חזרה לגלריה

"זו עיר בלי פוקוס –אין כותל, אין חומה, אין אוגוסטה ויקטוריה" - כתבה  שרה ברייטברג-סמל על תל אביב, במאמרה המפורסם על "דלות החומר  באמנות הישראלית". שוב הוגדרה תל אביב - כמו הגדרה פרוידיאנית של גוף האשה – על דרך השלילה, באמצעות מה שאין לה. במאמר זה אני מבקשת לסמן ולהגדיר דווקא את ה"פוקוסים" של תל אביב: במקום חומה –חוף הים, המתפקד כקו גבול; במקום אוגוסטה ויקטוריה –מגדל שלום, או ארובת רידינג, המזדקרים אל קו הרקיע התל אביבי, ובמקום כותל –גימנסיה הרצליה הישנה, המהווה אתר התרפקות  וזיכרון. התערוכה "ברשות הרבים" חוזרת ומפגישה את הים ואת הגן, שני יסודות תרבות המעידים על מרכיבי הזהות, המתחרים זה בזה, של העיר תל אביב: הים תיכוניות שלה, מחד - והיומרה להדר אירופי, מאידך. ההיסטוריה של תל אביב היא תולדות המעברים בין שני המאפיינים האלה, והאמנות שנעשתה במרחב התל אביבי משקפת היטב את חילופי הדימויים.

התיזה של דלות החומר התל אביבית הלכה והתגבשה סביב מסלוליו של יעקב שבתאי, בספרו "זכרון דברים" ונגעה באתוס הסוציאליסטי המודחק של תל אביב הצעירה. התערוכה "ברשות הרבים" עוקבת אחר מסלוליה המפותלים של האמנות הפלסטית שהתייחסה אל תל אביב ובאמצעותה היא מזהה את האתרים ה"אולטרה תל אביביים", אלה שחזרו וצדו את המבט, אלה שעין האמן לא יכלה לסרב להם, והם חזרו והופיעו שוב ושוב, בתקופות שונות, בגלגולי מראה ותפאורה. נכון שאין לה, לתל אביב, מקומות קדושים, אך יש לה אייקונים שבלעדיהם היא איננה עצמה - אתרים אורבניים, שנתקבעו בזיכרון והמתפקדים כמעצבי הוויה, כבוני אישיות, כלוכדי אירועים. כאלה הם, בין השאר, השדרות, הכיכרות, בתי הקפה, הפארקים והגינות השכונתיות.  התערוכה בונה מעין אינדקס של אתרים  –ארכיון ויזואלי המונח על מדפים, הפורש לעיני המבקר את מניפת האייקונים של העיר.

במסגרת תערוכה זו, המתבוננת במרחב הציבורי של תל אביב ומסמנת את גבולותיו והקשריו, ניתן לקרוא מחדש את המרחב התל אביבי וללמוד אותו מתוך שפע הדימויים החזותיים, שנוצרו בהשראתו. אין זה ניסיון ללכוד את ה'אתוס' התל אביבי, את רוח החילוניות והאנטי-פאתוס שהוא נושא איתו, כפי שעשתה שרה ברייטברג-סמל בשנות ה-80. מנחים את הדיון עקרונות אחרים ואמנים אחרים: חומר המחקר הוא מאגר היסטורי של אמנים תל אביביים, או כאלה שציירו וצילמו את תל אביב מראשיתה, ומושא המחקר הוא המרחב העירוני המתפתח, על פי השתקפותו בעשיה האמנותית. במילים אחרות: איזו עיר –או, מדויק יותר יהיה לומר –איזו פנטזיה של עיר (או אלו פנטזיות שונות של ערים שונות), מתבררת ועולה מתוך הדימויים?  אלו מודלים עירוניים הושלכו, או הולבשו, על ידי האמנים על העיר החדשה? והאם לחזון "עיר הגנים" יש נוכחות מוצקה באמנות? 

וולטר בנימין לימד אותנו להבין את התופעה האורבנית מתוך הווייתו חסרת המנוחה של המשוטט. מפת הרחובות העירונית זהה, מבחינתו, ללבירינט הנפשי של האזרח העירוני, הנע במעגלים אינסופיים בתוך עירו, בחפשו אחר גאולה כלשהי. מבין המשוטטים של תל אביב, שרובם אנונימיים, נחשפים לעין כמה אמנים - בעיקר צלמים -  שהמצלמה מניעה אותם קדימה, וכמו חוט אריאדנה, היא מתעדת ומשמרת מסלולי הליכה.

מתוך הסוגים השונים של פרוייקט השוטטות, בולט וטיפוסי ביותר הוא זה של הצלמת נורית ירדן: תיעוד פרוייקט הליכה רגלית של הצלמת ושל סבה הזקן (שנזקק להליכה לעידוד זרימת הדם) הניב סידרה גדולה של צילומים, המסמלת יותר מכל את מרחב השוטטות התל אביבי, תוך כדי רישום שמות האתרים והקישורים ביניהם. ירדן עקבה אחרי מסלולים מוכרים, שכללו תחנות של גינות ורחובות, אתרים ומקומות, שאלה המודדים את העיר בכפות רגליהם יזהו מיד על פי העיקול. אפרת טורג'מן נמצאת כל הזמן בתנועה ובתזוזה עם מצלמתה הדיגיטלית ומארגנת את הדימויים שנצברו על פי ימי הליכה. בתערוכה זו היא תציג יום חורפי אחד בתל אביב ועוד יום נוסף. גם דני עשת  מצלם את תל אביב באופן עקבי, אך הוא מארגן את צילומיו סביב נושאים ומקומות - ולא על פי ימי השוטטות ומסלולי ההליכה. עשת תיעד את הקמתו של החניון בכיכר לונדון, בסמוך לחוף הים והצליח לקלוט את שרטוט חמוקיו של קו החוף התל אביבי, ואת תנופת הבניה הבלתי פוסקת, המעבדת את הקו הזה לשטח בנוי. צילומי הגרפיטי שליעל כץ-בן שלום  משרטטים מסלול מפותל באתרים אקראיים ומתעדים תרבות אורבנית טקסטואלית, דרכה נשקפת העיר המודרנית כמרחב פתוח של דיבור, פעולה והתבטאות. 

בסידרה "צילומים תל אביביים" מצלם דייוויד ריב, הידוע יותר כצייר, בעיקר את אזור הטיילת וחוף הים התל אביבי. ריב תופס בצילומיו את המרחב הדינמי של העיר, שבניגוד לציורים המעובדים והמעומתים עם מציאות פוליטית, משמרים בתוכם אאורה אופטימית ומלאת חיים. כאמן העוסק בצילום ישיר, ריב אינו יכול לחסום את עוצמת היומיום, הרוח והמים. אך צילום אחר של ריב, שהוצא מתוך הרצף, הוגדל והודפס, חורג גם ברוחו המלנכולית: הצילום של רחוב אילת ביפו, המתאר עזובה וקיפאון, סצינה של אורבניות זנוחה ונטולת חן, בניגוד גמור לטיפוח הזוהר שהוענק לטיילת התל אביבית. טיבה של תנועת המשוטט שהיא מעגלית, אינסופית ובלתי נצפית מראש, טוטלית בתפיסת המרחב שלה. אך מרבית האמנים התל אביביים אינם משרטטים מרחב אורבני טוטלי, אלא מתמסרים לאתר נקודתי אחד, או שניים. על אלה אבקש להרחיב בהמשך הדברים.

א. הים

כעיר  שנבנתה על החוף, מהווה הים התיכון את גבולה המערבי של תל אביב, וככזה הוא מהווה לגביה מה שחומת ירושלים מהווה לגבי העיר העתיקה: גבול חוסם, סוף המרחב, קצה שדה הראיה. ואכן בציורי תל אביב המוקדמים –החל מנופיו המיניאטוריים  של זאב רבן ועד לציורי השמן הגדולים של ראובן רובין - מופיע הים באותה תדירות שבה מופיעה החומה בציורי ירושלים: הים נמצא שם כחלק מהגדרתה העצמית של העיר, כמסמל את גבולה ואת קצותיה ומה שחשוב ביותר –כמחבר אותה עם עיר המקור שלה, יפו. האמנות התל אביבית המוקדמת, שנוצרה בשנות ה-20, משקפת את עידן התום הבתולי שלה, עידן הקשור קשר בל ינתק לעובדה שהיא נבנתה על חולות ועל שפת הים (בדומה לדגניה, שנולדה על שפת הכנרת). רבים מציוריהם המוקדמים של ראובן רובין ונחום גוטמן מצוירים על שפת הים, או מאחד הרחובות שהים נשקף אליהם. כזה הוא, למשל, ציורו של ראובן "רח' יונה הנביא" מ-1925, המתאר את מורד רחוב יונה הנביא, שבקצהו נשקף הים –כחול וצלול - כשספינה מעלה עשן חוצה את קו האופק. אור רב בא מן הים, פורץ אל תוך חלון הבית - ואיתו הרוח, האוויר ובהירות הצבעים. 

רח' יונה הנביא, אותו רחוב כחול בציורו של ראובן, הפך לאתר מיתולוגי גם בזכות היותו רחוב מגוריו של אמן אחר - רפי לביא. לביא הדביק את שמו וכתובתו על ציוריו והנציח את הנביא שהתחבא במעי הדג גם בסידרה קטנה של רישומים "כרטוגרפיים", הממפים את דירתו הפרטית ואת הרחובות הסמוכים לה (האם דמותו של יונה הנביא, שביקש להרחיק עצמו מהנבואה, ובסוף הנבואה דבקה בו, מסמלת את דמותו החילונית-מיתולוגית של לביא עצמו? האם הדירה הפרטית מתפקדת לגבי לביא כ"מעי הדג" אצל הנביא?). רישומיו-שרטוטיו של לביא נטולי צבע, ומדגישים את סבך המרחב העירוני ולא את המרחב הים תיכוני. חוף הים מסומן בחץ ונשאר פתוח, לא מוגדר. שרית שפירא מזכירה, בספרה על רפי לביא, את הסרטים שעשה בשנות ה-70 ובהם טייל עם המצלמה במורד רחוב יונה הנביא, עד בואכה הימה. ואולם, הדירה פנימה היא מוקד המרחב הטופוגרפי הזה - ולא הים. אצל רפי לביא מתפקד הים כאופציה, ככיוון - יותר מאשר כמוקד רגשי, או נופי.

ההיסטוריה של הציור התל אביבי חושפת את שינויי תפיסת המרחב הגיאו-פוליטי של העיר:  הים –אותו הים התיכון, שגדעון עפרת טען שהאמנות הישראלית מפנה אליו את גבה –השתרע אז, פתוח ומתמסר, כחול ומפתה, ויילד מתוכו צברים צעירים ויחפים, כמו "אליק שנולד מן הים". תל אביב של שנות ה-90, כפי שהיא משתקפת בציור ובצילום, היא עיר בנויה וצפופה, עיר של מועדונים ושיכונים, עיר ביורוקרטית של מוסדות ציבוריים, מגרשי חניה ומגדלים טכנולוגיים, וזהותה הים תיכונית לוקה מאוד בחסר.

לאחר שנים של נטישת הים התיכון באמנות הישראלית, חזרו כמה אמנים ישראליים לעסוק בהוויית החול והמים:  דגנית ברסט צילמה את סידרת המתרחצים והחותרים, המבוססת על מראות ים מובהקים. סידרת המתרחצים של ברסט, הנוגעת בשאלות של ראיה וסנוור, ציפה וטביעה, ערפול ובהירות, הפכה לנושא מרכזי בעבודתה, שעובד וטופל בעשרות וריאציות צילומיות וציוריות – והיא ממשיכה להזין את עבודתה עד היום. בתערוכה היא מציגה שני צילומים של מתרחצים בשקיעה, ההופכים לצלליות שחורות, אך גם צילום אחד מהשנה האחרונה: צילום של ראשי מתרחצים צפים במים, במה שמבשר מעין ציפה בביצה גהינומית. תמרה ריקמן חזרה אל חופי הים של תל אביב מתוך רעננות המפגש המחודש איתם, לאחר שנים רבות של מגורים בירושלים. כציירת תל אביבית חדשה, ציירה ריקמן את "קיץ בתל אביב" כהוויה פתוחה ואירוטית, בהירה ומאווררת, שרק מטוס קרב, החוצה את השמים, מפר את שלוותה. יאן ראוכוורבר, תושב יפו ומתרחץ קבוע בחופיה היפואיים של העיר, מתאר מתרחצים בחוף עג'מי טובלים במים בשעת שקיעה אדמומית. השקיעה התל אביבית –ללא ספק דימוי איקוני בפני עצמו -  מככבת בעבודת הווידאו של אליאסף קובנר כאייקון של קיטש ורומנטיקה, עשיר בוורודים וזהובים, העולה ומפציע בשמי תל אביב מדי ערב ומלווה אותה, למול אדישותם המוחלטת של אזרחיה העסוקים.

ב. השדרה

לאחר שאיבדה את בתוליה החוליים ונפרדה מקו החוף הכחול, התכנסה העיר תל אביב בתוך עצמה והתרכזה בתכנון המירקם העירוני. ההיסטוריה הציורית של תל אביב משקפת את העירוניות הצומחת בה ומטפלת בסמלי הארכיטקטורה העירונית: רחובות ושדרות. הציור הישראלי המוקדם הכתיר כמעט פה אחד את בעלי זכות הבכורה בתחום: רחוב הרצל, שהסתיים בבניינה המפואר של גימנסיה הרצליה - ושדרות רוטשילד, ובו בית דיזנגוף, אתר הכרזת המדינה, שהיה למוזיאון הראשון של תל אביב.  ברחוב ובשדרה אלה מתחילים להתעצב מוסדותיה הציבוריים של העיר החדשה ושם מתנהלים חייה.

מבט נוסף בציורים הרבים המתארים את רחוב הרצל ואת שדרות רוטשילד –שני האתרים שכמעט כל צייר תל אביבי, או כזה שרק הזדמן לתל אביב, ביקש להעלות במכחולו –מגלה שבינתיים, תוך כדי תהליך האורבניזציה המואץ של העיר, התגנבה לתוכה פנטזיה חדשה: במקום עיר ים תיכונית, בעלת איפיון מזרחי משהו, המדמה עצמה ליפו הורתה, הופיעה באופק הדימיון התל אביבי המטרופולין הזוהרת, עתירת השדרות הרחבות –פריז. שדרות רוטשילד מצוירות - הן אצל רובין, הן אצל ציונה תאג'ר, קוסונוגי ואחרים - כאילו היו שדרות שאנז אליזה. רחוב הרצל, המסתיים במבנה המקדשי, המנצח של הגימנסיה העברית הראשונה, מצויר כרחוב עירוני, עסקי וסואן של עיר מודרנית לכל דבר. לאלה יתווספו מאוחר יותר ציורי נהר הירקון, שעל גדותיו, כמו על גדות הסן הפריזאי, נחות נערות בשמלותיהן היפות, בעוד נערים משייטים במימיו ונחים בין הצללים הכבדים של עציו. כך בציורו של  א. נתון,"על גדות הירקון", או בציור הנוף "שבע טחנות" של אליהו נוימן (שני ציורים אלה אינם מוצגים בתערוכה).

כמו במישור הפוליטי-חברתי, כך גם במישור האמנותי, נחלצה העיר תל אביב מתוך המרחב  המזרח תיכוני ו"הועברה" אל המרחב האירופי. לא פרדסים וכרמים מקיפים אותה, כי אם שדרות ורחובות. לא חוף ים וחולות - כי אם בניינים ומוסדות, לא בריכות השקיה נסתרות - אלא נהר החוצה את העיר.  כך בנויה ומאורגנת עיר מודרנית-אירופית, שיודעת גם לגמול לאזרחיה ברגעי מנוחה על ספסל בשדרה, טיולים לאורך שדרות רחבות וחיי חברה עירניים. בשנות ה-2000 חוזר הצייר רפי פרץ לשדרות רוטשילד בתל אביב ומתאר  טיול נינוח של גברים בשדרה –ממש כמו בשנות ה-20, אלא שעכשיו הגברים מטיילים עירומים, חושפים ישבנים שריריים ומחצינים את הניחוח ההומו-אירוטי הטבוע בטיולם בשדרה.

אחד ה"מוסדות" המופיעים כמעט דרך קבע בציורי תל אביב הוא הקיוסק בשדרה, זה המככב בציורו של חיים גליקסברג –"הקיוסק בשדרה", משנת 1928. גם  כאן המקור הוא פריזאי: בית הקפה הקטן, שבפאתי הגן, או השדרה, שם מפתחים אזרחי העיר את תרבות הפנאי שלהם. רגע של הפסקה, שתיית קפה, קריאה בעיתון –כך מבלים שני גיבוריו המצוירים של גליקסברג, עירוניים בני המעמד הבינוני, לבושים חליפות ועטויים כובעים קיציים. מושג הפנאי והבילוי, כחלק אינטגרלי מחיי העיר המודרנית ומתפיסת החיים המודרניים, מופיע בציורי תל אביב המוקדמים, ומשקף בדרך זו את תדמיתם העצמית של תושביה, או, לפחות של צייריה.

כדאי לציין, שבעוד ששרה ברייטברג-סמל מציינת את ההוויה הסוציאליסטית הסגפנית והדלה, שהיוותה מקור והשראה לאמני דלות החומר התל אביביים, בציורי תל אביב משנות ה-30 וה-40 מודגשת הווייתם הבורגנית של התל אביבים החדשים. סגנון לבושם, אורח חייהם העירוני-נהנתני, רגעי המנוחה והטיול, הבילוי בבתי קפה ובקיוסקים, כל אלה משקפים אולי יותר את הציעוף הפריזאי שצבע את עיני האמנים, מאשר את אורח  החיים הריאלי של רבים מתושבי העיר, כמו שהם מצטיירים –צייקנים וחסכנים הרבה יותר - ב"זכרון דברים" של אהרון שבתאי.

ג. הכיכר

כמה וכמה כיכרות יש לה לתל אביב, אך החשובה שבהן היא כיכר צינה דיזנגוף. הכיכר העגולה - במתכונתה הישנה - על שיחיה ודשאיה, על המזרקה הפשוטה והעליזה שבמרכזה, הכיכר שהיתה מקום מפגש לצעירים וצעירות ולכל בלייני העיר ומחזקת את האיפיון האורבני-אירופי של העיר תל אביב-פריז. כיכר צינה דיזנגוף הונצחה בציורים רבים. את אחד המעניינים שבהם צייר דווקא צייר ירושלמי, המוכר בנופים ההזויים שלו של הרי ירושלים –לודוויג בלום. בלום, שנשבה ברומנטיקה הסגולה-ורודה של הרי יהודה ואהב את שולי המדבר, זיהה בתל אביב את מקורותיו האירופיים, ובקלילות בלתי-שגרתית, בטכניקת ציור מנצנצת, כמו של קמיל קורו הצרפתי, צייר את הכיכר העירונית טבולה בעצים, כשרק דמות נשית אחת חוצה אותה לאורכה. אותה כיכר במתכונתה החדשה, כש"עוגת אגם" מתנוססת במרכזה, עם להבת האש המתפרצת מטבורה, מצוירת ממבט הציפור, קיצית ועליזה על ידי רפי פרץ. כשבטלני העיר ושיכוריה ישובים על ספסלי הבטון שלה, היא  תחזור ותופיע בצילומים של ברי פרינלנדר ותהווה סמל לחיי השוליים של העיר, המתנקזים אל טבורה.

כיכרות נוספות, שזכו לתשומת לב אמנותית, היו כיכר המושבות, כיכר מגן דוד, כיכר השעון ביפו, ששימרה את האאורה האוריינטלית - וכיכר מוגרבי, שפרצה כבר למרחבים חדשים והיתה מקום לבילויים עירוניים מסוגננים יותר. כיכר מלכי ישראל, הנפרשת מול בניין העיריה, לא זכתה כמעט למכחול הציירים. כיכר זו נבנתה לקראת סוף שנות ה-60 וצברה את משמעותה בתקופה שבה ציירי תל אביב זנחו את המרחב העירוני והשאירו אותו בידיהם של צלמים מחפשי תיעוד היסטורי ותרבות מקומית. בעוד שכיכר דיזנגוף תפקדה ככיכר עירונית במובן הנהנתני של המילה, קיבלה כיכר העיר רחבת הידיים משמעות חברתית, בהיותה אתר קבוע להפגנות ואירועים המוניים. עד לאירוע הטראומטי של רצח יצחק רבין, היתה כיכר זו מזוהה עם שבוע הספר העברי, בראשית הקיץ, ועם ההפגנות הגדולות (ראה "הפגנת ה-400,000").  מדי שנה, בחג הסוכות, הפכה הכיכר לחניון טנקים, כשחיל השיריון "כבש" אותה בשם העם והעמיד בה לראווה את כליו המשוריינים, לשמחת הילדים ולטיפוח קשרי האהבה שבין העם לחייליו. ואולם מאז הרצח, עם הסבת שמה לכיכר יצחק רבין, שוב אין היא אותה כיכר. היא עומדת נגועה ומסומנת לעד בחותם הרצח.

צלמים רבים צילמו אותה –מאלכס ליבק, דרךגיא רז, חיים לוסקי, ברי פרינדלנדר, מאיר ויגודר ודני עשת, וכולם היו מודעים למעמדה ולצלקות שהיא נושאת עליה במיתולוגיה המקומית.  רק צייר אחד  - עכשווי - חזר אל הכיכר הגדולה עם כן ציור ומכחולים בידו –אלדר פרבר. משולש אחד, כהה וחד, מתוך מבנה המגן דוד של האנדרטה לשואה ולגבורה של תומרקין, חודר לתוך מסגרת הציור ומסתיר חלק מבניין העיריה המלבני-גיאומטרי. בין המשולש הפולשני לבניין המרובע –נראה עץ האשל העתיק, שהוקף באי של בטון, זכר לימים מוקדמים יותר. ציורו של פרבר, כציורם של ציירים מתקופות אחרות, עתיקות, מתעניין בזוויות האור ובסינון קרני השמש, ורק דרכן מתגלה לנו, באור חיוור ועכור מעט, המרחב הגדול של כיכר העיר. נחום גלבוע צייר בחום ובאהבה אמיתית את העיר על כיכרותיה, רחובותיה ובעיקר האנשים המתניידים  בתוכה ללא הרף. הציור "כיכר מגן דוד" הוא אחד המרהיבים ביותר בציוריו, המכילים, כבתוך קפסולה של זמן, את ימי השמחה והצבע של העיר הצעירה.

ד. המגדל

מגדל שלום, שנבנה על חורבותיו של  בניין גימנסיה הרצליה, הפך למגדל הראשון של תל אביב, שמאפיין את קו הרקיע שלה ומייצר למענה פרופיל ספציפי. במובן זה, הוא מתפקד כמו מגדל אוגוסטה ויקטוריה בירושלים: מאז שהתרומם אל תוך המרחב האווירי של העיר, הוא סיפק לה 'פוקוס' ויזואלי, נקודת אחיזה מאפיינת למבט. ציורים רבים העוסקים ב"גגות העיר" ומתארים את הנוף האורבני הדחוס והבנוי של תל אביב, מוקדשים לאותו אזור, שחציו האחד מחובר לעיר וחציו האחר גולש כבר לחוף הים,  מתוכו מזדקר המגדל ומצהיר על זהותו התל אביבית, המודרנית.

מגדלים נוספים מזדקרים מתוך מרחב גגותיה של העיר: ארובת רידינג מופיעה בציורים ובצילומים רבים ומהווה קו מאפיין, זקור ומתגרה, מסמליה היותר פאליים של תל אביב. בשנים האחרונות, נוספו אליה שני הצריחים של מגדלי עזריאלי, שכבר מופיעים בציור אחר של רפי פרץ ומסמלים את נהנתנותה הפאלית של העיר. צריח המסגד של חסן בק, אחד המסגדים היחידים שנשארו בתחום המרחב התל אביבי, מופיע בציורים ובצילומים רבים, החל בציורו של ראובן -  "מבט אל הים ליד מסגד חסן בק" מ-1923, ועד לצילומיו העכשוויים של נעם הולדנברגר, שצילם את המרחב שבין שוק הכרמל, חניון האוטובוסים ומתחם מסגד חסן בק, על בתי המלון ובנייני העסקים הצמודים אליו.

מתחם זה, המכיל  מרכיבים סותרים מבחינה תרבותית, כלכלית ופוליטית, מערער כל יכולת הגדרה הומוגנית של תל אביב כ"עיר לבנה", או "עיר ללא הפסקה", או "עיר יאפית" וכו'. תל אביב בצילומים של הולדנברגר מכילה מסגד במרכזה, מקרטעת בין פחונים ובניה מגובבת של אזור השוק ומתהדרת בבנייני עסקים מפוארים, מול קו הים. האוכלוסיות שלה משתנות ומתגוונות והנוף האורבני שלה מתפצל בתוך עצמו. גם מיכל גולדמן מתעכבת על אזור התעשיה רווי המגדלים, שמול רצועת הים. גולדמן מציירת בניינים רבי קומות הנמצאים בתהליך בניה ומעליהם מתרוממת זרוע המנוף הגבוהה. ענן עשן שחור מיתמר מעל למגדלים אל תוך השמיים הבהירים, ומזכיר לכל מי שהביט בשמיה הכחולים של העיר שזיהום האוויר הוא איום ממשי ביותר.

המבט מן המגדל הוא מבט טיפוסי, המשקיף על העיר המודרנית וסוקר את גגותיה. גגות פריז מפורסמים כמו צריחיה של ניו יורק, שעלו להתבונן בהם ממרומי מגדלי התאומים המנוחים. גם הציור התל אביבי טיפח את המבט  המשקיף מעל ומי שביסס אותו היה, כמובן, זריצקי בסידרת ציורי הנוף התל אביביים, שצוירו מן הגג שברחוב מאפו.  זריצקימצייר את עצמו עומד על הגג ומצייר את תל אביב, כשהציור מתאר את תהליך "הצטיירותה" של העיר והפיכתה לאייקון מצויר. פעם אחר פעם, צייר זריצקי את עצמו מצייר את תל אביב, ובנה קומפוזיציה של ציור-בתוך-ציור: העיר תל אביב בתוך הפריים המצויר על הכן, הלוכד את הנוף המצויר: לא נוף הים, אלא –כפי שמציין גדעון עפרת –דווקא גבעות רמת גן (כך ניתן לשכוח בקלות יתרה את הגיאוגרפיה הים תיכונית). והעיר נפרשת לעיני הצייר, על מרפסותיה שטופות השמש, גגותיה ורשת רחובותיה. התערוכה שהתקיימה במוזיאון תל אביב ונקראה "תל אביב, מראות עכשוויים" כללה מראות רבים של גגות תל אביב, בנייניה והארכיטקטורה המודרניסטית שלה. איש לא ערער על העובדה שתל אביב היא עיר עתירת בניינים, הראויה - ככל מטרופולין בעולם - למבט הכללי הזה. המבט האינטימי, האישי נעדר מתוך המרחב החובק הציבורי הזה.

ה. הגנים

פעם היו שקמים בתל אביב. העיר הלכה ונבנתה סביבן, סללה כבישים, פרצה דרכים - עד שהשקמים גודרו והפכו לאנדרטאות באמצע תל אביב: השקמה העתיקה בגן יעקב והשקמים ברחוב קינג ג'ורג'. ציירי תל אביב גמלו לשקמים של קינג ג'ורג' בציורים רבים, שהנציחו את השפלתן והצדיעו להישרדותן: אליהו נוימן ב-1926 ואברהם נתון הם רק שניים מתוך הרבים שהפכו את השקמים האלה לאייקון של עיר מתפתחת, הסוללת פיתול מיוחד בכביש, רק  כדי לשמר את עציה.

פראנס לבה-נדב צילמה את עצי השקמים העתיקים בגן יעקב בתקופות שונות: פעם אחת בראשית שנות ה80-, בשחור-לבן ופעם שניה, בצילום צבע, בסמוך לתערוכה, ב2003-.  מגודרים ומוגנים, מורמים על  "גבעה", חייבים את שימורם לגנן אברהם קרוון - מהווים השקמים הללו באופן ברור יותר ויותר עם חלוף השנים, מעין אי של זיכרון בתוך הגן המעוצב, הממוקם בין תיאטרון "הבימה", היכל התרבות ביתן הלנה רובינשטיין וקפה "אפרופו":  רגע נדיר של נדיבות מצדה של הבנייה האורבנית האגוצנטרית, שבו אפשרה לטפטוף של טבע לחיות את חייו בתוך מעוז של תרבות מסוגננת.

ההבדל בין גן צ'רלס קלור, גן העצמאות, גן מאיר - לגינת דובנוב הוא גם, בין השאר, הבדל שבין זכר ונקבה. הגן - גדול יותר, זכרי יותר ופחות מוגן, ואילו הגינה - קטנה, רחמית ומוגנת. גינת דובנוב היא גינה משפחתית ואינטימית, חביבה על תינוקות ומטפלות, בעוד שלושת הגנים ממלאים תפקידים אחרים. גן העצמאות זכה באמנות התל אביבית למירב הטיפול, אולי כי הוא האטרקטיבי, המיסתורי והמסקרן מכולם. דווקא הגן הזה, המשקיף על הים, המשמר בתוכו אופי ים תיכוני וצמחיה מקומית, הקרוי על שם עצמאותה של מדינת ישראל -הפך לאתר שוליים, שבו מתנהלת תרבות נפרדת, ומתקיימים בו ריטואלים ספציפיים, השייכים לקהילה גברית למהדרין. הגן הזה, גן "התענוגות האסורים", מטופל מן הרחוק אל הקרוב: מראה כללי, מרומז, צילום של השיחים, עמודי התפרחות וסבך השיחים המסתיר מאחוריו התרחשויות. כך בצילומים ובציורים של מוטי גלדמן ועד לצילום ישיר ומיני יותר של נערים וגברים המסתובבים בגן, בצילומיו של שי איגנץ. גיל ומוטי, צמד אמנים הומוסקסואליים, הצטלמו בגן בסידרה של צילומים ליליים, לאור הירח, על רקע הצללית של מלון הילטון והמרינה של תל אביב. בצילומים של גיל ומוטי אפופה תל אביב בהילה ורודה, מנצנצת ורומזת, מציעה עצמה כאתר מבטיח של תענוגות רומנטיים. בצילומיה של חנה סהר, הגן משנה אווירה והופך ליותר מלנכולי, אפלולי ופרוורטי. שרית רוזן טיפלה בגן מזווית אחרת. היא אימצה נקודת מבט גיאולוגית ושחזרה את סלעי הכורכר של הגן, את צמחיית האשלים ואת הטקסטורה הים תיכונית שלו. גן העצמאות של רוזן מנותק מסביבתו ומדייריו המזדמנים וחוזר לעמדה תמימה, טרום אנתרופולוגית.

גן מאיר מופיע אף הוא ביצירות אמנות רבות, ומכל הגנים הוא זה שמעורר באמנים דחף אימפרסיוניסטי מובהק. הגן הוותיק, רחב הידיים, על צמחייתו העבותה, יוצר פינות מוצלות, סבכי ענפים וצמרות, רגעים של מנוחה ופנאי, שבילים ודרכים מתפתלות –סצנות קלאסיות של עולם פיקטוריאלי-אימפרסיוניסטי. שיר שבדרון ומיכל גולדמן הרבו לרשום ולצייר את גן מאיר בפריימים קטנים, ההופכים אותו לגן אוניברסלי, המכיל את מה שגני העולם אמורים להכיל: ספסלים, צמחיה, מטיילים, ברזיה. לאה שבדרון רשמה את גן מאיר כסבך אקוורלי-לירי, המציע מבט הזוי ומעורפל. הצלם אלכס ליבק הנציח הומלסים, שהתמקמו בגן מאיר והוסיף לגן הציבורי העירוני את זהותו כמקלט לילי לחסרי בית למיניהם. גן מאיר של עופר ללוש הרבה יותר צבעוני  וציורי ומתחלק לפריים של אדמה וצמחיה - ולפריים של שמיים. סידרת ה"הפוכים" של גליה גור-זאב בגן מאיר עוסקת במשחקי ילדים, התלויים על סולמות המשחק, כשראשיהם כלפי מטה ורגליהם מכוונות לשמיים. ההיפוך העטלפי מאפשר לסמן את טריטוריית הגן כטריטוריה נפרדת "ילדית", שחלים בה כללים אחרים מאלה השולטים בעולם הרציונלי.

גינת דובנוב האינטימית, שפיתולי השבילים שבה מיוחדים לה, חשופה מדי  לציור צללים אימפרסיוניסטיים, כמו גן מאיר הישן, אך היא מלאה מספיק ליצירת תחושת שלווה למראית עין, הנראית בצילומיו של תמיר שר. מתרווחת בין שני בניינים גדולים מרובי דירות,  מתנהלת לה גינת דובנוב כגינה עירונית למופת, המקבצת אליה מכל העיר משפחות עם ילדים, מטפלות עם ילדים, זקנים ומטפלים, ספורטאים ומדריכים, כלבים ובעליהם. האוכלוסיות השונות מתארגנות במרחב הלא גדול של הגינה ומגדירות לעצמן תחום מחיה פרטי. תמיר שר מבקש להעביר את המגע הקליל, הלא מזיק, שבין הציבוריות לאינטימיות. בעבודה אינטימית, המכונסת אל תוך דפים מתקפלים של ספר, משלב שר הערות אישיות שלו, הנוגעות לילדות, מצד אחד - ולתודעת הצילום, מצד שני. צילומיו של שר חושפים גם את קרחות הדשא, את ניסיונות השווא של האניצים הירוקים לגבור על  היובש והצחיחות, את פחי האשפה העולים על גדותיהם, את גבולותיה הצרים למדי של הגינה וגם את בני משפחתו, המופיעים ונעלמים לסירוגין, בתוך הווייתו המשתנה של הגן.

גן צ'רלס קלור נראה, בצילומיהם של ברי פרינדלנדר  ועידו הררי, כגן שנכשל במה שגינת דובנוב הצליחה ליצור: מפגש בין הציבורי לאינטימי. צופה אל הים, ממש על קו החוף, הגן אינו מציע למבקריו חוויה של אינטימיות אמיתית. בצילום המונומנטלי "אהבה", משנת 2000, תיעד פרידלנדר את משתתפי יום האהבה בתל אביב, שבאו לחגוג בגן צ'רלס קלור באווירת חג. לעומת החוגגים הרבים האלה, בצילום של עידו הררי יושב זוג - מתחת לקונסטרוקציה חשופה, שאיננה מגינה מפני השמש – גבר ואשה, עמם חתול מזדמן ומיתקן מנגל פשוט, כשכל אחד פונה לכיוון אחר, על פיסת דשא הנופלת אל הים ורק שביל של קוצים חרוכים מבדיל בין הירוק לבין הכחול. חסרי הילה של "אהבה", בעלי חזות זרה לסביבה, מאפיינים שני בני הזוג את אווירת הגן כאתר שאינו מוגן, פרוץ לאוויר, למגרש חניה, לרוח המלוחה של הים.

יצחק לבנה, בסידרת הצילומים "גנים מיניאטוריים", מציע מודל אחר של "חקלאות עירונית", או של "גינון אורבני". לבנה עוקב במצלמתו אחר צמיחה ספונטנית של אזובים ופטריות הצומחים בין סדקי קירות, או ברווחים הנפערים בין בניינים למדרכות, כתוצאה מהצטברות של מים מתחת למזגן מטפטף, או ברז מקולקל. הצמיחה הבלתי צפויה, הפורצת בין מעטה של בטון וזפת ללא עיצוב או גידור, היא, לכאורה, האותנטית ביותר מבין ה"גנים" התל אביביים: צמיחה הישרדותית, המתעקשת להזכיר לאנשי העיר, שמתחת לשכבות האספלט נמצאת אדמה נסתרת, שמתרחשים בתוכה תהליכים סמויים של הזרעה והפריה.

ו. ההיסטוריה

הסיפור שסיפרה תל אביב על עצמה כעיר בתולית, שצמחה מן החולות, נתקל בשרידים של כרמים, פרדסים ומיפוי של מגרשים ומגורים. ספרה של תמר ברגר "דיוניסוס בסנטר" מספר את ההיסטוריה הגיאוגרפית-אורבנית של אתר דיזנגוף סנטר. מאה שלמה אחרי ייסודה, גם תל אביב הבתולית צברה עומק היסטורי מסוים, אך שאלת ה"כותל" של תל אביב נותרה עדיין פתוחה.

מן האמנות התל אביבית עולה כי קיים אתר היכול לתפקד ככותל מטאפורי, שמתרפקים עליו כעל גן עדן אבוד. זהו, ללא ספק, בניין גימנסיה הרצליה. בניין שנבנה כמקדש, מבחינה ארכיטקטונית, וביטא את תחושות התרוממות הרוח לנוכח המוסד החינוכי העברי הראשון בעיר העברית הראשונה - והפך, לאחר הריסתו, לאייקון אולטימטיבי של תל אביב המדומיינת. כך הוא מופיע, במלוא הדרו, ברישומיו של נחום גוטמן, בציור של נחום גלבוע ובציורה של ציונה תאג'ר מ-1928 "רחוב הרצל", הרחוב שבקצהו ממוקם בית הספר - מקדש להשכלה, במקום מקדש פולחני. תל אביב זו היא עיר אינטלקטואלית, עיר של "שירה קונצפטואלית", עיר שגם בה, ולא רק בירושלים, יש משכילים ומלומדים.  בניין הגימנסיה, המופיע כאייקון מרכזי של העיר והממוקם בליבה הגיאוגרפי, הוא שובל ההיסטוריה שלה, מעין כותל להתרפקות, אפשרות לקריאה של קידמה קוסמופוליטית : לא אוריינטלית, לא ים תיכונית, אלא נאורה ונושאת פניה אל העתיד.

ז. האנשים

אלה שנוכחים בהיסטוריה של האמנות התל אביבית: הדייגים הערבים, מנמל יפו; רוכבי הגמלים, במעלה רחוב יונה הנביא; החלוצים והבונים; הבורגנים, שקונים עיתון בקיוסק בבוגרשוב; המטיילים בשדרות רוטשילד, בשנות העשרים;  האדון התל אביבי, היושב בספסל שבשדרה, בציור שלקוסונוגי; מוכרי התירס החם, בציור של ציונה תאג'ר; מפעילי הגלגל המסתובב, באותו ציור; המצילים בחוף הים, בסוכת המציל של תאג'ר;  זריצקי עם כובע הקש, שמצייר על הגג ברחוב מאפו; ראובן ואסתר- המאורסים - שיושבים על המרפסת, מול הים; מוכר הממתקים בממתקיה, בצילום של מוטי גלדמן; הזוג המנוכר בגן צ'רלס קלור, בצילום של עידו הררי;  האנשים ההולכים בגשם, בצילום של אפרת טורג'מן; ההומואים בגן העצמאות, ואלה שמטיילים בעירום בשדרות רוטשילד, בציור של רפי פרץ;  האישה שחוצה את כיכר רבין, בצילום של גיא רז; רפי ואילנה לביא, רחוב יונה הנביא 42; חתול האשפתות, בצילום של פבל וולברג; השוחה בים של תמרה ריקמן, המתרחצים בשקיעה; העובדים הזרים, בצילומים של מיקי קרצמן; האשה שחצתה את כיכר דיזנגוף הישנה, בציור של לודוויג בלום. 

ח. בין הכיכר לגינה

האנשים שגרים בתל אביב של שנות ה-2000, בין כיכר רבין (ממערב) לגינת דובנוב (ממזרח), חיים בין הזמן ההיסטורי - פוליטי (ממערב), לבין הזמן השקוף, המדומה (ממזרח).  כלומר: הם מביטים על אופציית השפיות –ממזרח, מרחב שכולו סדר יום מאורגן של ילדים ומטפלות, זקנים ופיליפינים, כלבים ובעלים, מתעמלים ומדריכים (המדחיקים את סכנת הפיגועים מהם והלאה), ופונים משם מערבה, אל תוך מרחב האזרחות.

מדי יום ביומו הם עוברים, כמעט בהיסח הדעת, את מסלול האירועים המואץ, מן הצליל האחרון של השיר, דרך הירידה במדרגות ההיסטוריות ועד להד העמום של היריה. האנדרטה מחכה, יום יום, במסלול ההליכה שלהם ורק אם יפנו שמאלה בכיכר וימשיכו במעלה הדרך (בדרכם הם חוצים את אבן גבירול ונדרשים להכריע בין קפה "אילנ'ס" ל"לחם ארז"). הם יחדרו שוב למרחב הנקי, המדומה, של גינת דובנוב - מרחב פליטות, המעניק אשליה של הגנה (ללא כל הגנה), אינטימיות של שכונה, צבעוניות של "ריאה ירוקה", עם הרבה כתמים קרחים וצהובים. מרחב  שכולו משפחתיות וארגז חול, שמנקז אליו את רגעי ההשתרעות על הדשא החצי יבש, את רגעי הבהיה בצמרות, את רגעי המרדף אחר התינוקות המהדסים בשבילים. לא, זה לא ההייד פרק הלונדוני, עם המרחבים ירוקי העד שלו, ולא גני לוכסמבורג הפאריזאיים, עם ערוגות הפרחים המופלאות, וגם לא הסנטרל פארק הניו יורקי, עם מסלולי הריצה וההליכה האינסופיים והסנאים מפצחי האגוזים.

גינת דובנוב היא דוגמה קטנה מכל אלה, גינה של שכונה, והיא לא מודעת כלל לכך שרק רחוב אחד מפריד בינה לבין הכיכר. כיכר רבין, הכיכר שהיתה פעם הכיכר של מלכי ישראל, עד שההיסטוריה נאלצה לוותר על המלכים לטובת הנסיך הבלתי מוכתר של התרבות הישראלית החדשה. זאת הכיכר הגדולה, ה-grand place , הנפרשת בכל עיר אירופית מול בניין העיריה. כיכר העיר, שבה מתרחשים כל ענייני הציבור –החל מטכס ההוצאה להורג, דרך משפטים ציבוריים ועד להפגנות ושמחות בזמן המודרני. הכיכר האזרחית ביותר, הדימוקרטית ביותר, שהימין והשמאל מבטאים בה את מאוויהם, מחצינים בה את כוחם, מצהירים בה את הצהרותיהם. חוצים את הכיכר הזאת בכל פניה מקו אבן גבירול לכיוון הים, חוצים אותה ברגל - או באופניים, בעגלת תינוקות - או בכיסא גלגלים. גבולותיה הם: בניין העיריה הגיאומטרי - מצפון ורחוב פרישמן - מדרום, רחוב אבן גבירול – ממזרח ורחוב כיכר מלכי ישראל (יצחק רבין) - ממערב. היא נושקת לקצהו של גורדון, מתחככת עם שדרות  בן גוריון, זוכרת, בזיכרון הארכיאולוגי שלה, את גן החיות הישן של תל אביב, שהשמיע לה, בעבר הרחוק, צהלות פילים ויללות תנים. אנשים שגרים בסמוך אליה יודעים שהסלון שלהם חדיר לשאגות הרמקולים בהפגנות, כשהנאומים מגיעים מהרחוב אל מרחב הבית שניה לפני שהם נפלטים אליו מהטלוויזיה. הזיקוקים ביום העצמאות קופצים להם ישר לחלון ומתפוצצים להם מול העיניים. אך היא גם הכיכר של האשל הבודד, שנותר במרכזה, כמו אי בודד, זכר לימים שתל-אביב היתה עיר של חולות ואשלים וגנן אחד –אברהם קרוון שמו –דאג להותיר את האשל על כנו, אולי כדי שייכנס לציור של אלדר פרבר. 

טלי תמיר