חזרה לגלריה

בספרו "על הכנסת אורחים" מבחין ז'אק דרידה בשני סוגים של אירוח שמקיימים ביניהם יחסים של מתח וניגוד, וכוונתו למתח שבין האירוח הפוליטי לאתי: "הפוליטי קובע גבולות, בורר את אורחיו, בודק את העוברים ושבים, דורש שיזדהו בפניו בטרם יכנסו פנימה, הביתה, לפוליס, לעומת זאת האתי, הוא בלתי מותנה: זהו חוק האחר, חוק האחרות. בסדר האתי האחרות לעולם אינה עומדת למבחן, הזולת אינו נדרש להציג את זהותו, את תעודת זהותו. קבלתו, הכנסתו פנימה, הנה בלתי מותנית. הוא מוזמן תמיד"[1].

הפרויקט "Available for You", שבוצע על-ידי גיל & מוטי בקופנהגן, דנמרק ב-2008 וברוטרדם, הולנד ב-2009, פעל בקו התפר שבין שני סוגי האירוח הללו וביקש לערבם זה בזה: כשהם פונים לאוכלוסיה של מהגרים ממדינות ערב, הגרים בשכונה אחת בקופנהגן ובשכונה אחרת בדרום רוטרדם, ולאחר שהזדהו כצמד אמנים ממוצא ישראלי, החיים בהולנד, הם מציעים עצמם כאורחים-לשעה ומבקשים להכניסם הביתה ולערבם במטלות הבית היומיומיות. במקום תהליכי זיהוי, הצגת תעודות-זהות ובדיקות ביטחוניות, הנעשות בכל מפגש ונקודת חיכוך בין פלסטינים לישראלים, ניסחו גיל ומוטי כללים אחרים: הכנסת אורחים פתוחה, ללא-תנאי וללא בדיקה, תוך מתן אמון מלא. הם, מצדם, מציעים מענה לכל בקשה: בישול, קניות, שמרטפות, סבלות, תיקוני-בית, שיפוצים, צביעה וכדומה. הם לא מבקשים תשלום על שירותיהם, מלבד אישור לתיעוד הפעולה במצלמת וידיאו, לצורכי תצוגה בתערוכה.

הפרויקט "Available for You", ממשיך סדרת פעולות שיזמו גיל ומוטי, החל מ-2003, המכוונות, באופן ישיר אל אנשים ממוצא ערבי, החיים כמוהם מחוץ לארצות המוצא שלהם. החשיבה האמנותית של צמד האמנים הישראלי כרוכה הייתה מלכתחילה בפרקטיקה של אירוח: כבר בגלריה "הקיבוץ" בתל אביב, בשנת 1997, בתערוכה "עדליאדע"[2], הפך גיל את חלל הגלריה לסלון בייתי והזמין את המבקרים לשבת ולצפות בסרט שהוקרן בטלביזיה בייתית. הסרט תעד סדרת ביקורים שערכו בבתים שונים, במהלכם העניקו למארחיהם טיפול-פנים קוסמטי עם קרם אבוקדו ירוק... התערוכה "עדליאדע" סימנה את  קווי המתאר הכלליים בעבודת האמנות העתידית של גיל ומוטי, המתגרה ללא הרף בגבולות המסורתיים שבין החיים לבין האמנות ומעמעמת את הקו המפריד בין חייו הפרטיים של האמן לבין ייצוגו המקצועי. גיל ומוטי אינם מעמידים עצמם על פדסטל, כ'אמנים' המסתגרים בבועת הסטודיו, אלא יוזמים שורה של פעולות יומיומיות המשלבות בתוכן אנשים מן השורה, שאין להם קשר קודם לתחום האמנות. את ביתם ברוטרדם, הולנד, הפכו לגלריה והזמינו אנשים לבוא ולצפות בהם... את חתונתם המתוקשרת שמיסדה את הקשר הרומנטי ביניהם, הפכו לאירוע אמנותי ואת חדר השינה שלהם העבירו  לגלריה 'טל אסתר' בתל אביב והתגוררו בה במשך חודשיים שלמים. אותה פעולה הציגו גם בגלריות בניו יורק, בוינה, ובבודפסט, ובכל פעם התגוררו במקום לפרק זמן מסוים, כשהם חושפים עצמם לביקורי הקהל ולתגובותיו.

המרכיב הקונצפטואלי-חברתי שמניע את סדרת הפעולות של גיל ומוטי, הנראה כערעור רדיקאלי על האסתטיקה המסורתית של שפת האמנות והשארתה מאחור, מלווה, דווקא, במדיום האמנותי הקלאסי ביותר: ציור. כציירים ורשמים מחוננים, מקפידים גיל ומוטי לקיים כל הזמן את הממד הציורי בעבודתם, ולהקיף עצמם בציורים. החלק הציורי אינו מהווה פרק נפרד, אלא הוא משולב באופן טבעי בפרקטיקה הקונצפטואלית ומקדם את מטרותיה. כך למשל, נוהגים גיל ומוטי להגיש את הצעותיהם לפרויקטים המיועדים לגלריות ולמוזיאונים לא באמצעות טקסט מנוסח למשעי, המלווה בשרטוט טכני, אלא באמצעות סדרת ציורים בצבעי מים, המצוירת באופן המסורתי ביותר, ומדמיינת מצבים ומפגשים עתידיים. בתקופת התערוכה מלווים הציורים האלה את חלל התצוגה ואף נוספים לו ציורים חדשים המתעדים את האירוע בזמן-אמת. הבחירה בציור מים היא בחירה מושלמת לגבי זוג האמנים שאמצו לעצמם עמדה פרובוקטיבית של תמימות ונאיביות. אין כמו ציורי מים להזכיר טכניקות של ציור ילדותי, בורגני ומסורתי. אך בידיהם של גיל ומוטי הופכים האקוורלים הללו למסמך "תיעודי" מדומיין ומלא-חיים של פעילותם האמנותית.

הנאיביות, מתן אמון והיעדר כל חשדנות בונים את הלך הרוח האיסטרטגי בפעולות של גיל ומוטי. תום הלב הנדיב משמש אותם כמרכיב פרפורמטיבי, כחומר שנועד להמיס מחסומים ולפתוח לבבות, הגורם לאנשים לשנות את עמדותיהם ומכריח אותם להיות מעורבים וליצור קשר. נקודת המוצא האמנותית שלהם מאמצת את הנאיביות גם כפרובוקציה אפקטיבית כנגד הציניות הפוסט-מודרנית. בעולם של מלחמות ועוינות, טרור ורצח, מצהירים גיל ומוטי על אמונתם המלאה בתפקידה החברתי של האמנות, וביעודה לפתח ולשכלל קשרים בין בני אדם.

הפרויקט הדני-הולנדי,2008 - 2009, הפך את יחס הכוחות בין ישראלים לפלסטינים על ראשו: הישראלי הציע עצמו כ'חוטב העצים' או 'שוטף הכלים' של הערבי, והערבי תפקד כמארח של הישראלי ופתח בפניו את מרחב המחיה הפרטי שלו. למרות ההיפוך המעמדי והפוליטי, מציעים גיל ומוטי סיוע בין-שווים: בוא ואעזור לך, אתן לך יד, אציע לך כתף. הצעת העזרה היא, אמנם, חלק מפעולה אמנותית, אך עובדה זו לא מונעת את הזיעה והמאמץ: שני האמנים סוחבים ארגזים, נושאים סלים, מנסרים רהיטים, מבשלים וממלאים את חלקם בהסכם. לבסוף הם גם מציירים את נוף ירושלים שכיפת המסגד המוזהבת מנצנצת במרכזו – תמונת הנוף שפגשו בכל בית, חנות או משרד של מהגרים ערבים שהסכימו להשתתף בפרויקט. הציורים המלווים את התערוכה ומופיעים בקטלוג, לידי סרטי הוידיאו, ספגו גם הם את רוח הפיוס של גיל ומוטי: בצבעוניות בהירה וזורמת, הם מציירים את הנוף הקרוב והמוכר כל-כך לשתי התרבויות, נוף המריבה העתיק, כאילו היה זה ארמון זהוב על גדות הסיין השלוות.

המהפך הפלאי, הגורם לנו לשפשף עיניים בתמיהה לנוכח שני הישראלים הצעירים המפשילים שרוולים וסוחבים ארגזי ירקות בחנותו של הירקן הלבנוני, מתאפשר הודות להסטת שני הצדדים המשתתפים בפרויקט מן המרחב הטבעי שלהם, אל מרחב זר. ההסטה היא גם גיאוגרפית וגם לשונית: הפרוייקט מתנהל כולו בשפה האנגלית ובהולנדית ומצביע על טריטוריה נייטרלית, שבה כל אחד מהמשתתפים מוותר על שפת האם שלו. "הלשון היא המולדת" כתב דרידה, "כלומר מה שהגולים, הנכרים, כל היהודים הנודדים בעולם, נושאים על סוליות נעליהם", השפה שמגלמת את "הבית שאינו עוזב אותנו לעולם"[3] אך זז איתנו לכל מקום. על הקניין הפרטי והאינטימי הזה – שפת האם – ויתרו הן האורחים והן המארחים והצהירו בכך שהם מחוץ לטריטוריה הטבעית להם, שהם גולים וזרים. אך דווקא הזרות והגלות, היא שמאפשרת את היחסים ההדדיים הללו בין מי שבחלק אחר של העולם, ובשפות מדוברות אחרות, מנהלים מלחמת חורמה מזה שנים רבות. מערכת הכללים שניסחו גיל ומוטי ניצלה את חולשת הטריטוריה והשפה. המרחב הזר מבטל את הירארכית הכוחות: לא עוד בעל-בית ונתין, לא-עוד כובש ונכבש, אלא בני אדם הנתקלים זה בזה לצורך ביצוע משימה מסוימת.

נוגעת ללב במיוחד היא עבודת השמרטפות שעושים השניים לילדיה הקטנים של ילידת תימן החיה בקופנהגן, המצהירה על שנאתה – לא לישראלים – אלא דווקא לבישול. שני האמנים מחלצים אותה באבירות ממצוקתה, יוצאים איתה לקניות בסופרמרקט השכונתי, משחררים אותה לעבודתה ומכינים לה – כמו פיה טובה שבקרה בביתה – שני סירים מבעבעים: כדורי בשר ברוטב עגבניות ואורז... מבעד לריחות הבישול הטובים זורמת שיחה ערה בין בעלת הבית לשני אורחיה, שיחה שלא היינו יכולים לדמיינה בשום תנאי אחר: בעלת הבית הערבייה מתעניינת באורחיה הישראלים, סקרנית לגביהם, משועשעת מהמקרה הטוב שנפל לידיה, פוערת עיניים לנוכח תמימותם: אכן כך, פשוט כל-כך, אתם מוכנים לעשות הכל? הצעיר הערבי שקנה דירה חדשה ונעזר בצמד האמנים הישראליים בשיפוץ הבית ובבניית הרהיטים חושף בפניהם את חרדותיו האינטימיים ביותר: היעדר הכישרון שלו בביצוע עבודות בית פשוטות ופחדיו מפני שריפה או התקפה: התודעה הפלסטינית מתעוררת כשהוא מבקש מאורחיו הישראליים לרפד את דלתותיו בחומר מבודד ומגן.

הצפייה בסרטים של גיל ומוטי מוכיחה שהאמנות שינתה  – ולו רק לזמן קצר – מערכי-תודעה של בני אדם: הנה תראו איך פלייר אחד שפוזר בין חברי קהילות מהגרים ערבים, הצליח לייצר שיתוף פעולה בין ישראלים לערבים, להניע שיחה ולטעת זיכרון חיובי באופן ששום משא ומתן מדיני לא הצליחו לעשות!

טלי תמיר