חזרה לגלריה

דיוקן קבוצתי עם מורה עירומה

חדווה אטלס בן-דוד חשה כמי שעברה מטמורפוזה: באמצע חייה, בגיל 33, היא שינתה את דמותה מדמות חינוכית של מורה, המייצגת בעיני תלמידיה עולם חינוכי של ערכים קאנוניים, אהבת הארץ והתנהגות נאותה, לדמות פרובוקטיבית של אמנית, השקועה בעצמה ובהזיותיה. את ה"גלגול" הזה היא מציגה כווידוי אישי, המתגלם בהתערטלות ובעירום: המורה ניצבת לצד קבוצת תלמידיה, בשיעור, בטיול השנתי או ליד נבחרת הכדורגל, כשהיא עירומה לחלוטין, או כשהיא ישובה אל שולחנה, חשופת חזה, פורשת ידיה לצדדים כאומרת: זו אני, המורה. קבלו אותי כפי שאני.

הציור השתלט עליה מרגע שפגשה בו במקרה, ללא הכנה מוקדמת, ללא מושג במה מדובר. החינוך שקבלה בבית הוריה לא חשף אותה לאמנות ולא נתן לה חיזוקים על כישרון כזה או אחר שהיה חבוי בה. זו הייתה לגביה מעין התגלות, עיסוק שגבר עליה והביס את עולמה המוכר והידוע, לתוכו גדלה והתחנכה בסמינר למורות. לאחר שתהליך השינוי הושלם, וחדווה אטלס בן דוד למדה ציור, תחילה בחוגי חובבים ובהמשך ב"אבני", במדרשה", באוניברסיטה  - - - - בארצות הברית ובאין ספור הרצאות ושיעורים שליקטה במסגרות שונות, היא לא יכלה להתנתק מצופיה הנאמנים ביותר – קהל התלמידים שלה, בפניהם הרגישה שהיא צריכה לחזור ולהתייצב, ואת דמותם – הבנאלית, הנאיבית, חסרת התודעה – להנציח. חמש-עשרה שנות הוראה בכיתות בית הספר היסודי בלב-ליבה של הפריפריה הישראלית - שיכון ב' בטבריה, בית הספר "הנגב" ובית הספר "דרויאנוב" ביפו, בית הספר "נגבה" ברמת גן וביה"ס נורדאו בנתניה -  עשו את שלהן: משהו בחוויה הזו של השהות הממושכת בבית הספר, בכיתות א' – ג' ואחר-כך ד' – ו', נשאר מציק וטורד מנוחה במחשבותיה של הציירת אטלס בן-דוד. מציק עד כדי היצמדות אובססיבית לאתר הזה, אתר הלימוד והחינוך, ששנים רבות הייתה אחת מהחיילות הנאמנות שלו ומילאה את כל צוויו וכלליו.

ציוריה ורישומיה המפתיעים של חדווה אטלס בן דוד עוסקים במרחב נטול זוהר ונעדר אקזוטיקה, הסובל מיחסי ציבור גרועים במיוחד. מעולם לא עסקה האמנות הנחשבת "גבוהה" בתלמידי בית ספר יסודי, בטורי שולחנות, בילקוטים ובמחברות, בלוח ובגיר, ובדמויות המורה והמנהל. דבר מתוך כל זה לא זכה למעמד מרגש של נראות ולא לשיח ראוי במרחב התרבותי. אך עולם הילדים, המובל על-ידי המורה והמנהל, כפי שהוא מופיע בציוריה של אטלס בן דוד, מעורר מחשבות וטורד את המבט במידה כזו, שהוא תובע התייחסות ותשומת לב מיוחדת. כמו הצלמת האמריקאית דיאן ארבוס, נחנה אטלס בן דוד ברגישות חריפה לעילגות ולחריגות, וביכולת זיהוי של שפת גוף לא-נוחה, המשדרת מבוכה וחוסר ביטחון. מה שמקובל להיראות כחינני וחביב, מחובר ומלא שמחה, כמו, למשל, הנפת הטנא בחג הביכורים, או ריקוד הנרות בחנוכה, הפך תחת עיניה של אטלס בן דוד למסורבל ועילג, צייתני ובנאלי, ולעיתים גובל בגרוטסקי. במקום תלמידים הלוקחים חלק מלא בטקס ומזדהים עם המתרחש, נראים התלמידים בציוריה של אטלס בן דוד מנותקים ומשתאים, נעים בשורות באופן כפייתי, ולא ממש מבינים למה הם עושים את מה שהם עושים.

הרישום בדיו, בפחם ובעיפרון הוא כלי ראשוני בעבודתה של אטלס בן דוד ולאחרונה היא החליפה את הבדים הגדולים ואת טכניקת צבעי השמן בגיליונות נייר גדולים וברישום שחור-לבן, עם מעט צבע. קווים של שורות במחברת או משבצות-חשבון מלווים פעמים רבות את הרקעים של ציוריה. הדרמה הקטנה של הכיתה הופיעה לראשונה ביצירתה  בסצנות ריאליסטיות, המבוססות על צילומים אותנטיים מתקופת שנותיה כמורה בראשית שנות ה-60 של המאה שעברה: כיתה מרובעת, טורי שולחנות, זוגות של תלמידים בשורה, ילקוטים, שקיות אוכל לבנבנות. הקירות מקושטים לכבוד החגים, המורה בשמלה צבעונית, ניצבת ליד ילדה המקריאה מתוך מחברתה. צבע צהבהב שוטף את התמונה, כאילו נחשפה יותר מידי לאור. בהדרגה, וככל שהמשיכה לעסוק בסצנה המכילה את המורה והתלמידים, נדדה תמונת הכיתה והועתקה לעולם הפנטזיה, שבשיאו הכיתה כולה "הושתלה"  בנוף ישראלי פתוח - רכס גבעות, ששני ברושים מרקיעים ממרכזו. בעוד שהתלמידים ממשיכים להיות שקועים במשחקיהם ובענייניהם, רכונים אל שולחנות הכיתה, המורה שקועה בהזיותיה: רגליה משוכלות תחת כסאה, מחשופה עמוק, עיניה עצומות וסיגריה בין אצבעותיה, מעלה טבעות עשן, כמו לאה גולדברג, שאלוהיה "נגלה לה בעשן הסיגריות"[1]. התלמידים מנסים ללמוד, המורה כבר במקום אחר.

רדופה על-ידי זיכרם הרְפאי של תלמידיה, יצרה אטלס בן דוד אינוונטר עשיר של מחוות הקשור לעולמם של ילדי בית הספר: תלמידים רכונים על ספריהם; כותבים במחברותיהם; מצביעים; שלובי ידיים; מקשיבים;  בוכים; נזופים; עומדים בעמידת ידיים; מנגנים בחליליות; שרים במקהלה; מנופפים בדגלי ישראל; עטורים בזרים; עטורים בכתר עם נר; נושאים ילקוטים; מצטלמים בשורה לצילום סוף שנה – העומדים והרכונים; משחקים בכדור; רכובים על-גב חבר; לבושים בבגדי ספורט, בנבחרת; מצמידים ידיהם לפה, להשמעת שריקה; משועממים; מניפים ידיהם אל-על בשעת החגיגה; מחופשים בפורים; מטפסים על פסל הארי השואג בתל חי; עומדים דום בטקס הזיכרון... ועוד. אינוונטר טיפוסי, שכל בוגר מערכת החינוך הישראלית יידע לזהות ולמפות. איזו תנועה שייכת לאיזה חג, איזה טקס שייך לאיזו מחווה. אך למרות שמילון המחוות הללו נראה מוכר לכולם, יוצאות הדמויות מתחת ידיה של אטלס בן דוד, כשהן חציין ריאליסטיות וחציין גרוטסקיות, חלקן ילדותיות וחלקן קשישות ומעוותות. הסצנה כולה מקרינה זרות, המזכירה ברוחה את תיאוריו ההזויים של ברונו שולץ, בכותבו על חבורת התלמידים הפוחחים שלמדו עמו בבית הספר העירוני: "או אז אני רואה את חוטמיהם החרומים הקטנים שאינם מסוגלים לעצור בעד ההפרשה, את פיותיהם המקורעים בזעקה, שחטטים סביבם, את כפות ידיהם הקטנות והקפוצות."[2] כך, במעין הכלאה (לא מודעת) בין דמויותיו הסוריאליסטיות של ברונו שולץ לבין תלמידי "הכיתה המתה" של טדיאוש קנטור[3], יוצרת אטלס בן דוד תיאטרון משלה, המתרחש לא על רקע עיירה גלותית ועולם ישן, כי אם על רקע  אייקונים של התרבות הציונית: אנדרטת הארי השואג ובמת המסכת והטקס, נגנית האקורדיון ומנצחת המקהלה, זרים על הראש ודגלי כחול-לבן. 

"שמונים שנות ציונות יצרו קאנון שירי: אוצר טבע, משאב רוחני שהלך ונוצר כאן בשכבות, עבר מסננת של דורות, והצטבר לכלל קאנון תרבותי ייחודי"[4], כתב נועם בן זאב בספרו "מנגינה ישראלית". כמורָה במערכת החינוך הישראלית, שחזרה ולימדה את תלמידיה את השירים הקאנוניים של התרבות הציונית לדורותיה, מעלה  אטלס בן דוד בציוריה את מרכיביו העיקריים של החינוך המוסיקאלי הבית ספרי: ליווי האקורדיון, לימוד הנגינה בחליליות ושירת המקהלה. באחד הציורים מנצחת המורה בהשתדלות מרובה על קבוצת תלמידים ותלמידות המנגנים בחליליות, ובציור אחר היא ניצבת מול שורות המקהלה, השרה בקומה זקופה את שירת "התקווה". במיצב הפיסולי-קרמי "שירת ההמנון" מקצינה אטלס בן דוד את הסיטואציה והופכת את קבוצת התלמידים לראשים בלבד, שצוואריהם מתוחים, ופיותיהם הפעורים, מרובי השיניים, הפכו לאיבר עצמאי השר בדבקות.

מהנקודה שהיא נמצאת בה היום, מתבוננת חדווה אטלס בן דוד במקהלת התלמידים השרים ומזהה דרכם את ספקותיה-שלה: היא רואה את עוצמת הבנאליה, ואת עריצות השגרה המוכתבת. היא מזהה את כוחה של הצייתנות ואת אימת הבורות, היא נזכרת  בהירארכיה של הכיתה, בצורך בשליטה, בהטלת המשמעת. היא חוזרת ומעלה בדעתה את השירים שלימדה, את המילים ששיננה, את הלילות הארוכים שישבה בביתה וגזרה כתרים עם נרות, כדי שעוד קבוצת ילדים יגרשו את החושך, כיאה לאזרחים ישראלים צעירים. חדווה אטלס בן  דוד שואלת לא רק על המהלך הפרטי שהרחיק אותה מלוח הכיתה, כי אם גם על תובענותה העיוורת של מערכת החינוך, שאינה מבחינה בזרות, במבוכה ובמהמורות אחרות.

ברישום "השיעור" (2011) ניצבת המורה בחלל הגדול של הספרייה, ללא כל כיסוי לגופה העירום, ומציירת נוף עם ברושים. במישור הקדמי הומה כיתה שלמה, אך איש מהתלמידים לא מפנה אליה את פניו. הציירת הניצבת מול כן הציור, שמבטה מגביה מעל לראשי התלמידים, מזוהה כדיוקן עצמי נוסף,

אך עירומה מציב אותה בפאזה אלגורית, במסורת הרנסאנס, כפרסוניפיקציה של האמנות וכרמז לטיבה החושפני. בדיקת המקורות של "השיעור",  מגלה הכלאה בין דמות האמן בציורו המפורסם של גוסטב קורבה "הסטודיו של האמן"(1854 – 1855), לבין דמותה של דוגמנית העירום שעומדת בציור המקורי מאחורי גבו. בציור של אטלס בן דוד הגוף העירום הוא גופה של הדוגמנית והיד המציירת היא ידו של הצייר. קורבה הריאליסט, בעל הנטיות הסוציאליסטיות, צייר מימינו את קהילת האינטלקטואלים של מבקרי האמנות ואוהביה ומשמאלו את קהילת אנשי כפרו העניים, הבורים והפשוטים. בציור של אטלס בן דוד היא מוקפת ב"קהילה" שלה: קהילת התלמידים. על רקע קירות הספרייה עמוסי הספרים נשאלת השאלה: מה בדיוק מתרחש כאן, האם זה שיעור מולדת המדבר על נוף ישראלי? שיעור ציור? או, אולי, מרמזת שורת הברושים ברישום על הכן על נבואת מוות עמומה, המטרידה את מחשבתה המודעת של המורה, לאחר שהובילה את תלמידיה דרך שירים וטקסים, דקלומים ומחוות של אהבת הארץ והקרבת החיים למענה, והיא שואלת את עצמה – מה יעלה בגורלם?

בקבוצת הרישומים "לכו בעקבותי", מתמקדת אטלס בן דוד במפגש הסימבולי בין הצללית הכהה של פסל הארי השואג מתל חי, לבין שורה ארוכה של תלמידים המצטופפת לרגליו, הלקוחה, ככל הנראה, מטקס אחר. תלמיד אחד נראה מטפס על הפסל ודמות לבנה-שקופה, מצטרפת בחשאי לשורה, כרוח רפאים אלמונית. מילות השיר, המושר בטקסי י"א באדר, כהותו הגושית והמאיימת של פסל האבן, שורת הילדים עטורי הזרים ודמות המורה המחפה עליהם בזרועותיו, מדגישים את הגורל הטראגי המרחף מעל הכול.

כנגד זה, סדרת "משחקי הילדים", ברוח "ברויגליאנית", מדגישה את הכאוס המוחלט של שעות ההפסקה ומשחקי הרחוב, שאת פראותם ניתן שוב לחוש במילותיו של ברונו שולץ: "רק בהישמע קול הפעמון ומיד היתה מתנפלת עלי החבורה ההומה הזאת, יורדת עלי בכוח מחץ, כמעט קורעת אותי לגזרים. הם רצו מאחור, דרך הספסלים, רגליהם נוקשות על דוכני הכתיבה, קיפצו מעל לראשי, ניתרו מעשה-תיישים"[5]. המולה דומה מתארת אטלס בן דוד ברישומים הגדולים בהם נראית פקעת ילדים רוחשת, שבתוכה כמה משחקים בכדור, אחד רוכב על אופניים, אחר מרכיב את חברו על גבו וכו'. 

"הסעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י, המשמשת מודל לסדרת רישומים של אטלס בן דוד באותו שם ובקומפוזיציה דומה, מציבה את דמות המורה במיקומו המסורתי של ישו במרכז השולחן, וכמוהו היא פורשת זרועותיה לצדדים, מנותקת מקבוצת התלמידים שסביבה. מיקום סימבולי זה מזהה אותה כקורבן ומתעוררת שאלה אם איננו מתבוננים בדמותה המותשת והלאה מנטאלית של מורה שחוקה החושפת את חוסר האונים שלה בפני התלמידים, שאת תשומת ליבם המפוזרת היא לא ממש מצליחה להשיג. "שני מושגים אלה, לחץ ושחיקה, מעמידים, איפוא, את המורה כמושא סביל וכקורבן – אולי אף קורבן האשם במצבו – של נסיבות ארגוניות ותעסוקתיות", כתב מרדכי אריאלי, בהקדמה לספרו "אי-נחת בהוראה"[6]. אך למרות המימד  הקורבני הקיים בציוריה של אטלס בן דוד, ונתיבי האסקפיה לעולמות הזויים שהיא מטפחת, היא עצמה מייחסת למחוות העירום ופרישת הידיים מעמד של אמת חשופה ובלתי ניתנת להכחשה. העירום מבודד אותה מן המציאות היומיומית ומעביר אותה למימד קיומי אחר.

יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מן המימד השערורייתי של עירומה של המורה, המייצג טירוף מערכות מוחלט בין עולם בית הספר לעולם אירוטי ומיני. נראה כאילו חדרה לתוך חלל הכיתה הזייה פרועה של המורה מצודדת המראה, הכמהה לחווייה אירוטית. אך החשד מתפוגג מהר והמיניות לא מתממשת: גם הארוס מתכסה בדוק סוריאליסטי של הזרה ותהייה, וכשרואים את המורה העירומה יושבת בספרייה, ליד המנהל החנוט בחליפה ובעניבה, המבט נודד אל אצבעותיה המאיימות, הארוכות יתר על המידה, ופחות אל חזה החשוף. המורה העירומה, המנהל בחליפה והחמור נושא הספרים, המייצג את אמבלמת הבורות והטיפשות בהאבסת ידע ללא תובנה והפנמה, מייצגים יותר מכל את תיאטרון המציאות ההזויה, הפרועה והמצחיקה בציוריה יוצאי הדופן של חדווה אטלס בן דוד.