חזרה לגלריה

"וכצל על צל מקרב צל

ישוטו צלמים אילמים בתהום הליל"

                                חיים נחמן ביאליק, רזי לילה.

לעיתים נדירות נולדת מתוך התקופה הקרויה "פוסט-מודרנית", השופעת היגדים אירוניים ואמביוולנטיים, אמירה פואטית צרופה, אפופה כולה בחוויה רוחנית ובחיזיון פנימי. כזאת היא עבודתו של מוש קאשי: מלאכת ציור סיזיפית לאין-קץ, מונוכרומית בעיקרה, נעה בין דיאלקטיקה של שפע וצמצום חריף ותובעת שעות רבות של ריכוז מכסימלי ופרישות בחלל הסטודיו. "אני מצייר פרטיטורה שלמה של חוויה", אומר קאשי, בהתייחסו לעובדה שהוא נזקק, לעיתים, לתיזמור מורכב ומדויק של שכבות צבע מרובות על-מנת לצבור את הסמיכות הרצויה, את העומק הנכון ואת הכיוונון המדויק של הכהות השחורה.

הציור של קאשי נושא בחובו את חרדת המיפגש עם דמות "הצופה הרגיש", כפי שסומנה במחצית המאה העשרים על-ידי מרק רותקו – זה שמבטו ותובנותיו קובעים את גורלו של הציור לכאן או לכאן: אם לא יתעורר אל קסמי החוויה, אם לא יידרך מול נימי החשכה המבליחים בציור שמולו -  ימצא עצמו הצופה המום, אולי, לנוכח הוירטואוזיות הציורית, אך מנותק רגשית מהעיסוק המהותי של קאשי במרחבים נופיים הכולאים בתוכם מאסה קטיפתית של חשכה סמיכה. כמו בציוריו של קספר דוד פרידריך, בן המאה ה-19, המתבוננים במיסתורין הקיום דרך זריחת הירח ואובך הים המשתרע, כך גם מוש קאשי - ללא גלימת הנזיר ומבלי לחזק עצמו בתיאולוגיה פולחנית - ניצב מול חידת האור והחושך, הצמיחה והנבילה, ומבקש להישיר אליה מבט. דילוג הזמן בין המאות לא החליש את החוויה אלא חידד את קליטתה. "האם יש הצדקה לשירה לירית במאה העשרים?" שאל פעם סטודנט לספרות את המשוררת לאה גולדברג. "ומה לעשות באיילות, בעצים ובאבנים של הרי ירושלים?" ענתה המשוררת בשאלה, וסללה את הדרך חזרה אל השירה המופנמת.

זר ורחוק מהקלילות של המופשט הלירי הישראלי, נמשך אל משקלה הסגולי המוחש של תחושת המרחב והטבע, מעז קאשי לעקוף את האירוניה, להדוף את אופציית הריקון הרגשי ולהתייצב בלב החוויה הפואטית. משם הוא פועל בעדינות מירבית, תוך הורדה הדרגתית של התאורה, הפשטת העלווה הירוקה והתכוונות אל אותו רגע מתעתע שבו נעלמת נקודת ההתחלה, אובד הקצה הסופי והשתבש כיוון הצמיחה: האם מדובר בלידה או במוות, בזריחה או בשקיעה?

עולם הדימויים בציוריו של קאשי מרותק לעצים, ענפים ושדות רחבים והוא מודע בחריפות למינונים מדודים של תאורה פנימית. מה שיכול היה להיות 'טבע' במלא מובן המילה מאבד את פוטנציאל הפריחה והלבלוב ומחוויר אל-תוך קיום שחון, דמום ואפלולי. ה'טבע' בציוריו של קאשי ניתק מעצמו וממקורותיו והופך לפקעות-סבכים, המשתקפים בתוך עצמם ונענים לחוקים משלהם. קורי הסבך אפרוריים וקרחים, קוצניים ונזיריים, מסרבים לכל סימן של עלווה או תפיחות של פרח או פרי. עקרים ולא-מופרים, הם ממשיכים לצמוח ולדקור את המרחב החשוך, מאירים אותו באורם החיוור.

הסבך הקורי החובק-כל, שהעסיק את קאשי תקופה ארוכה נפתח, לאחרונה, אל מרחבים אופקיים של שדות אפר שרופים, המפגישים את "שיפעת המחשכים" היורדת מלמעלה למטה עם מאסת האדמה הכהה הנעה מלמטה למעלה. המרחב האופקי בנוי משכבות-על-גבי-שכבות, היוצרות מעטה סמיך וקטיפתי של צבע סגול-כהה-עד-שחור עמוק. קאשי מטיל עצמו לתוך הניסיון לצייר חושך שניתן לשקוע בתוכו, כסם-משכך-כאבים ומבטל-זיכרון, כהזיה פנימית, כתנועה אל-תוך הגוף. כמעט-מופשט, מתעצב הציור לאורכו של קוו המפגש בין שמיים וארץ, ושם הוא חווה את בערת המגע: קונטור ארוך, שרוי בתהליך איטי של התקרבות, עד לסגירת הרווחים וההיצמדות המלאה; שמיים נוגעים באדמה, חושך נוגע באור, גוף נוגע בגוף. העיניים מתמלאות בחושך, הריאות באוויר הרווי.

פרק הזמן המיוחד הזה שבו החשכה נבנית ומצטופפת, או, לחילופין, מחווירה ונפרמת –  "תערובת האור והחושך המתוקה/ והאיומה כאחת",  בלשונו של חיים נחמן ביאליק, (אלה גם השעות בהן נכתב ספר הזוהר - מחצות ועד זריחת החמה) -  הוא זמן מהותי בציור של קאשי, זמן בו מופע המציאות מתגלה כפרום ומטושטש, והוא טעון ברגישות חושית חריפה. ביאליק חוזר ומתאר בשיריו המוקדמים זיכרון מאושר זה מימי ילדותו, שבו חווה את המיפגש הגופני והרגשי עם האור – ממלכת הזוהר – ועם החושך – "מחשכים, שחור, דומיה":

"ובליל ירח –

ברבוץ תעלומה כבדה על החורש,

ואור גנוז וחרישי בין עפאיו,

התגנב ועבור על גזעיו,

ורוקם שם בכסף ובתכלת

את רקמת פלאיו –

..."

וכנגד זה תיאור השחר העולה...

"היער מחריש עוד. עוד זועפים וחרדים

מצטמצמים אחרוני צלליו במחבואים.

אך אדי חלב חמים, זוחלי-עפר,

החלו מקטרים לו, והנם תועים

ונתלים קרעים קרעים על צמרותיו"

ביאליק ממשיך ומצייר בלשונו השירית את "לשונות הרוח הקטנות, מתוקות ופושרות... מלקקות את חלב-האדים הלבנונים", כ"לשון פי תינוק רך על לחיי אמו" ואילו קאשי בלשונו הציורית מנסה לתת מאסה ועומק לסמיכות של החשכה, לתאר את תערובת האוויר והאדמה של רגע הזריחה ולתרגם את אובך האטמוספירה האפרורית-לבנונית לחום-גוף הנידף מן הזיעה וללחלוחית המבעבעת כתוצאה מן החיכוך של עור-מרפרף-על-עור.

הקרבה הגדולה ביותר בציור של קאשי לטבע ממשי, בעל כוח צמיחה, מתבטאת בקבוצת ציורי העצים האפלים והצמרות. ללא הגזע המחבר אותן לאדמה, נראות הצמרות כ"מלכודות חושך": עלווה צפופה הלוכדת בתוכה אלפי רסיסים של חושך סמיך והיא יוצרת גוש כהה. מין עולם סגור ורוחש, מאסה סודית השקועה בעצמה ושולחת שלוחות אל האוויר שסביבה. בדומה לכדורי הזרדים, גם הצמרות יכולות להתפרש כמטאפורה נרקיסיסטית דמוית-בועה, המרוכזת בטבורה-פנימה ומתבוננת בעצמה. קאשי משאיר את המטאפורה פתוחה לרוח, מואפלת באור הדמדומים. הטבע לא משער לעצמו שהוא טעון בתשוקה ואינו חש במאסת הגוף. כאן – באי הידיעה הזו, מתחילים החיים הכפולים של הציור של קאשי – ציור טבע רומנטי ואלגוריה נפשית-גופנית סמויה.

טלי תמיר