חזרה לגלריה

"שמאל שתיים שלוש ארבע, שמאל שתיים שלוש ארבע, שמאל שתיים – הלאה, פישר! שלוש ארבע שמאל – קדימה פישר! במרץ, פישר! שלוש ארבע תנשום, פישר! הלאה, פישר, הלאה, פישר, הלאה, כל הזמן והופה-היי, שלוש ארבע, והופה-היי, שלוש ארבע, וחיל-רגלים קדימה צא, וחיל-רגלים קדימה צא, וחיל-רגלים, וחיל-רגלים וחיל רגלים.." *וולפגנג בורכרט.

"... בהמשך לשיחתו עם חיים ברגר" מבקש אילן כתר לגעת בנקודת-חיכוך סמויה, מוצפנת, בין מערכות כוח חיצוניות, בעלות פוטנציאל דכאני לבין מערכות פרטיות-אישיות. בניגוד לצליל הפמיליארי של הכותרת, הנושא איתו תחושת קרבה מקומית, האובייקטים המוצגים בתערוכה הם סתומים ואניגמטים, עשויים פורמאיקה או נירוסטה, נושאים עליהם טקסט בשפה זרה, ורחוקים מהלסגיר את האינטימיות של השיחה. הטקסט הגלוי שהם עוסקים בו דן בהוראות הפעלה, בשפה הגרמנית, של שני מכשירים ביתיים שנועדו לסחיטה וגריסה של מזון: מסחטת מיץ ומעבד-מזון חשמלי. הטקסט מוקרא, בטון דידקטי, על-ידי קריין גרמני, שקולו בוקע מארבע רמקולים השתולים בתוך לוחות פורמאיקה צבעונים, ופניו נראים על מסך ווידאו נפרד. לצידו, מופיעה על המסך דמות אישה שמתרגמת את ההוראות לשפת הסימנים של חרשים-אילמים. התערוכה כולה עוסקת בסימנים יותר מאשר בדימויים מפורשים.

הסאונד של השפה הגרמנית, הממלא את חלל התערוכה, מציב את "גרמניה" כמושג טעון שאי אפשר להתעלם מקיומו, גם אם מדובר בהוראות הפעלה למכשירים ביתיים. בתערוכה כולה אין עיסוק מפורש בשואה או בנאציזם, אלא בסאונד או במקצב הגרמני, כמו גם בטכנולוגיה הגרמנית, כמצלול תת-קרקעי,  כסאבטקטס המוביל למפגש  המאיים בין דכאנות לבין צייטנות, בין הפעלת כוח מצמית לבין שינון דידקטי של הוראות. פחות משהוא מטפל ספציפית, בטראומה של השואה מנסה אילן כתר, לחתור מתחת לטראומה הזו, כמו גם מתחת לטראומה הצבאית-אישית שלו, ולגעת בדחפים אנושיים כפייתיים של מניפולציות כוחניות: אי אפשר שלא לחשוב על מכשירי הסחיטה והגריסה כמקבילה לא-מודעת למערכות כוח הגורסות בתוכן את הגורם האנושי ושוחקות אותו עד דק. הסיפורים הקצרים של וולפגנג בורכרט, הסופר הגרמני שכתב על גרמניה בשנות הארבעים המוקדמות, יוצרים את אותה תאוצה מזוויעה של שחיקה אנושית, בעולם כוחני ומצמית, שמשמעות הקיום בו הולכת ומתעמעמת.

הפסל אורי קצנשטיין בנה ב-1987 צלב קרס ממערכת של קליבות הניצמדות זו אל זו, תוך כדי הפעלה של לחץ פיזי, ויצר גם הוא חיבור מטאפורי בין הסמל הגראפי של הנאציזם לבין הפעלה מצמיתה ומוחצת של כוחניות. כתר משאיר מרווח גדול יותר בין המטאפורה להמחשה הויזואלית שלה, ומעדיף את הטקסט לבדו – כתוב ומושמע, ממוספר ומתוזמן, תוך-כדי ויתור מפורש על הדימוי הממשי של הסחיטה והגריסה. במקומו, מסתפק כתר, בהעתקה נייטרלית של השרטוטים הטכנים, כפי שהופיעו בחוברת ההוראות: מערכת החותכים, כשחיצים מסמלים את כיוון תנועתם המעגלית, פירוט של מבנה הלהבים ואופן הרכבתם.

ספרות טכנית כמקור לדימוי אמנותי קיבלה לגיטימציה ראשונית בעבודתו של מרסל דושאן. מטחנת השוקולד שלו כמטאפורה לפעולה הגברית-זכרית יכולה לשמש כאן תקדים וחולית קישור אל הפעולה הכוחנית לא-פחות של מעבד המזון ומסחטת המיץ. החיכוך הפואטי של דושאן עם הטכנולוגיה ניטרל אותה מן הנטל העתידני שלה, ואיפשר לה לתפקד כמטא-שפה, שיכולה לשאת עמה מטענים רב-משמעיים. כתר מגייס לא רק את הטכנולוגיה לצרכיו, אלא גם את האופטימיות התמימה, לכאורה, הקשורה לתרבות התחליפים התעשייתית, ומיוצגת כאן על-ידי הפורמאיקה. ארבעת הטריפטיכונים, המכילים את השירטוטים, הטקסט והרמקולים, עשויים פורמאיקה בצבעי גלידה מתקתקים: קרם, צהוב, תכלת וורוד, מבקשים לשאת חן בעיני הצרכן.

טלי תמיר