חזרה לגלריה

על עטיפת הקטלוג החדש של יאיר גרבוז, קטלוג התערוכה היפהפייה שלו בגלריה גורדון, לא מופיע ציור. במקום זאת מודפס טקסט-רץ המורכב מרצף של כל המשפטים הקצרים המופיעים בתוך הציורים. הרעיון להוציא את הטקסטים החוצה, לבודד אותם מתוך ההקשר הציורי ולשרשרם יחדיו, הוא רעיון מתבקש למי שמכיר את מכלול הפעילות של יאיר גרבוז: ציור, כתיבה ודיבור. מכל אחד מאלה הוא עושה הרבה, באופן מעורר השתאות, ושלושתם מקיימים ביניהם מערכת יחסים שוויונית ולא הירארכית. עד היום, שמרו הקטלוגים השונים של גרבוז על סממני הירארכיה אמנותית נורמאליים, אך הוצאת הטקסט אל הכריכה, כמוה כהורדת-ידיים לציור: זוהי אנומליה המבקשת התייחסות. זוהי הצהרה שהציור, לפחות זה של גרבוז, לעולם לא ינשום אוויר פסגות; נגזר עליו, אם-כך, להרכין ראש בפני הנוכחות הלשונית, ולהסכין עם קיומו של ציור לא-צרפתי, לא גרמני, לא-אנגלי, אלא ציור דובר עברית. כדי לא להיכשל במנייריזם גרבוזי אומר במפורש: אחרי אליעזר בן יהודה שהמציא מחדש את העברית, אפשר להכריז על יאיר גרבוז, כממציא הגרבוזית. מעין על-עברית. גירסה משופרת ויותר מתוחכמת, דור שלישי (רביעי?) של העברית. לגרבוזית יש כללי תחביר משלה, מבנה משפט משלה, תפיסת זמן מיוחדת, משמעויות הידועות רק לה ובדיחות פנימיות שזר לא יבין אותן. רק יודעי ח"ן, קרי: יודעי גרבוזית, יזכו לתובנה מלאה של הטקסט המשורשר המופיע על הכריכה ומודפס שוב, בדפוס נורמלי ומהוגן, בתוך הקטלוג, במסווה של מאמר. 

מסווה זו מילה חשובה: הגרבוזית היא שפה מוסווית והיא עוסקת בהסוואות (כך גם הציור שלו). אין אצלה ישות מילולית אחת העומדת מאחורי עצמה עד הסוף, מבלי שמיד, בסוג של עווית זריזה, היא תחליף אותיות, או מיקומים בשורה. כמו היהודי הערמומי הרשלה  מאוסטרופולי שידע להשחיל את עצמו בזריזות לכל מצב, כך פועלת השפה הגרבוזית: בערמומיות, בקריצה, בנון-שלנטיות, בזריזות מלאה, בגלגול-לשון ובצקצוק שפתיים. מילים נדבקות למשפטים לא-להן, ביטויים מוכרים מפתחים זנבות מילוליים מיותרים, מילה מתפלחת לרווח בין מילים, לריק אקראי: אם אין מקום ברכבת, היא תשיר את 'התקווה', וכשכולם יעמדו דום-מתוח, היא תתיישב במקום הפנוי ותקרא עיתון בטבעיות.

הגרבוזית מתמחה בגרירת משמעויות ובלכידתן. מבלי ששמת לב, תגורנה להן בכפיפה אחת שתי משמעויות שעד אז שמרו על מרחק ת"ק פרסאות האחת מהשנייה. קחו למשל, דוגמה יוצאת מן הכלל, בכותרת של אחד הציורים: "מודרני אני מלפניך", אומר הצייר החילוני מגבעתיים שמהדהד את ברכת  הבוקר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים" – למי הוא אומר את זה? לאלוהי הציור? לאלוהי המודרניזם הכופר באלוהות? במחטף אחד, שמתגלה כעגל בעל שני ראשים, אומרת  הגרבוזית את הכל: יחסי דת ומדינה, יחסי חילוניים ודתיים, מתח בין מסורת וחידוש ועוד, ועוד – מין צ'יפ לשוני ממוזער המכיל דרמה שלמה. 

השפה הגרבוזית ניזונה משני ניבים לשוניים קדומים: אוצר הניב הציוני ואוצר הניב האמנותי-מודרניסטי. שתי הצמרות הלשוניות הללו, שכל אחת צמחה מגזע שונה לחלוטין, שספק אם הצטלבו בעבר, מתמזגות כאן לידי ביטויים אבסורדיים שראשיתם צפרדע וסופם לטאה (או ראשם דג וגופם ציפור, בעקבות מיכל נאמן), כמו השאלה המנסה לברר האם מדובר ב"חיידק האמנות או יתוש הקדחת?" לכאורה מדובר בתחום הרפואה והתחלואה, הנשען על המיתוס החלוצי ועל המיתוס הרומנטי של האמן המודרני, אך למעשה מתרחש כאן מפגש קצוות, כשכל קצה מוציא את האחר: כשהייתה קדחת לא הייתה אמנות וכשהייתה אמנות – מן הסתם הודברה הקדחת. הדמיון הוא רק לכאורה, מין תעתוע לשוני שהשפה הגרבוזית מפתחת על-מנת לרמוז על העיוורון של אלה המתבוננים על אמנות וציונות ונדמה להם שהם רואים מין צילי וגילי, זו וזו.

"בכל פעם שאני מצייר ציור אני חושב לעצמי שצייר היה עושה את זה הרבה יותר טוב", כותב יאיר גרבוז, ונותן לנו להבין שה"צייר" ו"האיש המצייר ציור" (הוא-עצמו) לעולם לא יפגשו בדיוק כמו שהאמנות מעולם לא פגשה באמת את הציונות. או, במילים אחרות: התרבות הציונית, שחרתה על דגלה את ערך הקדמה, מעולם לא באמת הזדקקה לאמנות מודרנית ולא הבינה  עד הסוף את משמעותה. והנה ראייה גרבוזית נוספת לאותו מצב: "לא הבינו כאן את הערבים ואת הפיסול המודרניסטי" – שוב תוקע גרבוז את המודרניזם בסוף משפט כבד-משמעות על הבעיה הערבית, כמו שילד קטן נשרך אחרי אחיו הגדולים. מה שברור שהייתה כאן אי הבנה גדולה.

הגרבוזית הופכת את האמנות לטפילית: היא קוטמת את ראשו של כל משפט רציני, היא מכרסמת בכל טרגדיה: "זה יגמר בפרסקו" אומרים בגרבוזית, כששוב  מתפלחת האמנות אל לב-ליבו של הפיאסקו הגדול, ומתנחלת במרכזו של המחדל. כאילו מה? מה  יותר חשוב – האמנות או הציונות? בעולם הגרבוזי, האמנות תמיד מחכה לך בפינה, בסוף משפט ומאחורי הסיבוב. אבל אין זו אמנות אמיתית, גדולה ומרשימה, אלא מעין תחליף-לקס חיוור: כך, "אפריים יצא למרפסת", עם קרחת וכרס עגולה, פיצח גרעינים וקרא עיתון, ואילו האספסת נשארה מיותמת, אי שם באלבומי ראשית המדינה... יכולתה של השפה הגרבוזית לחסל כל דרמה ולהנמיך כל טראגדיה ניכר בביטוי כמו: "הרגתי שבלונה", כביכול, חייל גיבור הרג מחבל פוטנציאלי. כל זאת כדי להדגיש את חוסר הסיכוי של האמנות לרכוש לעצמה מעמד רציני מול הדרמה של המציאות המקומית. 

נטייה חזקה של הלשון הגרבוזית היא היפוך סדר המילים, היפוך זכר/נקבה ושיבוש מיקומים במשפט. זה נשמע או נקרא כמו הקרנת סרט ברוורס: "תנועה דין", "הקהל דעת", או "הגזרה רוע" – נזק מוחי מזערי שגורם למילים להתחלף זו בזו, סוג של דיסלקציה או תסמונת טארוט. לא ניתן לתיקון, גם לא בעבודה קשה של קלינאי תקשורת. הגרבוזית היא פגם מולד בדיבור שחושף אמיתות נסתרות בלשון. כשביאליק כתב על "גילוי וכיסוי בלשון" הוא לא שיער בדעתו אילו כשלים ובורות יחשפו בשפת העבר  בזכות להטוטי הלשון הגרבוזיים. כך"אלקה נולדה מן הים", במקום אליק, הצבר המיתולוגי, גיבור ספרו של אליק שמיר,  ו"לא ציירתי את הגרניקה כי נולדתי בגבעתיימקה" – כי הרי ההיסטוריה תמיד תסטה הצידה בעוברה ליד כתראליבקה- גבעתיימקה. למרות זאת, יש גם חדשות טובות, כמו:"יש לי קליטת עלייה טובה", או "הייתי כור היתוך"! 

לעיתים ה"בדיחות" הגרבוזיות נראות כבדיחות תפלות של ילד מעצבן. אך בחינת מקורם של ביטויי הלשון מגלה שטלטול השפה אינו סתם הגחכה אלא אירוניזציה חריפה של מערכת לשונית מפוארת ורבת שנים שפיתחה העגה הציונית והיא נשחקה עד-דק והפכה לאוסף של גרוטאות לשוניות משקשקות. גרבוז משמיע לנו את רעד השקשוק.

גם הזמן בשפה הגרבוזית אינו תלוי בשלושת הזמנים הרשמיים של השפה העברית. הוא נדחס מבעד סדק צר אל מרחב דמיוני, פרוס לפרוסות, מחולק ליחידות שיכולות להתנתק ולהשתחרר כמו בלון הליום שעף לשמיים. "באותו היום לא הייתי ישראלי" כותב גרבוז וחושף פנטזיה סמויה של ישראלים רבים: לפחות יום אחד, אולי שעה, אולי דקה, לא להיות ישראלים, לשוב ולהיות אירופאיים תרבותיים באמת, המסדרים את ספרייתם "כמו בונאר, או וייאר, או יזהר"... אופס... חזרנו הביתה.

טלי תמיר