חזרה לגלריה

"יש דרכים רבות לקרוא את ההיסטוריה של המאה ה-20; אין דרך לקרוא אותה מבלי

  לקרוא את חנה ארנדט."

                                             עידית זרטל[1]

שי עבאדי מרותק לדמות-דיוקנה של חנה ארנדט לא רק כצייר המתעניין בתווי פניה המיוחדים, האינטיליגנטיים ועשירי המבע, המאפשרים לו לעקוב במכחולו אחר מהלך חיים שלם של הבשלה והתבגרות, אלא גם כישראלי וכיהודי המגיב בחושים ערים לחיוניותה המחשבתית ולדחף הספקני המרחף מעליה באי-שקט ומניע את תבונתה ונשיותה. כמי שידעה להצביע על מקורות הסכנה המיידיים, מעולם לא הלכה-שבי אחר מיתוס מכל סוג שהוא, הבינה וניחשה את סכנת הניצחון והכוח, סמלה ארנדט את חושיו הדרוכים של מהגר ואת האזנתו התמידית להדיה המתקרבים של הקטסטרופה. כצייר ישראלי שי עבאדי מודע היטב לעובדה שהוא חוזר ומתבונן באישה שתובנותיה המדיניות, רעיונותיה וניסיונה הפילוסופי נדחו על ידי החברה הישראלית ונשללו על הסף מעצם העובדה שהיא סרבה להודות בצדקתה המוחלטת של המדינה היהודית החדשה ובזכות שלקחה לעצמה להנציח את קורבנותה.

שי עבאדי ניזון, אם כך, לא רק מדיוקן מורכב וחמקני של אישה לא-יפה במיוחד, אך רבת קסם, אלא גם מאהבתה הקיצונית לדיוק, מחדות מחשבתה, ממקוריותה ומיושרה הפנימי. הוא ניזון מהיותה דמות דחויה על-ידי תרבותו-שלו וככזו היא מהווה מוקד של היפוך וחתירה מתחת לערכים המקובלים. לפיכך המבט שלו עליה, מבט של גבר צעיר המתבונן באישה בת-גילה של סבתו, ועוקב אחריה מנעוריה ועד זקנתה, הוא מבט המחפש מעבר לתווי הפנים את הדריכות הרוחנית: מהורהרת, מחוייכת, מעשנת, מרצינה – לעולם חנה ארנדט תגלם בעיניים ישראליות את היהודיה  מ ש ם -  מן הגולה,  המכילה בתוכה את נקודת הארכימדס המחשבתית שהודרה מן החשיבה הישראלית. ארנדט מייצגת לא רק את המחשבה הפוליטית-ביקורתית של המאה העשרים, ובעיקר את ביקורת הטוטאליטאריזם, אלא לנו-עצמנו – את האופציה היהודית הקוסמופוליטית, שהציונות בטלה ושללה. כמוה כוולטר בנימין היא נולדה כאזרחית של תרבות העולם ונשארה כזו עד יום מותה. המהלך הציוני לא סגר עליה והיא סרבה להיכנע לתכתיביו הרגשיים והפוליטיים.

כצייר תוקף שי עבאדי את דיוקנה של ארנדט בכמה טכניקות וסגנונות, מתוך תובנה שסגנון אחד לא יוכל למצות את אישיותה. שהרי, לא להנציח את דיוקנה האחד, הרשמי, הוא מבקש, אלא לנסות ולצוד את ריבוי-פניה, את מורכבותה החמקמקה והסוגסטיבית.  פניה הרשומים מרחפים  בחלל ציורי רחב, מותירים חלל ריק מסביבם. עבאדי לא מרהט את סביבתה ברהיטים כבדים, ולא מייצר לה מרחב מוגדר – בייתי, רוחני או אחר. הוא מעדיף לחזור ולבנות את המוקד עצמו – העיניים, המבט, זוויות הפה, עשן הסיגריה: יישות חושבת שאינה מעוגנת במקום ספציפי או ממוסמרת לתוך תפנים יציב ובורגני. הדמות חנה ארנדט נותרת ברישומיו ובציוריו של עבאדי ללא מיקום ספציפי ומזוהה. במקום זה מצרף עבאדי שורה של חפצים המנכיחים עצמם לצד דיוקנה ותורמים את תרומתם לסביבתה הקונספטואלית:  בדל סיגריה, עציץ צבר, כדורי אקדח, סמל מלכות – שאלות על עבר אירופאי ועל עתיד ישראלי, על חדש ומסורתי, על אישי ואוניברסלי.

האם נחשפת כאן דמותה האינטימית של ארנדט? נראה שזו מצליחה לחמוק מן הפריים. היא מצויירת כילדה, מחזיקה בידי אמה, כנערה צעירה בראשית דרכה, כאישה במיטב שנותיה וכדמות מבוגרת בסוף ימיה – אך בכל אחד מהדיוקנאות היא נחשפת באותה נקודה שבה היא לעולם לא מתמסרת לדיוקן הרשמי ומבטה המלוכסן בוחן ובודק את המצב בכל פעם מחדש. 

המחט החשמלית – הכלי הטכני בו בחר עבאדי לצייר את דיוקנה של ארנדט הוא כלי מדוייק וחד – קשה יותר מעיפרון, חד יותר ממכחול. הוא צורב את הקווים על פני מצע העץ על-מנת ליצור רישום יבש וחודרני. במיומנות רישומית מצליח עבאדי להעמיק את מושא רישומו ולהעשיר אותו בקווים מהירים, מדוייקים, אך נטולי סנטטימנטליות. הרישום של עבאדי אינו מתרכך ואינו מתפתה לחושניות-יתר. הוא נפתח בשוליו אל ספומאטו הדרגתי אך שולט היטב באמצעיו. ציורי הצבע, לעומת זאת, מעוררים תחושת גודש ביחס לדמותה המדויקת של ארנדט, החשה פחות בנוח בעולם צבעוני ושופע.