אוקטובר 1994, "הקיבוץ", גלריה לאמנות נפתחת מחדש, לאחר תקופה של הפסקת פעילות. לא רק הצורך בשיפוץ המבנה וחידושו סגרו את שערי הגלריה, אלא גם התחושה שהמשך פעילותה כרוך בבדיקה מחודשת של עמדותיה, לאור השינויים מרחיקי הלכת שעוברים על התנועה הקיבוצית: האם היום, כשהקיבוץ מעלה אפשרות של שינוי הגדרה עקרוני, יש, עדיין, הצדקה אידאית לקיומה של גלריית הקיבוץ בתל אביב, מעבר לתפקודה האינטרסי כ"חלון ראווה לאמני הקיבוץ?" האם למונח "אמן-קיבוץ" יש תוקף כל שהוא? את מי / את מה הגלרייה אמורה לייצג? מהו סוג ההקשרים התרבותיים שהיא תבנה סביבה? תערוכת הפתיחה של הגלריה מסמנת כמה קווי עיסוק בשאלות הללו: מציגים בה שישה אמנים. שלושה מהם חברי קיבוץ, שלושת האחרים אינם כאלה;שלושה מהם גברים ושלוש – נשים;אחד מהם "אמן קיבוץ" ותיק, בעל רקורד עשיר של תערוכות וחמישה הם אמנים צעירים, יחסית, בראשית דרכם. המיפגש בין "אמני הקיבוץ" ל"אמני- עיר" הוא חיוני לגלריה: בעיצומם של תהליכי הפרטה בחברה הקיבוצית, אי אפשר עוד לראות את הקיבוץ כמי שנוחת בעיר עטור בגלימת הצדק החברתי, בהתאם לסכמה הדידקטית הישנה של "גורם מחנך מבחוץ ומבפנים";גם לא כתרבות חקלאית-כפרית הקשורה לפולחנים מיתולוגיים, שרכשה לעצמה מונופול על הוד הקדומים של סלעי הבזלת. נוכחותה של גלרית הקיבוץ בתל אביב אמורה לייצג את הקיבוץ כחלק אינטגרלי מן החברה הישראלית, החווה אותה בזמן-אמת, על משבריה-משבריו. הקיבוץ, הפעם, לא כחזון ציוני, לא כמופת מוסרי, לא כנוסטלגיה רומנטית, אלא כתוצר של תרבות, עם מימצאים קיימים, העומדים למבחן. פרטנר לשיח תרבותי המסוגל למבט רפלקסיבי בעצמו ובסביבתו, ומנהל דיאלוגים פתוחים. על הדיאלוג הזה להיות ער לנחיצותו, עליו להיות קשוב להקשר התרבותי הכללי, אך הוא ישים דגש גם על האישי והפרטי ועל מידת הישרדותם במציאות הישראלית עמוסת המתחים.
התרבות הישראלית בראשית דרכה, חבה לקיבוץ את הוכחת כישוריה לייצר מבנים רעיוניים אוונגרדיים. גלרית הקיבוץ בשנות התשעים, לאחר שכוחו של האוונגרד, כמו זה של הקיבוץ, הותש והועם, תשאף להציג אמנות שחבה למסורת האוונגרד, לפחות, את חובת החשיבה, הבדיקה וצלילות האמירה.
טלי תמיר