חזרה לגלריה

אילת כרמי מפעילה את עיקרון "האימוץ" באמנות הישראלית. אין לה, לאמנות הישראלית, דרך ישירה וסלולה, המובילה אל פסגות הציור המערבי. היא יכולה רק לקפץ כחרגול ולנחות, לרגע, על ציטוטים זוהרים, שתולים, שלעולם ימשיכו להיות זרים ומשונים, במציאות של נהרות עכורים וצמחייה דלילה. רגעי הניתור הללו – אל דירר, אל פולוק, אל ולסקז, אל גויה – הם רגעים של חלום על גלגול, על עידון, על נסיך. אבל אילת עצמה – אותה אילת עם שמשייה כחלחלת – חמושה במשקפי השמש שלה, מעקמת את פיה באי-שביעות רצון, מחדדת מכחוליה, ויוצאת להפלגה למחוזות רחוקים. היא מלווה בפלוגה נאמנה של חברות ומודליסטיות למיניהן, המשאירות את בגדיהן מאחור ויוצאות בעקבותיה, בתהלוכה צבעונית אל מסלול ההרפתקה.

כמו גילגי בת-גרב משתמשת אילת כרמי בכוחה-כישרונה המיוחד (כישרון ההתבוננות וכישרון הציור) – על מנת לצאת, ללא מורא, להרפתקאות מסמרות-שיער, כשרב החובל איננו. החופש הפנימי שלה טמון בחירות הניתור הגבוה, אם אפשר למאה אחרת, אפילו לאלף אחר: האמנות היא ספינת הדגל שלה, הבד הוא המפרש, המכחול הוא המשוט והתורן. כך היא יוצאת למסעות רחוקים ומבקרת ביוון העתיקה, ממשיכה למפגש עם אלכסנדר מוקדון, ומשם היא מפנה פניה לאבירים מדיבאליים ולנסיכים רנסאנסיים. אילת כרמי משוטטת במרחבי ההיסטוריה של האמנות המערבית ודולה מתוכה את ידידיה משכבר הימים, מגלגולים קודמים, מזמנים אחרים.

ילדותה בקיבוץ הטביעה בה עמוקות את רחש רשרוש העלים ברוח, את תנועת הצללים של העלים, את כיפוף הענפים הדקים כלפי מטה. ילדות חשופה לטבע מותירה אחריה זיכרון רחוק של חרקים מקפצים, פרפרים חולפים, ציפורים מנקרות. ילדות בחברה סוציאליסטית משאירה אחריה שבילים זרועים בדגלים וסיסמאות, טכסים ותהלוכות. ואכן, הדמויות המצוירות של אילת כרמי מוקפות תמיד בצמחייה והן נעות בין ענפים ועלים, כשאלה משמשים להם בית, בגד, דגל וכידון, בעת ובעונה אחת. הסצנות המדהימות שאילת כרמי בוראת מתרחשות בין עלווה מוצללת, וכדי לעקוב אחריהן צריך מיומנות של צלם–חרקים בנשיונל ג'יאוגרפיק. הנה הן זוחלות על הגזע, מקפצות על ענף, מנתרות ללא-קול. בעוד שהדמויות האנושיות נשארות תמיד בתחום הדו-ממד, דווקא הצמחייה מקבלת ממד קונקרטי: במרכז החלל ניצבת תפרחת של ענפי עצים אמיתיים. הענפים גדועים וקרחים, אך הם יכולים לשאת עליהם דגלים. עובדה משמעותית מאוד: עצים צריכים לשאת עליהם דגלים. אחרת הטקס לא יכול להתקיים והקישוט לא יהיה מושלם. בין ציור לציור, הטקס ממשיך להתנהל והמצעד ממשיך לצעוד.

כמו בכוורת דבורים, כך גם בציורים של אילת כרמי, העולם מנוהל על ידי המין הנקבי. הנקבות – קשוחות, מהירות, בעלות-כישורים ושריריות, נעות לכאן ולכאן, מזיזות דברים, גוררות ענפים, מניפות דגלים ודוחפות חפצים. הזכרים - מוסתרים ומוגנים - מתפקדים כהזיה רגעית. הם מבליחים לפתע, לבושים כנסיכים, נעים באצילות ובאיטיות, מחללים בחלילם. שום פעולה ממשית לא נדרשת מהם, מלבד עצם נסיכותם.

כשהיא מעתיקה אל הציור פסל קלאסי של דמות נשית מתוך הפארתנון, אילת כרמי לא שוכחת לצטט את הקלישאה האנטומית של הפיסול העתיק – טורסו שבור-זרועות. אלא שהפנים הם פניה של אישה אמיתית, והזרוע החסרה כמו-נקרעה מהבשר, כשקו-החיתוך שלה נוזל ומדמם. האמנות הגבוהה, הקלאסית, מדממת בציור של כרמי ודמה ניתז בסגנון הציור המותז של ג'קסון פולוק האמריקאי... באירוניה פנימית מסיטה כרמי גם את הפציעה והדימום אל "סגנון אמנותי" ואל הריטואלים של שפת האמנות. הדמות הנשית – זו הספציפית שפניה מחליפות את פני האישה היווניה מהמאה החמישית לפני הספירה – מופיעה כפצועה וחבולה כתוצאה מקרב הגברים – החיילים והאמנים - בכל הזמנים. כרמי מפגישה בין ריטואלים טקסיים, עטורי דגלים, לבין ריטואלים אמנותיים עטורי ג'סטות הירואיות, בין ימי הביניים לבין המודרניזם הגבוה. היא מדהירה את אלכסנדר מוקדון אל תוך מתחם הנשים הסגור ואילו דירר – ממש כמו טרזן – מטפס אצלה על העצים.

טלי תמיר