חזרה לגלריה

סיפור על מוסיקה וחושך - על צילומי המוסיקאים של מיכה שמחון

הם מנגנים מול מצלמה, ממירים אוזן בעין, בטוחים שרק מגע אצבעותיהם במיתרים או בקלידים, האופן שבו הכלי מחובר לגופם ובדידותם מולו יעידו על מקצועיות רבת שנים, יספרו על אהבתם הגדולה למוסיקה שהם מבצעים ויכריזו על העובדה שמדובר ברבי-אמן המשמרים ידע שהולך ואוזל, מחלחל אל תוך החשכה שסביבם: 12 צילומי-דיוקן של מוסיקאים, שגילם ניכר על פניהם, המבקשים לשאת איתם עולם שלם של צלילים, ולספר סיפור תרבותי מורכב.

הצלם מיכה שמחון בחר להעלות תמה מוסיקאלית באמצעות צילום דומם. ז'אנר הדיוקן המצולם – חזיתי, חמור וחגיגי – משמש אותו על מנת למקם מחדש קבוצה של מוסיקאים, שהמכנה המשותף ביניהם הוא מסורת מוסיקאלית: מסורת המוסיקה הערבית הקלאסית. כול המצולמים מתמחים בביצוע רפרטואר מוסיקאלי ערבי-קלאסי והיו קשורים, בצורה כזו או אחרת, במוסד שעבר מן העולם – בתזמורת הערבית של רשות השידור, בהנהלת זוזו מוסא, שנוסדה בראשית שנות החמישים ופורקה בראשית שנות התשעים של המאה שעברה. טבעי היה להנציח את פועלם באמצעות מדיום הכולל סאונד (כמו וידיאו, למשל), אך הבחירה של שמחון בצילום-דיוקן מהדהדת בתוכה קלאסיקה אחרת, זו של ציור הדיוקן, המייצגת מעמד חברתי הירארכי של אלה הראויים להיות מונצחים בעיני החברה. במילים אחרות: שמחון מבקש להציג את מצולמיו כמי שהותקו ממקומם הנידח בתרבות העברית החדשה אל מקום של קאנון מרכזי, אל מעמד איקוני של קלסיקאים: המלחין סלים אל-נור, נגן הקאנון אברהם סלמן, נגני העוד יוסוף אל-עוואד ואליאס שאשא, החלילן (חליל ניי) אלברט אליאס, האקורדיוניסט (ונגן העוד וגיטרה בס) נעים רג'ואן, הכנרים זוזו מוסא, שגם ניצח על התזמורת והיה מנהלה האגדי, פליקס מזרחי ואליאס זבידה, נגן הדרבוקה שמעון אגסי ואיש הרדיו, שגם הלחין הרבה לתזמורת וירש את מוסא בניהולה  -  יצחק אביעזר. אל הפרויקט המאוד-גברי הזה מצטרפת אישה אחת – הזמרת אימאן, שידעה להדגיש את רוח השירה הערבית כשירה שמתקשרת עם הקהל, מעוררת אותו ומסעירה את רגשותיו.

הרקע השחור, החשוך והבולעני, הוא מרכיב סגנוני מרכזי בעבודתו של שמחון. הוא מופיע כבר בשתי סדרות-צילומים מוקדמות יותר, האחת עסקה בביום ושחזור סצנות תנ"כיות המתכתבות עם ציור  מתקופת הרנסאנס (2007) ומשחזרת מתוכו סצנות ידועות, והשנייה האירה, תרתי-משמע, את כיסוי הראש, אצל קבוצת נשים יהודיות ומוסלמיות ('עטויות', 2008). שמחון מצלם בתוך הסטודיו, צילום מבוים ומסוגנן, הנבנה משימוש מוקפד בתאורה. הדמויות המצולמות שלו מגיחות מתוך רקע חשוך שהוא בונה סביבן, כשהן מנותקות מכל הקשר סביבתי או נופי, וחפות מכל רמז לזמן או למקום. הן זוהרות בתוך החשכה באופן שמאזכר ציור בארוקי של קראוואג'יו או של רמברנדט, ומרמז על רצון לייצר דימוי בעל הילה הירארכית-קלאסית. האופן שבו האור נופל על אריג מסוים, על חלקת-פנים או על משטח-שיער מטיל משקל רב על עושרם של פני השטח, אך בו בזמן, התאורה סוגרת על הדימוי וכולאת אותו בתוך עצמו.

את המתח הבארוקי בין אור לצל מתרגם שמחון לשפת הצילום באופן סכמאטי, חד-משמעי ונטול רומנטיקה: לא תאורת-נר מהבהבת מתוך צללים רוטטים, אלא זריחה ברורה של הדמות מתוך חשכה עמוקה. ההבדל הזה טוען טענה: אין כאן חיקוי סנטימנטלי, אלא אזכור ענייני; לא ציטוט הרוצה להיתלות בצמרות גבוהות, אלא אופן של גרירת משמעות ומשקל באמצעות סכמות ויזואליות מוכרות. לא רק המסורת המערבית של הציור הקלאסי מהבהבת כאן בתודעה, אלא גם ציורי הדיוקן של נגנים ומלחינים, כפי  שנוסחו על-ידה במשך מאות שנים. בעוד שהנגנים מצולמים כשהם מנגנים על כלי הנגינה שלהם – עוד, חליל, קאנון, אקורדיון, כינור או דרבוקה – אל-נור, המלחין, מצולם כשהוא יושב ליד שולחן, ולידו מונחת מחברת תווים. את סלים אל-נור צילם שמחון כמלחין קלאסי: חמור-סבר, מכווץ-גבינים, מביט נכחה אל הצללים שמחצית פניו שרויה בהם, כרמז ל'השראה' יצירתית. אל-נור, שעסק בהלחנה של סגנון מיוחד במוסיקה הערבית הנקרא "סמעי"[1], מסיט את מבטו מגיליון התווים המונח לפניו ומותיר אותו כאטריבוט סימבולי, כשידו נוגעת-לא-נוגעת בו[2].

הבחנה ערכית זו בין המלחין לבין המבצע היא הבחנה מערבית בעיקרה, הרואה את המלחין כמי שמשתייך לפאזה האפולינית הקשורה למתמטיקה ולהרמוניה, כמו גם לתורת הפרופורציות של הספירות, ולעומתו הנגן מהווה חלק מסיטואציות חברתיות, טכסיות או פולחניות, ישות דיוניסית יותר באופיה. המלחין נתפס כדמות בודדת, הפועל מתוך השראה פנימית או שמיימית ואילו הנגן מתפצל בין מלאכי השמיים המשמיעים את תרועותיהם לבין נגני תיאטרון או נגני רחוב, המחוברים למציאות הארצית ומשרתים את צרכיה[3].  בציור היווני-רומי שייכים הנגנים למעמד בעלי המקצוע, בדומה לשחקנים, רקדנים ונפחים, ולכן יופיעו תמיד כשכלי הנגינה בידם: מחללים, מחצצרים, פורטים על מיתרים, ואילו בציור הנוצרי המאוחר יותר מתפקדת המוסיקה וכליה כביטוי נוסף לשלמות האלוהית ולמרחב השמיימי.

דף התווים והחמשה המפורסמת, על גלגוליה הגראפיים השונים, מימי הביניים ואילך, ליוו תמיד כאטריבוט מרכזי דיוקנאות של מלחינים במאות הקודמות וייצגו את אופיה הרוחני והנזירי של המוסיקה, כפי שהתגבש בעיקר במנזרים הגדולים בצרפת ובאנגליה. אך במאות המאוחרות יותר, ובמיוחד בתקופה הרומנטית, הפכה דמות המלחין מנציגה של עולם ההרמוניה והסדר הקוסמי לבת-דמותו הסוערת של דיוניסוס. בעוד שדיוקנו של מוצארט הקלאסי היה תמיד מסוגנן ומוקפד, העניקו ציירי העידן הרומנטי לדיוקנו של לודויג ואן בטהובן עיניים רושפות ושיער פרוע ומחושמל... גם ברליוז - כבר איש המאה העשרים המוקדמת -  מופיע פרוע-שיער והוא ניצב על דוכן המנצחים כשבגדיו מתנפנפים וזרועותיו מטולטלות בחלל במה שנראה כסערה רגשית, אם לא כטירוף למחצה.

למרות שבמסורת המוסיקה הערבית גם הנגנים עסקו בהלחנה (כמו מוסא, אביעזר ואחרים), הם מייצגים בצילום של שמחון את המסורת העתיקה של  העוסקים במלאכה, תוך הפעלת כישרונם,  יכולתם והידע הוירטואוזי העומד לרשותם.  ציורי נגנים בהיסטוריה של הציור, הן המערבית והן המזרחית, מדגישים תמיד נוכחות של אנשים נוספים - קהילת המאזינים, המדגישה את תפקידה החברתי-קהילתי של המוסיקה המבוצעת (בניגוד למוסיקה הכתובה ומולחנת). אך צילומי המוסיקאים של שמחון סוטים מהמסורת הקלאסית של תיאורי נגנים בכך שהם מציגים את הנגנים מבודדים, כשרק כלי הנגינה שלהם איתם.

האם שמחון רומז לבידוד החברתי שהוטל עליהם כנגנים של מוסיקה ערבית בחברה הישראלית-ציונית, או שהוא מבקש להצביע על התמסרות הטוטאלית של הנגנים הללו אל המסורת שהביאו איתם מארצות מוצאם, וסירבו להשאירה מאחורי גבם. החיבור בין הצליל לנשמה, בין מעשה הנגינה לבין עולם פנימי של עינוג והנאה עילאית בולט בדיוקן של אברהם סלמן, נגן הקאנון העיוור, שמרכיב משקפים כהים לעיניו ופורט על המיתרים בריכוז עילאי, בהבעת פניו המתמסרת של יוסוף אל-עוואד, נגן העוד המפורסם, שצולם כחודשיים לפני מותו, במה שהיה, ככל הנראה, הקונצרט האחרון שלו, או בדיוקן החלילן אלברט אליאס, המנגן בחליל-במבוק, כשפת גופו העגלגל נשאבת אל הצינור הדק הננשף מפיו, וכולו מדויק ומכוונן...

דווקא כמדיום שותק מעלה הצילום של שמחון את העולם הצלילי של המוסיקה הערבית לרמה מושגית: אלה הם שומרי הסף של תרבות מוסיקאלית מפוארת שמנגנון המיון הציוני דחה מתוכו, בתביעתו העיקשת ליילד מתוכו את ה'יהודי החדש', השולל את גלותו ואת מקורותיו. נגנים ומוסיקאים אלה הם סמנים מסורים של קשב, האזנה, ריגוש וחוויה, שלא עיגלו פינות. הם סירבו למוסיקה המזרחית-ישראלית, שהתאימה עצמה לסביבה החדשה, ונשארו נאמנים לקלאסיקה הערבית במיטבה. סדרת הצילומים הזו מהווה תמרור אזהרה וזיכרון בו-זמנית: היא מעלה את זכרם של התזמורת הערבית ונגניה והיא מהווה תמרור אזהרה כנגד מהלכי מחיקה והשטחה. היום, כשכבר אין בכוחו של המנגנון הזה לפעול את פעולתו ואין הוא יכול עוד לטשטש זהויות ולהשתיק קולות, צפים ועולים נגני העבר הללו, והם ספוגים בהילה של ידע ותרבות.

טלי תמיר

[1] "סמעי" - .........

[2] המוסיקה הערבית המסורתית אינה נכתבת באופן מסורתי באמצעות תווים, אלא כחלק מפרקטיקה של  נגינה ואילתור. כך גם נהג סלים אל-נור להלחין. רק במחצית השנייה של המאה העשרים פותחה שיטת תיווי מיוחדת לכתיבת רבעי טונים. ורק בעשור האחרון העבירה בתו של אל-נור את יצירותיו לשיטת התיווי המקובלת.

[3] יוצא דפן הוא, כמובן, נגן הנבל, המזוהה עם דמותו המלכותית של דוד שתורגמה בתרבות הנוצרית לדמותו של ישו. גם המלאכים בשמי האמנות הנוצרית מצוידים בכלי נגינה ותרועה.