתצפית מהעולם הבא על מפלתו של איש הרשות,יש הנאה בצידה. כך אקאקאי אקאקייביץ מופיע אחרי מותו בפני הפקיד הגבוה שסרב לטפל בגניבת האדרת והוא גורם לו לבעתה איומה, וכך גם יוסף גוטיאל גורם פחד-מוות וסיוטי לילה לבוס החדש שלו בעירייה, שמתעלל בו ובזכויותיו, ובעזרת התכונה החדשה שגילה בעצמו הוא מופיע בפניו במיני סיטואציות בלתי הגיוניות.
אך בחיים האמיתיים, החיים המתרחשים בין מסדרונותיה של מחלקת המים בעירייה חוק החיים הוא חוק הפשרה, שלחלומות גדולים אין בו זכות כניסה. כך הרי בנוי "מנגנון-השרד הזה, הכלי העדין הזה", כניסוחו של קפקא, "המכוון תמיד לאיזו פשרה שהיא. עיקר האמנות היה בכך: לא לעשות כלום, להניח למנגנון שיפעל, לכפות עליו פעולה רק מתוך שאתה עומד כאן, בכל כובדך הארצי, כבד מלהזיז".
בדרכו הקלילה, המסווה את התובנה הקפקאית בהומור שוייקי, מעניק גבע את תפקיד הנקמה הזעירה, כמו-גם את תפקיד המקהלה המפרשת, לשני גיבורי השוליים, המלווים את יוסף באשר יילך: הקקטוס והמנורה. שני פרשנים אלה, מספקים לעלילות יוסף פרשנות שאינה מועילה, ומעירים הערות שאינן מאירות דבר, כמו זו, למשל, המסכמת את פגישתו של יוסף עם הכלב של השכנים שהטריד אותו יום ולילה בטלפון והצליח לעורר בו נקיפות מצפון על שלא ענה לשיחותיו. "אותי הטריד 'הינשוף המתנשף', אבל בסוף תפסו אותו", קובלת המנורה והקקטוס עונה לה: "אותי הטרידה השאלה האם יש חיים לאחר המוות, אבל בסוף תפסתי כאב ראש".
טלי תמיר