חזרה לגלריה

המיצב חול במיטה מורכב מחמש מיטות ברזל חשופות. מצע הדיקט המחורר של המיטות עבר תהליך הזרקת חול ששיווה לו מראה של  דיונות או נופי מידבר על  שולחנות מלחמה. המיטות הם שדות התרחשות למיני-סצנות בהן לוקחים חלק חיילי צעצוע, דמעות זכוכית  וצעצועי כלבים. במיצב יש שימוש באפקט תאורה של מגדל שמירה, תנועת התאורה  גורמת לכך שהחיילים והעצמים האחרים  מטילים  צללים ארוכים ומשתנים. המיצב מלווה בקול של נשימות בתוך מסכת אב"כ. כמה מהסצנות שבמיצב מוצגות בצילומי תקריב. בצילומים אחרים מצולמים חיילים על גופם של ילדים.

"...יש מתח רב בין קרוב ורחוק - בין ההסתכלות מלמעלה (כמו אלוהים) במבט של טייס על שדה קרב, על אדמה רחוקה,  ובין הקירבה החודרנית של הסאונד. הסאונד נשמע לי כמכונת הנשמה שדוחסת חמצן, משהו מאוד גופני וחושני.  אתה מוצא את עצמך מופעל, מנסה להתחבר לקצב הנשימות, לצורך לנשום. אם אתה לא נושם  אתה לא חי - קרוב לחוויה של גסיסה ומוות... לעומת זאת המבט הוא מרוחק, מבט אל מגרש משחקים, מבט אל ילדות ממרחק של זקנה."

אודיגבריאלי– חבר ילדות

שיחה על "חול במיטה"

משוחחות:  מירי נישרי, אפרת נתן וטלי תמיר *

טלי:כדאי להתחיל מהמיטות.  מה ההיסטוריה של המיטות?

מירי:המיטה הראשונה היא מיטת ברזל מהקיבוץ שגדלתי בו. זאת יחידה אחת מתוך מיטה זוגית שנדדה איתי לעיר והיתה חלק מחיי. לפני שבע שנים העברתי אותה לסטודיו שלי ומאז יש לי אתה  דיאלוג אמנותי.  היא הפכה למגרש משחקים, מצע לניסיונות. בשלב מסוים הושפעתי מהמיטה בעבודה של אפרת נתן "שינה ללא חלומות" –(1992)? שהוצגה בגלריה  ….  המיטה של אפרת היתה ההפוכה כמו חיפושית על הגב שלא מצליחה להתהפך חזרה והיא דיברה אלי גם דרך החורים השחורים שבדיקט הצמוד לרצפה - חורים שהתחברו אל פצעי העץ בעבודות שלי. ב1997-, כשהוזמנתי להציג בתערוכת "הו-מאמא"  במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית פניתי לאפרת וביקשתי ממנה לעשות עבודה משותפת לתערוכה. אפרת נענתה להצעתי ויחד עשינו את העבודה  "נות(??) ולינה משותפת" שכללה שתי מיטות תלויות על הקיר (??) ו…..----

אפרת:הפעם, הבאת למיטות את 'הדיקטים שלך' העשירים בטקסטורות, הדיקטים שאת תמיד עובדת עליהם. 

בעבודות קודמות מירקם הדיקט  דימה מים ופרוות נמר, הפעם הוא מדמה נוף מידבר, חולות בתוליים,  מידבר אחר, כוכב אחר, משהו  הזוי לא מפה...

מירי:במיטות האלה התחברו כל מיני דברים. היה רעיון ל'סאונד' שבא מהסרט 'אודיסיאה בחלל". בשלב הזה הוא עוד לא קיבל הקשר מלחמתי. הגיבור בסרט צועד על כוכב  מסתורי בדרך למפגש עם אלוהים. הוא הולך ומתקרב אל הכוכב, נמשך ללא שליטה, המראות חולפים במהירות, בדחיסה של זמן.  אנו רואים דרך עיני הגיבור, צועדים איתו ונושמים איתו דרך מסכת האסטרונאוט שלו.  מכאן לקחתי את הרעיון ל'סאונד'.

אפרת:הנופים על המיטה באמת מזכירים נופי ירח.

מירי:אחד המפתחות להבנת העבודה היא הסצנה האחרונה של הסרט. הגיבור מת במיטה  ונולד מחדש בצורת עובר ענקי שממלא את המסך.     

טלי:אבל את שמת חיילים על המיטה.

מירי:בגרסה הראשונה שמתי על המיטה עובר בכרית שקופה. זה היה מין חלום עוברי בחלל יבש (אני עוד מקווה שאציג אותה בהזדמנות אחרת). התינוק הזה נולד משממה, אין סביבו אדם, הכול בתולי לגמרי. הלבד הזה מאוד חזק בעיני ואני מזדהה איתו...   

טלי:את כל הזמן משתמשת במילה 'בתולי'. בתולי זה גם ללא אדם ללא נגיעה ללא הפרה...

מירי:החיילים נזרקו לשם –למקום הריק הזה, אין  עקבות לא מלפנים ולא מאחור, הדיונות מאוד נקיות, זהו מקום שרגל אדם עוד לא דרכה בו. 

אפרת:דריכה ראשונה כמו בשעת בוקר בטיולים בנגב.

טלי:אבל אני רוצה לשאול מעבר לזה: האם  קיים בעבודות של מירי בכלל, עיסוק סמוי ועקבי בבתוליות, כמו גם בעוברים, כמשהו שעדיין לא נולד, עדיין לא נפגם  - משהו שעדיין לא נגזר דינו, ולכן הכל  עוד אפשרי?

מירי:זאת באמת השאיפה שלי אך היא נדונה לכישלון מראש, כי אתה אף פעם לא יכול לבטא  התחלה אמיתית. האמנות לא יכולה להיות עוברית  -  המימוש גוזר את דינה.  

טלי:אני רוצה לשאול על הרגע שהעוברים הפכו לחיילים. האם זה בהשפעת מצב פוליטי או אישי?

מירי:ההתחלה היתה די מקרית. ראיתי את הבן שלי, נמרוד, משחק באמבטיה עם חיילי צעצוע אותם הוא סידר על הבטן שלו,  ומשהו עניין  אותי  בדימוי הזה. מימשתי את הצילום  הרבה זמן אחר כך, כשנמרוד נחבל יום אחד בפניו ונוצרה מעין דרמה בין הצלקת מעל לעין לבין סצנות המלחמה הקטנות על הבטן…  משם כבר עברו החיילים למערכים מורכבים יותר על משטח המיטה בסטודיו...

אפרת:מכל הבית המבולגן שלך, מבין אלפי דברים, בחרת דווקא בחיילים  -  זה לא מקרה.

טלי:במדינת ישראל להשתמש בדימוי של חיילים זה משהו טעון מאוד. זו לא יכולה להיות אמירה תמימה.

מירי:הצילום הראשון של נמרוד צולם  הרבה לפני האינתיפדה, ללא מחשבות על המצב במדינה. רק אחרי שפרצה האינתיפדה התחלתי להתעסק בחרדות שלי מהמציאות הישראלית בצורה יותר מכוונת. עבודה ראשונה שעשיתי כאמירה פוליטית במודע הייתה רישום של שני זבובים היוצרים ביחד מגן-דוד עם הכיתוב "פגישה לאין קץ". בצילומים מאותו זמן מופיעים פגרי זבובים. רציתי להעביר את התחושות שלי לגבי המצב - שהכל נהרס מתפורר ונרקב, זבובים ומוות, טבע דומם, לזבובים חיים קצרים... ובמקביל ההתעסקות בחיילים הפכה פוליטית יותר ויותר... בדרך כלל ההתייחסות שלי ישירה, כמו הבחירה בסמל לאומי (מגן-דוד או פרח דם המכבים) שמתקלקל  ונרקב.

אפרת:לי המיטות עם החיילים נראות כמו מציאות רחוקה, מלחמת העולם השנייה, קרב אל-עלמיין ... לא-דווקא אינתיפאדה…

מירי:אלה בעצם דמויות אנונימיות שנשלטות ללא כל בחירה. אולי הן מייצגות גם אותנו... אבל בתוך סצנות הקרב הכלליות יש גם סצנות נקודתיות כמו הסצנה של ה הוצאה להורג של חמור - "הקורבן החף מפשע". אמירה  שנשחקה כל כך עד שהפכה לקלישאה...

 טלי:  אפרת, איך את רואה את המיצב הזה? את מבינה אותו כמיצב פוליטי?

אפרת:  זה מובן מאליו, זה חייב לקרות עם העצמים האלה. תשימי חיילי צעצוע על כיכר לחם, על כל דבר... הדיקטים של מירי פגשו חיילי צעצוע והפכו לדיונות שעליהן מתרחש קרב. היא הניחה אותם שם ונוצר קרב וכשהדיקט נתון במסגרת המיטה, המערך הופך לשולחן חול. המיטה הפרטית של מירי ושולחן חול של גנרלים... בודאי שנראה שם פוליטיקה - איך לא? ואוטוביוגרפיה גם, כמובן. היא מספקת לנו חומרים עם פוטנציאל כזה, ואצל כל מי שחי כאן, במקום הזה, מתחיל להתנגן הפזמון הפוליטי .

מירי לאפרת:האם מפריע לך שהשתמשתי במיטה, שהיא בעצם דימוי שלך?

אפרת:אצלך זאת צורת עבודה - את סימביוטית עם אנשים אחרים.

טלי:כמו שעשית בפרוייקט העוברים –שלחת בדואר ציור של עובר בתוך קופסה וביקשת מהנמען  להמשיך את ההריון ו"ליילד" אותו לצירה מלאה.

אפרת:את מגייסת אומנים אחרים כחלק מהעבודה שלך.  אני עוד לא בטוחה שבמקרה שלי עשית עסקה

 טובה. העבודה שלך בעבר התאפיינה בעושר חומרי ולא בצמצום שמאפיין  אותי ואילו המפגש בחצי הדרך לא בהכרח מוליד תוצאה טובה.  אני מאוד ביקורתית וסלקטיבית לגבי הבחירות שלי, ואצלך "מה שבא ברוך הבא", ודווקא מחוסר האחריות לכאורה באו הדברים היותר מעניינים שלך. אולי ציפיתי שיכנסו יותר מהאלמנטים שלך, אבל כנראה שהעבודה מתעקשת ומושכת אותך לכיוון הצחיח שלה.

 מירי: המצב הדיאלוגי ביצירה מפרה אותי. הדיאלוג הוא לא רק עם מיצב המיטה של אפרת.  השימוש באפקט תאורה של מגדל  שמירה צמח, למשל כהשראה משיחה עם במאי הקולנוע  יקי יושע. זה מכניס אלמנט יותר עשיר ומביא השפעה חדשה לעבודה –השפעה קולנועית. כך גם  החיילים הלבנים של יותם, הבן של טלי, נוספו לעבודה  באמצע הדרך והוסיפו ממד חלומי והזוי לעבודה. 

אפרת:  החיילים  בצבע החול כמעט בלתי נראים, רק הצל שלהם מודגש. החיילים נלחמים באויב בלתי נראה – אולי בצל של עצמם -  מעין מלחמת צללים...

טלי:הסיפור של מירי התחיל כל כך אינטימי, עם המיטה הזוגית שלה שהיא העבירה מהקיבוץ, עם הבן שלה, דברים  ביתיים, צילומים באמבטיה. פתאום זה נפרץ לשדה קרב ענקי  ומדבר עם חיילים וגדודים, מין אל-עלמיין שכזה...

אפרת:  זה בגלל שהדיקטים גדולים והחיילים קטנים.... מרחבי הדיקט הגדולים...

טלי:המיצב מעורר בעיני תחושה חזקה של בדידות וחרדה  –  בדידות קשה מאוד והליכה לאיבוד.  חיילים שהתפזרו עם הרוח והם נורא לבד. הם הולכים משום מקום לשום מקום.  אבודים במדבר –זו  מטאפורה פוליטית הכי חזקה שאני יכולה לחשוב עליה.

מירי:זה יפה... כי שם אני רואה גם את עצמי - עם האבודים. טלי מדברת על משהו כללי, ואני  חושבת שהיא מדברת עלי.

אפרת:הנה, מה שמזדהה  כ"פוליטי" – אולי הוא בעצם מטאפורה על מצב האמנית. יש עוד דברים  על המיטות שאפשר לקרוא אותם באופן יותר אישי...

טלי:נכון, ישנה המיטה עם הטיפות, שהיא הרבה יותר פואטית. הטיפות יכולות להיות  גם טל, גם זיעה של חיילים, סימני גבריות ונוזלים גבריים -זה נוצץ ויפה.

מירי:  זה גם דמעות...

טלי:שם, אני חושבת, הלב של העבודה, במתח בין השירה הפרטית לפוליטית, ובמקום  בו העוברים הפכו לחיילים. כשאני רואה את המיטה, אני רואה גם צורת מלבן של קבר, עליו מוקרן סרט של צלליות. הסרט הוא מעין 'פייד-אאוט' אפוקליפטי: מגיע הרגע של סוף העולם והוא תופס את החיילים במין עווית של מלחמה נצחית, הם עדיין עומדים בתנוחה קרבית, מכוונים את הרובה - ואז הכול  קופא ומתמלא אבק.

סצנה מאוד קולנועית, אך מאוד עצובה במשמעות שלה.

אפרת:את יכולה לומר משהו על העצמים המוזרים המפוזרים על הרצפה ?

מירי:  אלה הם חלקי  פַרות מעוצבות – אוזניים, ציפורניים ז'לטין ועור של פרות, המשמשים כמטעמים וצעצועים  לכלבים. נדהמתי כשנתקלתי בהם בפעם הראשונה - אובייקטים כל כך יפים שמתקיימת בהם נוכחות של פרות מתות.

 טלי: יש כאן שני סוגי צעצועים: חיילי צעצוע של ילדים וצעצועים שנועדו לכלבים, שניהם מרמזים על משהו יותר אלים החבוי בהם.

מירי:עבורי זה מסמל משהו אפוקליפטי –פיזור העצמות הזה. האסוציאציה שלי היא מציור של גויה שם  באים הכלבים , אוכלי הנבלות, אחרי ההרג.

אפרת:גם בצילומים ישנה התיחסות לגויה ?

מירי:כן, באחד הצילומים ישנה מעין פרפראזה על  'ההוצאה להורג בשלושה במאי' . הסצנה המיניאטורית, הכוללת חיילים היורים על חיילים,  מתרחשת על גוף של ילדה בת 8.  נוצר מתח בין הבתולי והתמים לבין הסיטואציה של הרג  ומלחמה.  ילדה מתוקה, יפה, לבנה עם עור כל-כך חלק  ועליה מתרחשת סצנה של זוועה.

אפרת:אפשר לראות כאן גם ואריאציה על נושא 'רצח החפים מפשע', המאיימת בעיקר על תינוקות; סצנת ההוצאה להורג מתרחשת על גופה של ילדה החפה מפשע.

טלי:זה מנבא את קץ התמימות של הילדות. הפוטנציאל של המלחמה, התוקפנות, האלימות נמצא שם, על גופה,  בקטן ובמרומז. הזיה מרוחקת, כמו נמלים שזוחלות עליה, מכילה  הכל בקטן – תמצית הרוע.

אפרת:  אבל  היורים הם חיילי צעצוע,  מירי ראתה אותם במשחק של הילד שלה ובמידה מסויימת גם היא

עכשיו משחקת בחיילים. העבודות הן תוצר של מצב מורכב בו יש גם משחק  וגם משיכה וההתמסרות ליופי, כולל  יופי חזותי של מראות מלחמה  וביחד עם אלה רגישות אנושית ומוסרית עם חרדה גדולה וכאב .

*  טלי טמיר אוצרת ומבקרת, אוצרת הבית של גלריית הקיבוץ  שם הציגה את הפרוייקט של מירי נשרי  - "האם תינוק זה הוא שלך?"