חזרה לגלריה

מלאכת הצורפות של ורד קמינסקי נשזרת ונארגת בחלל מצומצם בביתה הירושלמי המשקיף אל חצר פנימית דרך חרך-אור צר. החדרון – מעין קובת נזיר מסוגפת ובה שקע בקיר החובק שולחן עבודה קטן-מידות – מותאם בדיוק לצרכי התהליך היצירתי המתרחש בתוכו: מזעור העולם למודלים מופשטים, המתארגנים על-פי עקרונות מתמטיים ו/או אקראיים; מעין השלכה של היקום שבחוץ על החפץ המשורטט בפנים. החפצים הנוצרים, עשויים מכסף, זהב או אבן ובטון, נושאים איתם יופי נקי ומתומצת, אך הם אינם אובייקטים מובהקים של יופי וקישוט. סיווגם כ"תכשיטים" נכרך בהם באופן היסטורי בגלל הטכניקה, החומרים, קנה המידה ואופן הצמדתם לגוף ולבגד. אך למעשה ה"תכשיטים" של ורד קמינסקי צומחים מתוך סדרה מתמטית של חזקות עולות, ומשקפים עולם של יחסים סדורים ושקופים, לפחות כמו אקורד מוסיקאלי המבוסס על הרמוניה של צלילים. התכשיטים של ורד נעים בין מעמדם האסתטי לבין היותם חפץ קונספטואלי נטול צבע, נקי מיהירות, שמקרין מתוכו את יופיים הצלול של הדייקנות, אורך הרוח וההפשטה.

יש משהו באופי עבודתה של ורד המזכיר חשיבה של מדען: היא ערה לשיטתיות חוקית שחוזרת על עצמה, כמו שיטת הסתעפויות העלים או הענפים בצמחים, או- הכוח המארגן את הקרום של בועת הסבון ליצור צורה כדורית שלמה באופן ששטח הפנים יהייה מינימליסטי. ורד מונעת על-ידי סקרנות חוקרת, שגורמת לה, למשל, לבקע אבן לשניים ולגלות איך היא נראית מצדה הפנימי. העובדה שהיא פועלת בתוך סביבת הצורפות מעניקה לפעולותיה ממד אסתטי גבוה ומוסיפה גם יסוד משחקי: שני חצאי האבן הבקועה מחוברים בציר והנה אפשר גם לסגור ולפתוח אותם ולהחביא בין שני החצאים תמונה, או לחש כתוב. בדומה למדען מחלקת ורד את פעולותיה לשני שלבים: שלב המודל המופשט ושלב הפעלת המסקנות. שלב המודל מתמצת את החשיבה הרעיונית שלה, את מחקר ההסתעפויות וההתפצלויות שהתחקה אחרי חוקי הצמיחה בטבע ואת יכולתה לתמרן בין אורנמנטיקה דו-ממדית לבין תפיסה מרחבית בשלושה ממדים. בעזרת יכולת התמרון הזו פתחה ורד שיטה מרחבית להמחשת עצי-משפחה ההולכים ומסתעפים ומצמיחים קווים נוספים לתוך המרחב.

לצד קבוצת המודלים המופשטים מייצרת ורד אובייקטים מסוג אחר שגם הם דוחים מעצמם כל ממד בארוקי/תיאטרלי/ייצוגי של התכשיט. קבוצת תכשיטים זו עשוייה מחומריות לוקאלית והיא מצביעה על מציאות ועל תנאי חיים: חוטי תייל, אבני חצץ ובלאטות יצוקות בבטון. ורד הפכה את האסתטיקה של בלאטה לתכשיט בדומה למשורר הממיר מציאות פוליטית בשורה בשיר. היא דוחה את יתרון הנייטראליות של האורנמנט ומתעקשת להתחבר לחומרי המציאות בתוכה היא חיה. כך הופכת אסתטיקה של גבול לקערה שזורה מחוטי תייל ואבני חצץ קטנות עוברות מטמורפוזה קסומה לאבני-כסף השומרות על צורתן הזוויתית. כך ורד: במקום "לעגל פינות", היא מאפשרת לזוויתיות לחזור לשפיותה. התכשיט אינו משכיח את המציאות, אלא נשאר קשור אל נקודות התורפה שלה. עשויים ממאסת-חומר מינימלית (חוטים מאוד דקים), הפכו החפצים הללו לשבריריים, על-גבול ההיעלמות או ההימעכות. הניגוד הזה, שבין מאמץ מושקע לבין פריכות התוצאה, מזכיר לורד את תחושת הזהות הישראלית היומיומית שלה.

קבוצת העבודות המוצגת בתערוכה זו מונה כמה מוטיבים: עצים ועצים הפוכים; מוביילים; מארגים מרחביים; בועות; אבנים מבוקעות; ודמויות-בבואות המתקפות על-פני בועות. במשמעת פנימית, בהיגיון צלול, בחשיבה של מתמטיקאי מיומן, מפתחת ורד מודלים חזותיים המבוססים על מערכת של חזקות הגדלה בהתמדה:  ההסתעפות מייצגת את ההעלאה בחזקה: גבעול אחד מסתעף לשניים; כל אחד מהם מסתעף פעם נוספת וקיבלנו ארבעה. כל אחד מאלה מסתעף גם-הוא ונוצרו כבר שמונה וכו – כך מסתעף לו ענף סבוך השומר על חוקים ברורים, אך נראה גם שברירי ורועד לכל רוח. היחסים המתמטיים מתורגמים חמערכת הצמיחה המסתעפת לא כמודל טכני גרידא אלא כדגם מרפרף ונרעד, דק דבדקים, המסוגל רק להושיט יד למנצח.

נדירה במקורות ההשראה שלה ומיוחדת במפגש ביניהם: מצד אחד היא מציעה  לוקאליזם חומרי, כמעט אפשר לומר: פוליטי, המתבסס על אבני חצץ, בלאטות וחוטי תייל.  מצד שני ורד שואבת השראה ממערכות מתמטיות הבנויות על עיקרון של חזקות עולות וגדלות. שני המקורות הללו אינם מידיים לתחום התכשיט ורק תהליך החשיבה והעיבוד של ורד מסב אותם לדגם אורנמנטאלי, מבלי שהם מאבדים לגמרי את מטענם המקורי. התכשיט של ורד קמינסקי, לפיכך, הוא בו-בזמן ישראלי מאוד בחומריות שלו ואוניברסאלי מאוד ברמת ההפשטה הרעיונית שלו. הניגוד בין כמות העבודה המושקעת לבין האפשרות שהחפץ השברירי, העשוי חוטים דקיקים, יהרס בשנייה או ימעך בטעות - אומרת ורד - מזכיר מאוד את המציאות הישראלית הפריכה והשבירה. 

מלאכת הצורפות של ורד קמינסקי נוצרת ונשזרת לאורן של משמעת מתמטית ומוטיבציה של מדען. היא מפתחת תהליך מתגלגל המונע ממסקנה לתוצאה ומשם למסקנה נוספת ולפעולה נוספת. סקרנות מחקרית מביאה אותה לעיצוב מבנים, מארגים ורשתות, תוך-כדי שהיא לומדת ומגלה את חוקיהן המתמטיים. ה"מארג המרחבי" שנוצר הוא, למעשה המחשה חזותית של סדרת חזקות בסדר עולה: שורה של התפצלויות והסתעפויות המתחילה בגבעול אחד, מתפצלת לשניים, מסתעפת לשלושה וכך הלאה. או: הפעלה של סדרה הפוכה הפועלת בשיטת ההפחתה ושוזרת כמה גבעולים לאחד, וכך ממשיכה ומסתעפת. חוקי הדינאמיקה של צמיחת העלים והסתעפות הענפים בצמרת העץ מספקת לורד מודל למארג מרחבי צמחי, שאינו פרחוני – קישוטי, אלא משורטט בקו דקיק, כמעט נטול-חומריות, ומבטא את הסדר המערכתי של הטבע-עצמו. ורד עובדת בין סדר לאי-סדר, מתעניינת באקראיות ומבקשת למצוא בה תובנות בהירות יותר. 

באותו אופן היא יוצקת דגם אקראי של בלאטות-מוזאיקה, עשויות בטון, ובין כתמי המוזאיקה האקראיים היא מגלה "פרצופים" אנושיים. סיכות בצורת כוכבים ומגיני-דוד יצוקות מן הבטון הצבעוני מזכירות את ציורי הבלאטות של ציבי גבע. אלא שמה שנפרש על פני השטח הגדולים של בדי הציור ומכריח את הצופה לשתוק ולהוריד מבט אצל גבע, כאן הוא יצוק לתוך גופיף קטן, שמיתמם, לכאורה, בתפקידו הקישוטי. ורד "מטבילה" את אבני החצץ בכסף טהור וכך היא מחוללת בהם טרנספורמציה פנימית: המהלך השלם מחלוק נחל דומם לאבן מושלכת באוויר – נלכד בציפוי הכסף ונדחס לתוך אובייקט של יופי. היופי בתכשיטים של ורד הוא יופי מפרפר, מרעיד קמעה, ומסרב לשדר ביטחון ושלווה בורגניים. סיכות האבנים של ורד הן הניגוד הגמור לסיכת האחלמה הבורקות הנעוצות בחולצות המשי והתחרה של נשות הבורגנות האירופאית.

מלאכת הצורפות של ורד משמרת בתוכה את שמחת הגילוי הראשוני: איך נראית אבן מבפנים? האם אפשר לבקוע אבן לחצי ולהציץ אל-תוך הליבה הפנימית שלה? ורד, אכן, ביקעה אבנים לחצי, וחשפה את צידם הפנימי. היא יצרה סדרה של חצאים-תאומים המחוברים בציר וניתנים לסגירה. בפנים, בין שני החצאים, אפשר לטמון רליק יקר-ללב, דקיק ומוקטן, בדומה לתמונת האם הגזורה ששמרה ניצולת-מחנות מתחת ללשונה-

טלי תמיר