חזרה לגלריה

“יום אחד עבר חייליקו, חבוש כומתה רחבה, לא ברור מאיפה השיג את הכומתה הזאת הנהוגה בצבאות זרים, עבר על פני חדרו של המפקד. "עצור!" שאג המפקד בקול נרגז. חייליקו לא ידע למי התכוון הקול ולכן עצר מייד, הסתובב וחיפש את הקול הקורא אליו ואינו נראה." (1)

החייל - לעולם חבוש כומתה כלשהי, המפקד - לעולם שואג פקודות. החייל - לעולם מטרה מסומנת - משוטט בבסיס, המפקד, בחדרו, אינו נראה, הופך לפקודה נשאגת, לקול מצווה. החייל הוא  חייליקו - אחד מגיבוריו של יצחק לאור בספרו "עם, מאכל מלכים”, חייל עלוב, נפחד ורדוף, שלומד את כלליו האכזריים של הכוח הצבאי, והופך ממושפל למשפיל, מנשלט לשולט. צוקי סרפר - צייר וחייל - מחבר את דמותו של חייליקו עם חייל אחר שהתפרסם בזכות מעשה אמיתי, לא ספרותי, גם אם מעשה יוצא-דופן ביותר המתפרש כמחווה של ייאוש חיילי, אקט  סוראליסטי של מרד צבאי: חייל שריון שנכנס לטנק והחל לדהור איתו בכבישים - הו, החוק הצבאי! הו, המשמעת, ההיגיון, הציות, הנאמנות לטנק! הו, איך שחייליקו דהר עם הטנק! דהר, עד שנעצר על-ידי המשטרה הצבאית, נשפט וקיבל שנתיים בפנים. סרפר צייר אותו, לאחר שנתפס - מובס, מבוייש, מודה בכשלון, מובל למשפט, חבוש כומתה כדין, מוחזר אל תוך המסגרת הרציונלית, החוקית.   

עוד גיבורים בתערוכה של סרפר: מאוורר-תקרה,  כנפיו מסתובבות, משמיע קול זמזום קבוע ומטריד, להקה של מסוקים מרעישה מעל לראש, טסה בגובה נמוך בתוך שדה צבעוני של זיגזגים  מחודדים. צייריקו - פורטרט של צייר,  דוגמניות חטובות-גוף, ספות וכסאות, תפוז ובננה, בנייני מגורים ומשרדים, אנטנות גבוהות, מבנה של קרמטוריום, פורטרטים של גברים ונשים, דמות-מטרה של חייל יורה, ושורה של פורטרטים עצמיים עם מצלמה ביד. הציור של צוקי סרפר , כמו הדימויים המרכזיים בהם הוא עוסק, מתפורר מתחת ידיו: הוא מתחיל בציורי-שמן גדולים, מתוחים על בד, ומתפרק לפרורי-ציורים העשויים על חתיכות של עץ לא-מעובד, ריבועי דיקט חשוף, משענות של כסאות ישנים, או מקלות שפורקו ועדיין נעוצים בהם מסמרים וברגים. סרפר עובר, מבלי-משים, מציור שמן עם מכחול, לגילוף בעץ עם סכין, מפורמאט של שניים על שלושה מטר, לפורמאט של שמונה  על עשרה סנטימטר.  למרות שהמדיום העקרי שסרפר עוסק בו הוא המדיום השמרני של הציור,  אין הוא עוקב אחר כל קו לינארי של נושא, מצע או פורמאט. סרפר מציע מיחבר  דחוס של  תמונות ודימויים, מארג של זמנים היסטוריים ומקומות  גאוגרפיים: מציאות ישראלית של צבא, חיילות ומטריה אווירית קבועה מתערבבת עם "פרורי זכרון"  של גרמניה, מחנות ריכוז, פורטרטים גלותיים שצפים ועולים על כל פיסת-עץ. מציאות שאין בה סדר הירארכי, והיא חסרת אמונה בכל מה שנוגע לשליטה המודרניסטית במוטיב הציורי. הדימויים חודרים מכל כיוון, וסרפר בונה מהם מערכות  משתנות  שמנסות לחדור למהות המטרידה של צייר שהוא גם חייל, של אמנות שנעשית תחת רעש-מטוסים.

חייליקו - דמות של חייל במדים, דרגות סמל על זרועו, כומתה אדומה לראשו - נתפס כקורבן, המיטלטל לא רק בין פקודה אחת לשניה של המפקד, אלא גם בין פיסות קרועות של מציאות וזכרון. צייריקו - דמות קלאסית של צייר השולט בפאלטה צבעונית עזה, ובונה שדות אנרגטיים של קווים וצבעים: סגנון ציורי הקרוב ביותר לרוח האקספרסיוניסטית של הציור הגרמני בשנות העשרים והשלושים. חיתוכי העץ, הקונטרסט בין שחור ללבן, השימוש המרובה בזיגזגים מחודדים, ההבעות העזות של הפנים האנושיות, וצבעי היסוד -אדום, צהוב, כחול, שחור - כל אלה מושכים לכיוון קירשנר, שמיט-רוטלוף, ואחרים. הבחירה במודוס הציורי העז ביותר מחדדת את מידת ההפרעה של המציאות האמנותית הזו, את האופן שבו נטרפו כל קלפיה, ואת העובדה שהיא שורדת רק מתוך האותנטיות הלא-צלולה וחסרת הכיוון של האנטי-גיבור המרכזי שלה: צייריקו-חייליקו.

1. לאור יצחק, "עם, מאכל, מלכים". הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1993, עמ' 59.

סיגל אבני מציגה סידרה של שבעה צילומים בשחור-לבן שהנושא המרכזי שלהם הוא יחסי-סימביוזה בין שתי דמויות: אם ובת. אבני לא צילמה מודליסטיות אלא בחרה באם ובת ספציפיות שמערכת היחסים בינהן הזינה את הצילום והטעינה אותו בכוחה הממגנט של אישיותן. אם ובת שהן בו-זמנית מקרה פרטי, על כאביו ובעיותיו, ומקרה כללי, אוניברסלי, המקרין אל מעבר לזהותן האישית.

הצילומים אינם מכילים כל קוד אמהי הניתן לזיהוי, גם לא ברור אם, אכן, זהו המפתח היחידי להבנת הנחשול הרגשי המחשמל את המגע הזה. אחרי הכל נדיר למדי שאם ובתה הבוגרת יפתחו מגע חשוף כל-כך של גוף בגוף, עור בעור. אין מאחורי הצילומים הללו כל סכמה ידועה של אם וילד, (גם אם מוטיב הפייטה מרחף ברקע), הם עסוקים בספירה  שכולה מטאפורית, הנוגעת בקונפליקטים הבסיסיים בין אם לילד, ובין אם לבתה: החל מראיית המוות ברגע הלידה ועד לקונפליקט  הבלתי-פתור שבין צמיחה לסרוס,  בין קבלה לדחייה,  בין תלות לניכור.  

הצילומים: שתי דמויות שמתחברות לגוף אחד. דמות אחת היא רק גב וזרועות, ללא ראש, ללא פנים, והשניה היא רק פנים, ללא גוף. הבת נעדרת פנים, האם נעדרת גוף. הגב החשוף של הבת מתעגל,  הראש כפוף ונעלם מן העין, קשתות הצלעות בולטות לאורך עמוד השדרה, הזרועות נמתחות למעלה: הגוף כאילו מנסה לדחוק עצמו חזרה לתוך גוף האם. הגוף דומה, לרגע, לגוף של חיה שחוטה - מתוח  - דרוך, וחשוף לכל סכנה. הוא איננו מוגן. ראש האם, צומח מתוך גיווה של הבת, פאסיבי, עצום-עיניים, נשאר דומם כציר-אורך קבוע, אינו מגלה לא סימני קבלה, גם לא סימנים של דחייה. האם, צלובה על גוף בתה, מודעת לעצמה: ברגע שהעבירה לה את החיים,  התקרבה צעד נוסף אל המוות. האבקה הלבנה המייבשת חלקים מפניה מחזקת את הנוכחות הזו, שחצייה פה, וחצייה בעולם אחר.  החיבור בינהן הוא כמעט מאגי: לא ברור אם האם יולדת פעם נוספת את הבת, או שהבת מנסה להחיות את האם.

טלי תמיר