חזרה לגלריה

ש ט ח   א ש  2, או: מסע אל מחוזות העיוורון

שטח אש2 ממשיכה את שטח אש 1 במבט המוטרד שלה על המחיר הנפשי והמוסרי שגובים החיים בתוך חברה צבאית לוחמת. זו אינה תערוכת מחאה, במובנה הרגיל של המילה, המגייסת קבוצת אמנים במטרה למחות על הכיבוש ולתבוע יציאה מן השטחים. הסיסמאות הללו הועברו בימים אלה למרחב הדחיפות של  ההפגנות בכבישים ובכיכרות. התערוכה  שטח אש 2 מזהה את  החברה הישראלית כתוצר  של מיליטריזם מתמשך ורואה בה חברה שקמה על הילדות, על התמימות ועל האמונה באדם וכופה עליהם קשיחות, אטימות-לב וניכור רגשי.

הילדות התמה הייתה אבן-פינה בתרבות הציונית: צעירה לנצח, מטוהרת בטל-נעוריה המתחדשים וטובלת בפולחנם, מתיילדת בחיבה-עצמית נרקיסיסטית, בוטחת בתחושת צדק של מי שהופל וקם מעפרו, בחרה לה הציונות את צבעי הכחול לבן כצבעי הדגל –צבעי התמימות והטוהר, צבעי השמים הנקיים –אופק של תקווה. והנה, מתוך התכלת הזכה קם ועלה נמרוד לוחם הצייד, עיניו משחרות לטרף, וידיו אוחזות בנשק. היכן בדיוק פוגש הילד התם את הלוחם העשוי-ללא חת?

כנגד דימויי האור והשמש שצבעו את ראשית הקיום הישראלי במזרח, סומנו, בו-זמנית, אזורי העיוורון: החברה הישראלית נידונה לעיוורון ברגע שבחרה שלא לראות את הקרוב לה ביותר, את מה שמתחכך בגובה-כתפיה, את מה שנמצא בשכנות האינטימית ביותר –את הפלסטינאים. ההרגל המתמשך שלא לראות ולא להבחין בנה חומה רגשית בלתי נראית ופגע במרכיב הראשוני של הבריאות הנפשית –ביכולת לפתח  יחסי אינטימיות עם הקרוב, היומיומי והזמין ביותר. שנים של חינוך עשו את שלהם: עם שלם נולד עיוור.

נורית גור-לביא פותחת מרחב ראייה שהיה שרוי באפלה לגבי החברה הישראלית –היא מציירת את מחנה הפליטים ג'בליה. בסגנון ציורי ישראלי מאוד, לעיתים לירי- זריצקאי באופן מביך (מה לרגישות הלירית ולמחנה פליטים?), חוזרת נורית גור-לביא ומקבלת אל תוך הציור הרך והלירי שלה את המבוך הכאוטי של ג'בליה. הניסיון של גור-לביא להתבונן לכיוון-הלא מובט נבלם בראשיתו: האינפורמציה החזותית שבידיה מקבעת את המרחק-הבלתי-ניתן-לצמצום בינינו לבין מחנה ג'בליה -מרחק של תצלום אווירי שנעשה מהליקופטר. גור-לביא לא נסחפת לאינטימיות מדומה, או מבקשת ליצור יחסי קרבה –להפך, היא מודעת למרחק, מודעת לכישלון להיות שם-בפנים, לחצות את מסך הדמוניזציה וההדחקה ולחדור אל תוך "הוויה סגורה ואיזוטרית שמתקיימת בה חברה, תרבות, משפחות, אנשים…". כמו המלאך בשמי ברלין היא משקיפה על הגגות הצפופים ומזהה צלב-דרכים גדול במרכז הקורע רצף דחוס של סימטאות, דודי שמש, אופניים-מונחות-על-גג לבן, צמיגים, כביסה בחצרות, פה-ושם עציצים, מעט גפנים.  מלמעלה סידור הלבנים על הגגות נראה יותר כמו  תך-רקמה עממי, המעיד על יד אנושית שסגננה אותו. אך כמו רקמה, הכל נשאר רחוק ושטוח, "מרחק מנוכר ממקום שאנחנו בקושי מכירים בעצם קיומו".

"הפחד הוא הפלסטלינה שלי" אומרת רחלי יוסף, אם לשלושה בנים המשרתים ביחידות מובחרות בצה"ל ובן נוסף העומד לפני גיוס. כאם לחיילים קרביים היא מתבוננת מקרוב באזור אחר שלא נחשף לעין הציבורית –אזור ההפקר  שבין הילדות לגבריות,  אזור  שתרבות המיליטריזם הישראלית מכחידה  ומוחקת בהינף צו-גיוס. בהרף הנפת-רובה מצפה החברה הישראלית מילדיה המתולתלים וזכי המבט להיהפך ללוחמים קשוחים הנאלצים לשלול את ילדותם של ילדים אחרים. עוד אתמול הם ישנו בפיג'מת דובונים והיום הם עטופים בדובון צה"לי; עוד אתמול הם הסיעו ג'יפ צעצוע בחדר הילדים, מהמהמים כמנוע, והיום הם דוהרים אתו על-קו הגבול, בלב שטח-אש.  רחלי יוסף מתיכה את הילדות אל תוך החיילות ומטביעה את שתיהן לדימוי אחד, ללא-יכולת הפרדה. היא מבקשת להצביע על שיבוש הזמנים, על המחיר הנפשי של עריקת הילדות ומחיקתה, על החינוך המתמשך לעיוורון אנושי: כורח השתיקה, אלימות כפויה, אימת האשמה.

את מחיר השפה העברית מעלה חגי ארגוב בסדרת עבודות העשויות שמן-מכונות על קרטון, המחברת בין דמות-חייל לבין מונחי הכיבוש: חישוף-גידור-דילול-כיתור וכו'. תבנית-בניין אחידה (פיעול-בינוני), פעלים הצועדים בסך, עברית תקינה  שהזדהמה על-ידי מציאות של מלחמה ודיכוי.  החומרים  הם חומרי שמן וסיכה המסיעים את גלגלי המכונות, הצבעוניות מונוכרומית -  אפרורית,  הדימויים חוזרים על מנטרת החייל הרץ, האוחז ברובה.

המילואים האחרונים על קו הגבול בעמק הירדן היו חומר-גלם לעבודה החדשה של דודו ברקת, שהציג גם בשטח אש 1 (פורטרט עצמי בבקו"ם).  מצב החיילות התמידי, המגולם בצעידה האין-סופית על קו הגבול, הלוך וחזור,  מוקרן בתוך חלון-הצצה.  "כישראלים, נולדנו להיות חיילים ולהחזיק רובה" אמר לי איש-מילואים אחד שחזר מג'נין,  והחייל ממשיך וצועד על קו הגבול, כמנגנון של  פרפטום-מובילה אנושי. בתמורה לשקל אחד יוכל הצופה המעוניין  לצפות בסרט  הנקרא  "מוכרחים להיות שמח": לצלילי השיר הישראלי האולטימטי "הבה נגילה" צועד לו מצעד של שבויים ממלחמת ששת הימים. נופי המלחמה המודחקים, הנשכחים שבים ועולים בזיכרון, ולא מניחים.

שני צילומים של נעה בן-שלום יביאו את המסע הזה במחוזות העיוורון אל הימים האחרונים  ואל מראות מבצע "חומת מגן": באחד  חוזר דימוי קלאסי של-כל-המלחמות-כולן –הרס בתים, אובדן הבית, כאב ודמעת הפליטים השורדים –ואף-על-פי-כן נוע תנוע. בשני –מופיע חייל ישראלי בפאתי בית-לחם,  ובידו מחשב נייד. על צג המחשב, מופיע דימוי -  החייל כאזרח, כאבא, מחזיק את בנו הקטן על ידיו. האם גם הבן הזה ידהר על הג'יפ לתוך הסמטאות??

טלי תמיר