חזרה לגלריה

כשדוראר בכרי סיים את לימודיו באקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל", בשנת 2006, והחליט לעבור לתל אביב, מרכז חיי האמנות הישראלית, הוא זיהה את רחוב צ'לנוב, המחבר בין דרך סלאמה בדרום לדרך בגין בצפון, ממערב לתחנה המרכזית החדשה, כמרחב מחיה אפשרי. בניין מס. 14, הממוקם בסמוך לפינת רחוב לוינסקי, הזדמן כחלל פנוי, גם אם מוזנח ומפורר, שתבע מדייריו החדשים עבודת שיפוץ יסודית. דוראר ורמי, שותפו לדירה בשנים הראשונות, שיפצו לא רק את חלל דירתם כי אם את הבניין כולו. הם צבעו אותו בצבע צהוב בהיר. צ'לנוב 14 סומן כבניין יוצא דופן בנוף הרחוב האפרורי, התוחם טריטוריה משלו, ומאותת לכולם: כאן מתרחש משהו אחר. כאן גרים אמנים.

שכונת צ'לנוב, שנבנתה בשנות העשרים על-ידי יהודים שיצאו מסמטאותיה הצפופות של יפו, בעקבות פרעות 1921, קרויה על-שם יחיאל צ'לנוב, ממנהיגי הציונות הרוסית. לצד שכונות נווה שאנן ושכונת שפירא, הייתה שכונת צ'לנוב, חלק ממרחב עירוני שכבר אז סומן כדרומי וכחיצוני למרחב הקלאסי של העיר תל אביב, שגבולותיה הרשמיים סומנו על-ידי שכונת "אחוזת בית" (המתחם שבין רחוב אחד העם ליהודה הלוי, הכולל את שדרות רוטשילד במרכזו). כשהוא מתחיל מדרך סלאמה, שהיוותה ציר של מסחר ערבי ותפקדה כקו תפר בין ערביי יפו ליהודי השכונות העבריות החדשות, ממשיך רחוב צ'לנוב, גם היום, להוות מתחם עירוני הנושא עליו את החותם של אזור-ספר, או מה ששרון רוטברד מכנה,"עיר שחורה" - "המקום שאליו מקזזים את כל מה שלא רוצים לראות ב"עיר הלבנה": מטרדים של תשתיות מטרופוליניות כמו מזבלות, צינורות ביוב, שנאי מתח גבוה, מגרשים לגרירת מכוניות, תחנות אוטובוסים מרכזיות; שימושים רועשים, מפעלי תעשייה ובתי מלאכה מזהמים; מבני ציבור לא ידידותיים, [...] ולבסוף, כל הנידחים, המנודים והמורדים של החברה – עולים חדשים, עובדים זרים, חסרי בית"[1].

מנקודת התצפית שלו על גג הבניין בצ'לנוב 14, מצייר בכרי את  מורד רחוב צ'לנוב, בואך דרומה, לעבר דרך סלאמה ובתי יפו המציצים מאחוריה. בכרי מצייר שוב ושוב את רחוב מגוריו בסגנון ריאליסטי, במבט מוקפד ומדקדק, שאינו מחסיר דבר. רחוב צ'לנוב בציוריו של בכרי הוא, כביטויו של רוטברד, "יותר מצב ממקום": גיבוב צפוף של בתים, מרפסות, חלונות, דודי שמש, אנטנות טלוויזיה וצלחות-תקשורת, משטחי קירות מפוררי-טיח, עציצים על מעקה לבן של גג מסויד ואוסף אקלקטי של תושבים: פועלים זרים, עולים חדשים, מהגרים למיניהם וחסרי בית. עצים ירוקים ואזרחים ישראלים רגילים - לא נראים שם. "ב'עיר שחורה'", כתב רוטברד, "תמיד יהיו הרבה "שחורים" מכל המינים, הסוגים והצבעים. למעשה, מכל בחינה שהיא – ארכיטקטונית, אתנית ותרבותית – "עיר שחורה" היא היום העיר הכי ססגונית, הכי מגוונת, הכי הטרוגנית והכי קוסמופוליטית בישראל".[2]

המרחב הקוסמופוליטי הזה התאים לדוראר, בן למשפחת בכרי הערבית-גלילית, שנולד וגדל בעכו, יותר מאשר המרחב התל אביבי הקלאסי. הוא מרגיש שם חופשי ומנוטרל מבעיות זהות כזו או אחרת, אזרח נוסף במתחם הפתוח לכל יסוד זר ושונה. השונות לא מטרידה כלל את בכרי, שחינוכו הערבי-ישראלי היה נטוע בביטחון עצמי של אם שחקנית תיאטרון ואב יבואן וסוחר, צאצאים לדורות רבים של ערביי עכו והגליל. הורים שעיסוקם התרבותי והקשר הבלתי-מעורער למקום בו גדלו, העניק לילדיהם מרחב חופשי ותומך להתפתחות אישית, שהובילה באופן טבעי לבחירה של דוראר בציור ובאמנות כייעוד לחיים. כשנופי הגליל בגבו, כמעט חלק מגופו, הוא מצייר את עצמו פונה לנופי יפו ותל אביב הנשקפים מבעד לחלון. בציור אחר מופיע הדיוקן העצמי בעוצמה רבה בחזית הציור, מואר בצללים עזים, ומאחוריו - בתי תל אביב מצד אחד, ובתי יפו מצד שני. הכפילות התרבותית מהדהדת בו ואינה מרפה. אך עוצמת הציור והנוכחות האישית גוברת על קונפליקט הזהות ומאפילה עליה בחיוניותה.

דוראר בכרי מתבונן מגג ביתו אל עבר בנייני רחוב צ'לנוב ומצייר את שמי הדמדומים המוורידים בשעות השקיעה, מנומרים באנטנות ובדודי השמש. אי אפשר שלא לחשוב על צייר אחר שצייר מגג ביתו התל אביבי, ברחוב מאפו פינת בן יהודה – זריצקי, בשנות השלושים: "תל אביב המצוירת על-ידי זריצקי", כתב מרדכי עומר, "פרושה מנגד, פרושה כאילו ממעוף ציפור. אף פעם לא ירד אל בין סמטאותיה, אל קרבתה. אדיש לפולקלור ולאוריינטלי [...] מנוכר לכל הקשר אנקדוטי. [...] תוך כדי התהליך נעשית העיר רחוקה יותר. פתוחה ומתמשכת אל מחוץ לגבולות מסגרת התמונה. מפת העיר החדשה חושפת עיר מופשטת, כמעט בדיונית – "[3]

תל אביב של דוראר בכרי אינה עיר מופשטת וצורותיה אינן מתמוססות אל תוך האוויר המואר. בכרי מתהלך בין בתיה ומכיר את ריחותיה. תל אביב של בכרי מהודקת ומועצמת. צבעיה מרוכזים ונדמים לחלודה, שמיה מוורידים וקירות בנייניה דחוסים. המבט שלו קרוב. הגוף שלו קולט את חום השמש על הגג. האור – שאצל זריצקי מסונן ל"בהיר" ו"כהה", והוא ממוסס את הצורות ומסייע בתהליך ההפשטה, הופך בציור של בכרי לחומר סמיך וכבד, העוטף את בנייני העיר ומוסיף לממשותם. צמח הקקטוס הפורח בעציץ על הגג  מואר באור בוקר  חריף ודוקר, והלילה טבול בחשכה עכורה. תל אביב של דוראר בכרי – עיר דרומית, ססגונית ודחוסה, על מדרכותיה ממתינים פועלים זרים, בחדריה חיים מהגרים - היא עיר ממשית עד כאב, אנושית וחושנית. דווקא צ'לנוב, שלחם כל חייו נגד רעיון ההתיישבות היהודית באוגנדה, פתח את שעריו למהגרים מקצווי העולם, אך גם למהגרים מקומיים: לערבי-עכואי בתל אביב, המחפש, אולי לשווא, אחר תחושת בית. תערוכת מראות תל אביב של זריצקי הוצגה לרגל יובל השבעים וחמש של תל אביב. היום במלאת לתל אביב 100 שנים, מציעה גלריה בינט, באמצעות הציור של דוראר בכרי, מבט אחר, מבט רחב, הכולל בתוכו גם את המרחב הדרומי של העיר וגם את דייריה האחרים, התל אביבים החדשים.