חזרה לגלריה

יתום בראש - בשדה שבולים, בשדה שבולים, משה ובת פרעה מתנים אהבים: קריקטורה אנטישמית העוסקת במנהיג האולטימטיבי של העם היהודי ומעלילה עליו זימה, כיעור וגילוי-עריות. דוד וקשטיין מטפל בצרימה הזו והופך אותה לנקודת מבחן הבוררת ומפרידה בין תודעה להדחקה, בין נמוך לגבוה, בין שלמות לפגימה ובין יופי וכיעור.   

האם אפשר לתפוס את היופי כחוויה טראומטית? או, לפחות את פוטנציאל ההעלמות שלו, כמועקה בלתי-נסבלת?  האם אפשר להבין את הכיעור כדרך פרדוכסלית להגן על היופי ולשמרו מפני פגיעה? הציור של דויד וקשטיין עוסק בגרוש-שדים באמצעות העלאת השדים כולם: "אני עוסק בציור של נקמות" הוא אומר. נקמה בעולם שהסווה עצמו במוסכמות אסתטיות, ושמר על חזות של יופי לנוכח עדות מרשיעה של הכתמה וקלקול. העובדה שהוא, כצייר, מופקד על מסורת אסתטית מסויימת, מעמידה אותו במרכזה של שאלת הקשר הפרובלמטי שבין היופי, המוסר והמבט המתבונן של הצייר. 

ההזמנה להציג עם קבוצה של אמנים ישראלים במוזיאון האמנים בלודג', פולין,  (1993) הסיטה את הציור של וקשטיין אל מסורות ציוריות עקיפות של איור וקריקטורות אנטישמיות. הצורך של הצבר הגברי, עטור התלתלים האדמוניים וזיפי הזקן, כפי שהופיע בציורים המוקדמים, להתחבר לדימוי העתיק של היהודי המכוער מבקש לדלג מעל מהלכי שיקום והדחקה של התרבות הישראלית  וליצור רצף מורעל שחושף את פני הרוע  ומתעקש לחזור ולהכלילם בתוך שדה הראייה המקומי. וקשטיין מפנה את מבטו לאחור, לא רק מבחינת הז'אנר הציורי הנחות שבחר בו, אלא גם - מה שיותר משמעותי - מבחינת המבט התרבותי-היסטורי. הגלות חוזרת ונושפת בעורפו של הצבר ומי שהסמיך עצמו בציוריו אל קוצי הסברס נצמד עכשיו לדימויי הגלות המודחקים ביותר, והוא מציב אותם, על אפה וחמתה של האמנות הישראלית, במרכז עבודתו.

בעבר שאב וקשטיין השראה מדמותו הלוחמת של בטמן, גיבור הקומיקס האמריקאי, יתום שהוריו נרצחו והוא לחם ברוע על מנת לנקום את נקמתם ולאפשר את קיומו של עולם טוב יותר. גירסה עמוקה ומוטרדת יותר של "מלחמה ברעים" מתרחשת בטיפול של וקשטיין בחומרי הרוע והכיעור האנטישמיים: " אני מפקיע את החומרים הרעים מידי הרעים ואני מרסן אותם. אני לא מפחד למלוק להם את הראש. התחושה היא שאני עושה מעשה גבורה, ואני לא מפחד להפגע. הרי את הגרוע מכל כבר חוויתי: אני כבר יתום, ואני כבר פצוע." היתמות המוקדמת והפציעה הגופנית - שתי עובדות ביוגרפיות בחייו של וקשטיין - מקבלות אצלו מעמד קולוסאלי של שיבוש ואובדן. וקשטיין מצמיד אליו את השיבוש,  כפי שמאמצים יתום שאף אחד אינו רוצה בו,  ומתוך דחף של הגנה עצמית הוא מפתח חושים מחודדים כנגד כל אידאל או תהליך של אידאליזציה. וקשטיין מציק ומלכלך, "שלא תישאר אידאליזציה לרגע ... שלא תיווצר הירארכיה נסיכית". "מעשים אליטיסטיים ואיכותיים הם בעיני לא לטובת העולם.  לכן אני לא שם. אני מעדיף לכער ולהוזיל. אני חושב כל הזמן על עירנות - איך ליצור כלים מדוייקים לזיהוי הטוב והרע".   בחושים ערים נע וקשטיין סביב "החשק העברייני" , ומרחרח את ריח הצחנה העולה מכל אידאל טהור. הוא מטפל בגילוי עריות, ("משה ובת פרעה"), בחינוך והוראה (יאנוש קורצ'אק), במשפחה  וחברים ("חנה", "יסמין", "פיליפ", "דוד"), במיתוס התהילה וההצלחה של הצייר בגדולתו. "הדברים שאני הכי אוהב נידונים גם הם להכתמה. בכל מעשי אנוש יש מחדלים, ואני נמצא שם, להכיל את המחדלים האלה ולראות שהעולם ממשיך להתקיים". השאלה המרכזית שוקשטיין מטפל בה היא איך שורדים בעולם של רוע? איך משמרים יופי ורכות בשדה של פיתוי פראי ואלים?

ציורי הקריקטורות האנטישמיות שהציג וקשטיין במוזיאון הפולני נגנבו כולן במהלך התצוגה ולא נמצאו עד היום. מבטו של מי לא עמד בפני הרוח הרעה שעלתה מן העבר? מבטו של יהודי, או עיניו של פולני? בציור הישראלי זהו רגע מוזר ביותר: לאחר שצעיפיו השקופים של המופשט הלירי הוסרו, והמסורת היהודית העניקה את המעט שיכלה לאוצר הדימויים המקומי, והשפעות המודרניזם הארופי והאמריקאי עשו את שלהן, חרג וקשטיין מכל נישה אפשרית בסצנה המקומית וחשף ציור בועט ומתמרד המתעקש על קבלה במקום שם גדולים סיכוייו לזכות בדחייה. כמו ילד הבוחן את אהבת הוריו, מבקש וקשטיין להיות "הילד הרע" שזוכה במבט האוהב והמבין של אמו. וקשטיין פועל כמי שחף מכל הקשר - "יתום פרמננטי בראש", יתום משטרייכמן, גרשוני ואולמן, יתום מכל מוסכמה אסתטית.

את הטיעון המוכר על העדר כל מסורת פלסטית לציור הישראלי, לוקח וקשטיין עד קצהו האבסורדי ומצייר לפי מסורות אנטי-ציוריות שהקשרן, אכן, יהודי. גם הפניה לתנ"ך, איננה נעשית בעקבות איורים מסורתיים, אלא, באופן פרדוכסלי לחלוטין, בעקבות קריקטורות אנטישמיות בנות מאתיים שנה. בסירובו לאמץ  מסורות מוכרות,  מצליח וקשטיין להעמיד את מושג היתמות כמושג מרכזי בשפת האמנות הישראלית, והריהו צייר-יתום שצריך להמציא את שפתו שלו, ולייצר את הדברים בעצמו, על-מנת שיהיו קיימים.

טלי תמיר