חזרה לגלריה

כשזאוס, אבי האלים, ביקש לכבוש את ליבה ואת גופה של דנאה הוא הפך את עצמו למטח של גשמי זהב. כך - זורם ומוזהב - הוא חודר ומפרה את האשה שבה חשק.  מתי בדיוק הפך זהב-שערן של נשים לצבע החטא והתשוקה? היהדות נלחמת מלחמת-חורמה בשערן של נשים ומורה להסתירו ולגלחו, ואילו התרבות הנוצרית, הבנויה על יסודות אסתטיים-ויזואליים, פיתחה יחס דיאלקטי לשער הנשי, בשל היותו ביטוי של יופי זוהר, מצד אחד, ואטריבוט  של חטא ותשוקה מצד שני.  דמותה הויזואלית של מריה מגדלנה - הזונה שהפכה לקדושה - התגבשה סביב האטריבוט המובהק, המבדיל אותה ממריה הקדושה, אמו של ישו, ומעיד על עברה החוטא - שערה הארוך והפזור. בימי הביניים המאוחרים נצבע שיערה בבלונד-צהבהב.  המאה השש-עשרה  הזהיבה עוד יותר את שערה של החוטאת, ותחת מכחולו של טיציאן היא הפכה לאדומת-שיער ממש - הוכחה ניצחת להוויה הארוטית ממנה צמחה קדושתה.

בעוד השער האדום-זהוב מסמל את עברה המופקר, מסמל האטריבוט הנוסף של מרים המגדלית את החלק היותר קדוש בנפשה - התמסרותה הטוטאלית והקרבתה האישית להקלת ייסוריו של ישו. אטריבוט זה הוא החפץ אותו היא נושאת עמה תמיד - קופסת-שמנים קטנה, שעם תכולתה המרגיעה היא מושחת את כפות רגליו של ישו הצלוב ומרפאה את פצעיו. אביעד קליינברג, במאמר הדן בז'אנר הסיפורים המתבססים על דמות נשית של זונה שהפכה לקדושה1 ("קדשה-קדושה") מבחין באמביוולנטיות המאפיינת את הקשר בין ישו למריה מגדלנה ומציין ש"סצנת פח השמן היא הסצנה הארוטית היחידה בברית החדשה. זוהי ההזדמנות היחידה, שישו מתואר בה במגע גופני קרוב עם אשה, וכל תשומת הלב הארוטית של האשה החוטאת מופנית אל רגליו של ישו". בעוד שהטקסט התאולוגי מדגיש את חסדיה הרוחניים של מגדלנה, הציירים בכל התקופות היטיבו לקרוא את תפקידה הכפול והפכו את השיער עצמו ליסוד מרפא: מריה מגדלנה, הכורעת לרגלי הצלב, מלטפת את רגליו המדממות של ישו עם מחלפותיה העבותות. כך הושלם מעגל החזרה בתשובה של המגדלנה, כשאטריבוט החטא המובהק ביותר שלה מקבל תפקיד מרפא וגואל.

*

דינה הופמן נולדה זהובת-שיער - ג'ינג'ית - וכמוה גם כותבת שורות אלה. במעין ברית סודית של אדומות-שיער (יחד עם אן שרלי הנצחית והמוסרית ועם בילבי המנומשת פורעת-החוק) היא צרפה אותי כעדה נוכחת ושותפה למלאכה שלקחה על עצמה - מלאכת התרת החוטים בדמותה הנשית המורכבת של מריה מגדלנה - זונה? חוטאת? מאהבת? קרבן? אשה אולטימטיבית? דמות מפתה ומדיחה? מרפאה וגואלת? דמות שהטבע הרחיק אותה מממלכת הצללים של החיוורון והעניק לה זוהר אדמומי ומפתה, הקשור לחמימות האור והשמש. ויחד עם זאת היא נותרת דמות בעלת גוון פמיניסטי - לבדה, ללא בן-זוג, היא משתחררת מאהובה הצלוב, משאירה אותו מאחור, וממשיכה בלעדיו בדרכה האישית המיוחדת. היא אמנם, 'עשתה תשובה', ומירקה את גופה ונפשה, אך לא גזזה את שערותיה, גם לא אספה אותם בשביס. משהו מהחופש שבתלתליה הזהובים, הפזורים על גבה, נשאר דבק בדמותה, מבלי שאיבדה את כוח המרפא שלה.

דינה הופמן, אשה באמצע-חייה, אינדיוידואליסטית זהובת-שיער, מעצימה את תכונותיה של המגדלנה עד אבסורדום - הצבעוניות שלה "משתוללת" מרוב ניצוצות וזהבים. ומלאכתה העיקרית, במיוחד בתערוכה זו, היא יצירת חפצים-מיכלים - ספק כדים, ספק קופסאות - שאמורים, בעצם קיומם הזוהר,  להיות לצופה כשיקוי-מרפא.

                                                                 *

בכל שלבי התפתחותה, במהלך השנים, שזורה עבודתה של דינה הופמן בדמויות נשיות שמוקפות, או אפילו, מוצפות בשפע של אובייקטים, קישוטים, ריקמות ומעשי-מרכבה מרהיבים. כמו הקשת בענן מסמלת הצבעוניות הזוהרת של דינה ברית-אמונים שנכרתה בינה לבין עבודותיה על-מנת להביס כל צל של תוגה. לגבי דינה הופמן כל אמצעי כשר לכך - ניירות מבריקים, כפתורים, "נצנצים" זוהרים, מדבקות, "זהבים" של שוקולדים, בובות פלסטיק ועוד ועוד - רפרטואר מפואר של אוספים ילדיים שבונה עולם סוראליסטי מופרך המפגין בעליל את עודפותו המוגזמת. הופמן היא יוצאת-דופן בתמונה הכללית של האמנות הישראלית, קרובה ברוחה לעבודותיה העמוסות של ביאנקה אשל-גרשוני, שגם הן מקבלות אל תוכן בליל של חומרים, מצעצועים ועד לזהבים, ויוצקות מתוכם אובייקט טכסי חגיגי.

השפע והגודש הרב מעוררים חשד שמא הדבר האמיתי שמתחולל לנגד עינינו אינו אלא טכס של "גירוש שדים" שאינו מניח לרגע למלאכת ההזהבה והמירוק, ומנסה להסוות, בכל כוחו, סדקים נפערים של ריק  - חורים שחורים. כוח מניע של "פחד החלל הריק" (הורור וואקואי) מפעיל אצל דינה הופמן  אנרגיה אין-סופית שמייצרת עולם עשיר של אובייקטים, בעל יופי פרוע, המשתלח בכל מוסכמה אסתטית. הדמות הנשית הראשונית שמוסתרת מתחת לשפע הזוהר הזה היא דמות האם - אמה של דינה - פנלופה נצחית שאבדה את בן-זוגה במלחמת השחרור ומתמזגת בעבודתה עם דמויות הנשים בכדי הקבורה היווניים: "אמא שלי אומרת שלום לחייל שלה על כד קבורה ענק" כתבה הופמן על אחת העבודות (1995). דינה הופמן, ילדה זהובת שיער שמעולם לא פגשה את אביה, הופכת את הריק שלתוכו נולדה לחגיגה מתמשכת של צבעוניות קסומה. היכולת לאחד את הטראגי עם החוגג והזוהר היא לא תוצאה של בחירה אישית אלא אופן-הישרדות בחיים, עובדה קיימת - כוח נשי שמתעקש להזהיב את מה שדהה והוקפא.

אחת הפעולות הבסיסיות שמתרחשות במיצב "האם היתה מגדלנה אדומת-שיער?" היא פעולה נשית יומיומית: עריכת השולחן. במרכז המיצב ניצב שולחן עטוי מפה כחולה מפוארת ועליו, בשורה, ניצביםחמישה כדים מונחים בצלחות. לא שולחן לארוחה משפחתית, אלא שולחן להבאת-מנחות, אולי טכס-לוויה, אולי חגיגה אחרת. כמו האשה העורכת את השולחן בציורו של מאטיס (הרמוניה באדום, 1908-1909), כשהמפה, הטפט על הקיר וכלי השולחן פורחים בתפרחות של שפע ושמחה, כך גם המיצב של דינה הופמן, משמר בתוכו טכסיות תאטרלית של עריכת השולחן, הכלים והתפרחות האקזוטיות,תוך שילוב של דגמי אורנמנטיקה שונים: משבצות, נקודות, פרחים וכו'. השולחן, סוראליסטי ככל שיהייה, משדר "יש" קיומי: יש כלים, יש חפצים, יש מפה, יש עולם.

על בסיס דמות האם, העורכת את השולחן כבטכס הדור של רקוויאם, נוספו לעבודתה של דינה הופמן במהלך השנים דמויות נשיות נוספות, המרכיבות את "אמהות השבט": דמות של אלת פריון מצרית, דמות של ארטמיס - אלה הציד היוונית-רומית, דמותה של הבובה ימימה עקומת הרגליים, ודמותה הזוהרת של הבובה ברבי הבלונדינית הארכיטיפית. אליהן מצטרפות חנהל'ה ושמלת השבת שלה, צלמיות פרהיסטוריות של וונוס, דמות ארכיטיפית של כלה בשמלת כלולות ולבסוף - דמותה של מריה מגדלנה, העומדת במרכזה של תערוכה זו.

במיפגש שלה עם מריה מגדלנה התעלמה דינה הופמן מנעוריה הזוהרים של המגדלנה המודגשים בכל הגירסאות המצויירות ובחרה, דווקא, בגירסה יוצאת הדופן, חסרת תקדים לזמנה ושנים רבות לאחריה - בפסלו של דונאטלו שמתאר את מגדלנה כשהיא זקנה בלה וכחושת-בשר. דונטלו מציע פרשנות אישית-קיצונית של דמות הזונה שעשתה תשובה, פרשנות המבטלת כל מימד של יופי ארצי וחושני ומותירה את המגדלנה כנשמה סגפנית, קרבן אולטימטיבי למען האמונה או האהבה.  דווקא גירסת הזקנה המגולפת בעץ של דונטלו, כשהיא מצולמת מתוך ספר רפרודוקציות בזירוקס אפרורי רגיל מהווה בסיס לשאלה המתגרה של הופמן לגבי אודם שערה הבוהק של גיבורת תערוכתה. מכאן, שהשאלה ששואלת דינה הופמן מערערת את מבטו הנוצרי של דונטלו על דמותה המיוסרת של מגדלנה, ושואלת על הוויתה הראשונית, על הפנטזיה הנשית שלה, על פאזת הנעורים הצבעונית, לפני שכחש בשרה ודהו צבעיה.

השאלה שמציבה כאן דינה הופמן היא שאלה על הדיכוטומיה בתפיסת הדמות הנשית - הדיכוטומיה בין דמות האשה-זונה לבין דמות האשה-קדושה,  או בין היישות הנשית הסובלת, הקורבנית, לבין זו הזוהרת והצבעונית. המעשה האולטימטיבי של דינה במיצב העוסק במגדלנה הוא אחד: חיבור הקצוות שבאישיותה למהות אחת. מחיקת ההבדל בין הזוהר לסבל. התכת הסבל אל תוך הזוהר, הכיעור אל תוך היופי והטראגי אל תוך החגיגי.

בחירתה של דינה הופמן בדמותה של מגדלנה היא בחירה קיצונית. יותר מארטמיס, חנהל'ה ושמלת השבת שלה או ימימה עקומת הרגליים, מייצגת מגדלנה דמות נשית בוגרת השרוייה במצב נפשי קיצוני של סבל וייסורים. המעשה הקיצוני שדינה הופמן נענית באמצעותו לייסוריה של המגדלנה הוא חיבור חלק גופה העליון עם חלק גופה התחתון של הבובה ברבי, וכך היא שוברת את הזיהוי הסימטרי של האחת עם עולם הסבל והייסורים והשניה עם עולם הזוהר והפיתוי. דינה הופמן רואה בדמותה של ברבי קורבן נשי שאינו פחות במשקלו מקורבנה הנורא של מריה מגדלנה. כשרגליה החטובות משלימות את גופה הכחוש והבלוי של המגדלנה, הופכת ברבי עצמה לקורבן האמיתי של המיתוס הנשי, והיא זו שבסופו של דבר מוותרת את הוויתור הגדול, הקשה, על דמותה האמיתית.

המתקפה על פולחן הזוהר הנשי, שהתמקדה בדמותה של ברבי,  צמחה יחד עם המיתוס הזהוב של אלה אחרת - מרלין מונרו, שהיוותה אבטיפוס לדמותה המסוגננת של הבובה ברבי. גם מונרו הפכה לקורבן, כמעט לקדושה, כששילמה במחיר חייה ושפיותה על השגיה המזהירים באמנות הפיתוי. דינה הופמן ממירה את מלאכת הפיתוי הנשי, המסוגנן, המציית לכללים נוקשים, בפנטזיה צבעונית ונוצצת, פראית ומשוחררת, שיש בה כוח-ריפוי מענג, המחפה על האובדן ככל-יכולתו, חובש את פצעיו ומקיף אותם בבועה זוהרת. כך בדיוק הופיעה המגדלנה עם קופסת השמנים המרפאים שלה וריפאה את פצעיו של אהובה הצלוב. הפער בין ההתרסקות לבין ההתפעמות נעלם, לרגע, כלא-היה.

טלי תמיר