חזרה לגלריה

האם שמיים בגווני שקיעה וארגמן יפים גם כשהם פרושים מעל שדה מוקשים? הטבע אדיש לקטסטרופות, היופי אינו מודע לאסונות וגם הרוע יכול להתגבש ולהתמצק לאור הירח הזוהר... ציוריו של גיורא ברגל עוסקים במפגש נטול התודעה שבין המרהיב והמושך את העין לבין אתרים שסומנו כבעלי משמעות ביטחונית ממדרגה ראשונה והם נושאים איתם פוטנציאל של מוות והרס. במתכונת של ז'אנר ציור-נוף פנוראמי בוחר ברגל להתמקד בפנוראמות של "נופים ביטחוניים": במקום כרי דשא ירוקים ושדרות עצים גבוהים הוא מצייר גדרות תיל מגולגלים המקיפים אתרים צבאיים, חומות בטון של מפעלי נשק ותעשייה צבאית, עמודי אנטנות ומתקני-קליטה הסגורים במתחמים מסומנים, או, לחילופין – מפעלי תעשייה גדולים, המהווים מטרה למתקפה עוינת, כמו מפעלי הזיקוק בחיפה או תחנת הכוח בחדרה. בטכניקה ציורית מוקפדת, ובמיומנויות רישום מדויקות, מעלה ברגל על הבדים את יחסו המורכב לגבי המרחב בתוכו הוא חי, מתוך היכרות קרובה עם חומריו.

תחת שמיים ארגמניים ודרמטיים זוהרים מגדלי הזיקוק במפרץ חיפה באור-יקרות, כאילו בערו באש משתוללת. במקור הייתה כאן חשיפת-יתר של הצמצם בצילום ששימש בסיס לציור, אך העיבוד הציורי של ברגל לא משאיר מקום לספק: השריפה הגדולה, הבעירה הנוראה, זו שמדברים עליה וחוששים מפניה, שאולי בוא-תבוא, אם לא במלחמה הזו אזי אולי בבאה אחריה – היא זו שמזינה את דמיונו וצובעת את הציור בצבעי האש החמים. שני המיכלים המפורסמים, דמויי ה"לבניות", המאפיינים את קו האופק של צומת יגור בואכה-הים והמפרץ, מבהיקים בלובנם מול האש המלחכת. קו הנוף המוכר לכל ישראלי הנוסע צפונה עולה באש והציור מתענג על צבעיו והדגשיו... הנופים של ברגל לעולם אינם תמימים, אבל הציור שלו מאמץ לעצמו עמדה "תמימה", "ציורית" (פיקטורסקית), מתוך רצון להתריע על מסך היופי ועל מנגנון ההסוואה המשכיח את הקטסטרופה העלולה להתפרץ בפתאומיות –

נופי השקיעות של ברגל הם נופים חסומים. הם לא מזמינים את הצופה להתכרבל בחיקם. חוטי מתח גבוה חוצים את המרחב בציור של תחנת הכוח בחדרה, "רצים" קדימה במהירות, משדרים סכנה.  גוף כלשהו חוצה את הציורים לרוחבם וחוסם את המבט: גשר, קרון רכבת, גדר, או שביל ללא-מוצא. ברגל טווה סביב הציורים תחושת סוד ומיסתורין ולוחש לאוזנו של הצופה שאכן, דבר-מה סודי ביותר מתרחש כאן – מסוג המלודרמה המתנסחת סביב מתקנים ביטחוניים שהשתיקה יפה להם...

הסמיכות בין דמדומי השקיעה הרומנטיים לבין סממני הביטחון והצבאיות, החיכוך בין ז'אנר ציורי 'הטבע הגדול' לבין מוטיבים של בניין וביצורים, מחדדת בציורים את נוכחות הפוטנציאל האסוני הפועם מתחת למציאות היומיומית הישראלית. אחרי שש מלחמות, אינתיפאדה ראשונה ושנייה וסדרת פיגועים ואירועים אלימים יודע כל ישראלי שעל-מנת להמשיך בחייו השפויים עליו להדחיק את אימת האסון ולשכוח שאיש עוד לא הכריז על "סוף עידן המלחמות". אך עוד לפני מסע ההפחדה נגד "הפצצה האיראנית" והוויכוח המתמשך על פצצת האטום הישראלית עסקו ציוריו של ברגל בדימוי האפוקליפטי האולטימטיבי – הפטרייה העולה השמיימה, מסולסלת בסלסולים כבדים ועשנים, מפיצה סביבה את הנשורת הרעילה והממיתה - -  ברגל רואה בחיזיון ההרס הטוטאלי של פצצת המימן אנלוגיה לסיפורי הקטסטרופות התנ"כיים כמו סיפור המבול או סיפור השמדת סדום ועמורה. אלא שאת תפקיד האל הקנא ורדוף תשוקת הענישה ממלא הפעם האדם, ההופך להיות שלוחה ישירה של כוחות הטבע ההרסניים ומוציא לפועל במו ידיו את התוכנית הגדולה של ההרס ושל הפירוק. השמדת העולם באמצעות הטכנולוגיה האנושית הופכת להיות עלילה תחליפית לאסונות הטבע הגדולים שנתפסו בזמן העתיק כיוזמה אלוהית: רעידות אדמה, שטפונות ומגיפות למיניהן. אך המימד הספקטקלי של הפצצה, מכיל בתוכו מעבר לחידלון הסופי גם הפצעה חדשה של גאולה או ישועה. ברגל מרמז על אופציית 'סוף העולם' גם כאירוע קולוסאלי שממנו יכולה לנבוט מציאות חדשה, שונה, אולי מוצלחת יותר.

גיורא ברגל - אמן-חייל, בוגר יחידת לוחמה עילית בצה"ל, לוחם קאראטה בעל חגורה שחורה ומדריך קאראטה  רואה את הנוף שסביבו מבעד למעטפת המצוחצחת של כלי המשחית הצבאיים. הוא נותן לעצמו, לכאורה, להיסחף אחרי היוהרה הכוחנית שטופחה בו באמצעות חינוכו הצבאי ומעניק אלגנטיות זוהרת לעיצוב האווירודינאמי של מטוסי קרב וצוללות. בסדרת ציורים גדולי מידות (שמן-על-בד) שצייר בשנת 2000 מופיעים כלי הנשק הגדולים כציפורים ענקיות או כפיסות-נוף הנצפות ממעוף הענן. לצד קבוצת ציירים וצלמים ישראליים החוקרת את העקבות והצלקות שהשאירו המלחמות בנוף המקומי – כמו גלעד אופיר, רועי קופר, נעה בן-שלום ואחרים, ברגל מתבונן בנוף המבוצר של המרחב הישראלי הפתוח, היומיומי, ורואה בו את סימניה של חברה המקימה חומות סביב אויביה וסופה שתחנוק את עצמה. גם כשצייר דיוקנאות של ידידיו הקרובים בסדרה "חברים" ברגל הקיף אותם בשרידי קרבות והריסות, שהושתלו, הפעם, בתוך נופים סוריאליסטיים בלתי-מזוהים.  בסדרה "נופי ארצינו" (2002) אימץ  דווקא סגנון זר, הלקוח ממאגר של קלישאות נוף פסטורלי: חופי אגמים ונהרות, שבילים בין שדות, נופים ירוקים בעלי איפיון אירופאי. אך בתוכם "שתל" סצנות אלימות. מבט מעמיק בציור הנוף הצבעוני והעליז, לכאורה, מגלה שהדמויות היושבות על שפת האגם מאוימות על-ידי שני תוקפים עם רובים. ההזיה האלימה חדרה לתוך נופי הפסטוראליה והטעינה גם אותם במטען אלים וקשה. הזיה שמתגלה כחרדה מזדחלת, רוח-רפאים הנושפת בעורפה של המציאות הנורמלית.

לאט,לאט ובהדרגה, מתגלה המימד ההזוי בציור של גיורא ברגל ונחשפת תנועת-מטוטלת בין הסוריאליסטי מצד אחד להיפר-ריאליסטי בקצה השני. המתח בין שני העולמות המנטאליים, כמו-גם בין שתי השפות הציוריות הללו הוא ביסודו מתח פסיכולוגי המיטלטל בין הפניית המבט אל המציאות לבין בריחה אל עולם קלישאתי והזייתי. חילופי הסגנונות הציוריים מרמזים על מידה של סכיזופרניה, שאת שורשיה ניתן לראות הן במציאות הישראלית הספציפית והן בתרבות האוניברסאלית: מציאות הטוענת לשפיות ולקדמה, אך היא רוחשת אלימות, יוהרה ואותות-אסון.

טלי תמיר