בשני חללי הגלריה ובמעבר הצר שבינהם אינו אלא הד קלוש, אירוני, למקור המשוכלל. ישירות מתוך הטקסט של בורחס נאחז סלו בשני דימויי הקצוות: המיטה שאפשר לישון בה בעמידה, והאסלה, שמאפשרת התפנות הגוף. המיטה הנצבת לגובה משמשת כשער-כניסה לעולם של חלום ותת-מודע, והאסלה משורטטת כמבנה של פאזל, על גבי קבוצה של ספרים (כרכי אנציקלופדיה ספרדית ישנה) המונחים בתפזורת על הרצפה: מחזור שלם של תודעה מעוכלת ומאוכלת. במילים אחרות, אפשר לומר, שסלו נאחז בדימויים היותר אנושיים של הספריה הבבלית, אלה שמעידים על נוכחות של אדם ישן, חולם, אוכל ומפריש. הנוכחות הזו, שנרמזת על-ידי החפצים היומיומיים, מקבלת חיזוק ממשי בנוכחותן של שלוש דמויות: שתי דמויות אדם ודמות של ברווז. אדם: יצוק בגודל טבעי, מגופו של האמן, פונה אל הפינה כשגבו אל מרכז החלל, ראשו מוטה למטה ועיניו מתבוננות בכפות ידיו, עורו מעובה, מחוספס, אדמדם, ציפוי גומי של כדורסל שהודבק על שכבות הגבס. העור שהתעבה מדגיש את תפקודו האקטיבי כקולט ומפריש, כשכבה מפרידה בין פנים וחוץ, הסופגת ומסלקת. אדם נוסף: מקולף, ללא עור מרחף בחלל. ברווז: חיה חסרת תודעה עצמית, משוחררת ממחויבות של דימוי או תדמית, משקיעה את מקורה וצווארה בין שני החללים.
לארוך הקיר ניצבת הספריה – ארון ברזל מוארך ועליו מונחים ספרים פתוחים. הטקסט המקורי מחוק ובמקומו מופיע ציור של טווס וברווז. "או שיש לך את זה או שלא", אומרת הכתובת – פרסומת למשקה חריף. כנגד ה"יש" – הזנב המפואר של הטווס, הילת התודעה העצמית הבהירה, הילת הידע וההכרה, בחר סלו באופציה החסרה, ומציב את הברווז, כאפשרות הקרובה יותר למצב האושר והחירות. אך שיאו של המיצב הוא לא בנגלה לעין, אלא דווקא בנסתר ממנה: במהלך של גניזת חפצים אישיים והטמנתם בקופסא מתחת למדף הספריה, דימוי הספריה מתהפך על ראשו פעם נוספת, כש"הידע" – "הטקסט" לא רק נעכל, מופרש ומכוסה, אלא גם עובר תהליך פעיל של גניזה והטמנה. מהידע הגלוי, הפוזיטיבי, הבונה, אל משקעי זכרון עלומים, פרטיים, אל שיירי-זכרון ביוגרפי שעוברים תהליך של ביתוק ופרידה, ונטמנים אי-שם, באחד החללים האין-סופיים של הספריה.
טלי תמיר