חזרה לגלריה

"בתפקידן האקסהיביציוניסטי המסורתי, נשים הן בו בזמן מושא להתבוננות ומוצגות לראווה, כשהופעתן מקודדת כדי ליצור אימפקט חזותי ומיני חזק, ועל כן ניתן לומר שמשתמעת מהן תכונה של אמורות-שיסתכלו-עליהן [to-be-looked-at-ness]"[i]. כך כתבה לאורה מאלווי (Laura Mulvey)  ב-1975 על נשים בקולנוע, אך אין ספק שמקצוע הדוגמנות לא משאיר דבר מחוץ לנידונות להיות שרויה תחת כוחו של המבט. הכתיבה הפמיניסטית לא חסכה את שבט ביקורתה מהרע מכל – "המבט הגברי המכריע המקרין את הפנטזיה שלו על הגוף הנשי", במילותיה של מלווי – והנה בא  ערן שקין ומציע את המבט הגברי שלו כאמצעי מבחן לפנטזיות הללו ממש. המבט של שקין נע מן הגוף הנשי המסוגנן והמעוצב על-פי התקן אל הפנים והעיניים המודגשים, ומבקש לפרק את מרכיבי הפנטזיה לפרטיה. כגבר הוא חוזר ומעביר לפני עיניו את מה שהחינוך התרבותי-ויזואלי בחברה המערבית אילף אותו לקראתו: להיענות לקוד היופי הזוהר, הבהיר, הצנום של הדוגמניות. שקין, בן לאב שהיה במאי של תצוגות אופנה, מתבונן בנושאות סממני היופי הללו במבט חומל, אך מעריץ, מפוכח אך לא-לגמרי מסרב, ומתאר אותן כחיילות צייתניות במצעד אין-סופי. הן ממשיכות את הליכת החתול המעכסת על מסלולי הדוגמנות, לעולם לא עוצרות, לעולם לא מתעייפות. פרפטום-מובילה של יופי מהלך, רובוטים צייתניים של מודל אסתטי.

Catwalk- כינויו של מסלול ההליכה בתצוגות אופנה, מתייחס, על-פי ההגדרה המילונית, לשביל צר, גשרון מרחף בחדרי מכונות, למשל, כזה שרק חתולים יכולים לצעוד בו, בלי למעוד. הליכת החתול של הדוגמניות, התובעת איזון מיומן, סיכון מחושב ואפס אופציות בחירה, מסתיימת בהרף חיי הפרפר – קריירה קצרה ואכזרית, המתפוגגת עם הקמט הראשון.

הצייתנות לחוקי הברזל של היופי מקוממת. אפשר לעקוב אחרי סימני המרד העמומים במבט החלול של הנשים הצעירות, בפרקי הברכיים הדקיקים והפריכים שלהן, בבדידות האופפת אותן. שקין צייר כל דוגמנית בנפרד, מרחפת קדימה נטולת-משקל, כאילו נעה על ענן, שערותיה  ושולי שמלתה מתנפנפות סביבה כרוח, או כרמז לכנפיים. אם הפופ האמריקאי ידע לסמן את האייקונים של תקופתו, ורולאן בארט הצרפתי ידע לכנות אותם בשמות ולזהות את מעמדם  המיתי– ערן שקין מניע את הפרסוניפיקציות של מיתוס היופי הזוהר למסלול צעידה שאין בו לא נקודת התחלה ולא רגע של סיום, אלא רק ניסוח ממושמע של יופי, המכריע תחתיו לא רק את גופן ההולך ומידקק, אלא גם את תודעתן ואת התודעה הגברית הנמשכת אליהן, ומעריצה את יופיין.  Catwalk חושפת את אידיאל היופי הנשי כעריצות של מראה, כדימוי מצמית, השתול גם בתודעה הנשית עצמה ונובע מתוכה, לאחר שהוכתב לה מתוקף מנגנונים מפיצי-יופי המעוררים את הצורך להיענות להם באופן מלא.

"בבואי לתת לך את פרופורציות גוף האדם, אתן לך את הפרופורציות של גוף הגבר", כתב צ'נינו צ'ניני בראשית המאה ה-14 אל ציירי הרנסאנס המוקדם, נמעני ספרו  החלוצי, "כי לגוף האישה אין פרופורציות"[ii]. כך, בעוד שגוף הגבר באמנות  הונדס לפי כללים מתמטיים ברורים ונתפס במשך דורות כנזר הבריאה וכהוכחה למושלמותה, גוף האישה עוצב ללא חוק אוניברסלי, ללא קאנון אלוהי, אלא בהתאם למבטו הסמכותי של העולם הפאלוקרטי. לפיכך, היטלטל הגוף הנשי לקצוות קיצוניים: בקצה האחד הוא צבר עוצמה  חושנית של לילית, שכולו פיתוי ועורמה, בשר וחושים, ובקצה השני הוא צומצם לכדי מאסה המבטלת את עצמה, שרטוט אנטומי קליל השואף אל הרוחני והלא-גשמי... התשוקה והמבט נפרדו, ומושג היופי נלכד והתקבע ביניהם. פסל הברונזה של שקין, המתאר דוגמנית גבוהה, דקיקת רגליים, אכן מרפרר לפיסול קלאסי מן התקופה הארכאית, כמו גם לרקדנית של דגא ולגופניות המדוללת של פסלי ג'יאקומטי. תווי פניה של הדוגמנית הזו, הניצבת על במה קטנה עשויה פלדת על-חלד, כולה מתמסרת לקיום האוורירי שלה מול המבט שממול, הם מעט מחוקים ולא מוגדרים, מעוררים ניחוש לכיוון אסיאתי או אפריקאי, סוג של תערובת אקזוטית שהתרבות המערבית אימצה לעצמה כאידיאל יופי חדש, תואם-גלובליזציה. הפסל משלב בתוכו דימוי עכשווי עם מראה ארכאי, חלוד, ארכיאולוגי.

העיסוק של שקין בדוגמניות הוא חלק מעיסוק רחב יותר שלו – העיסוק בתרבות הפוסט קפיטליסטית, פוסט-פופיסטית, תוך כדי ערעורה וחשיפת המבנה המקוטב שלה. לצד עיסוקו במצעד הדוגמניות, מטפל שקין באייקון אחר של התרבות הקפיטליסטית – מכוניות הפאר שלה המעידות על מעמד ועוצמה כלכלית. בו בזמן הוא מכוון את חיציו אל האמנות עצמה המתמסרת לטייקונים הכלכליים ומשתחווה לכוחם. שקין לקח את האייקון המסורתי של הציור המערבי – הקנבס המתוח על מסגרת עץ, מהודק בסיכות, ויצק אותו בברונזה מצופה בצבעים תעשייתיים של מכוניות-פאר: Mercedes goldהוא 'פסל' ברונזה בצורת קנבס, זוהר בצבע הזהב של מכונית היוקרה. לידו יצק שקין לוח קרטון מרובע  ששימש שלט של הומלס ברחוב אלנבי בתל אביב. תהליך היציקה של לוח הקרטון נעשה באמצעות ציפוי הקרטון בחומר קראמי ליצירת תבנית, לתוכה נשפכה הברונזה הרותחת, תוך כדי חיסול הקרטון עצמו. האובייקט הפיסולי שנוצר הוא כבר חפץ אמנותי, היכול להימכר לכל המרבה במחיר... שקין מבצע מהלך מעגלי  ביקורתי שחוזר ועוקץ את המערכת בתוכה הוא-עצמו פועל וממנה הוא חי. לוח הקרטון היצוק בברונזה שחורה, ניצב ליד הקנבס המוזהב בצבעי המרצדס, חוזר ומתחבר אל מצעד הדוגמניות כדיבור על נקודת ההיפוך הגורלית, כעין קומפוזיציה מרחבית של 'טבע דומם', שבה גולגולת פעורת עיניים הונחה ליד זר פרחים שופע. הקנבסים היצוקים בברונזה לא רק הופכים את 'קליפת הציור' לחפץ תלת ממדי, אלא הם מצהירים על ריקנות זוהרת, חפה מדימויים. הציור הריק, המנצנץ פועל כאייקון מרוקן של תשוקה לכוח, כסף, גוף ומעמד. ערן שקין מתיך את כל אלה למהות אחת, הצועדת בסך, לצלילי מארש היופי.

טלי תמיר