חזרה לגלריה

ציור הנוף החדש של דוד ניפו, שהושלם לאחר שלוש שנות עבודה, מתאר את מרחביה הצחיחים, צרובי השמש, של בקעת באר שבע. ציור נוף מדברי שהתחיל באור של אחר הצהריים, המשיך באור הבוקר המוקדם וחזר אל האור של שלהי היום, מבקש ליצור סינתזה של אין סוף רגעים, מתוכם נבחר האחד שמצית את הקסם. ציור שנענה לגירוי הריתמי של הרגבים המפוררים, ולמעברי הגוונים בין שבילים ודרכים בשדות החרושים, מודע לקיומה של אדמה כבדה, חקלאית, המכסה על משקעים של תרבויות עתיקות, וממשיך ומטפס למרחב הריק של השמיים, מאותגר על-ידי תעלומת האור הממיס את הכול. רק כתמי בתים לבנים, כמעט בלתי-נראים, איזון מדויק בין זרימה ומשקל של קווי החוטים בחלל  והצטופפות של צמרות איקליפטוסים מאובקות, שרדו בתוך הריקות המשתרעת הזו והם מטמיעים מידה של קונקרטיות בהפשטה האופקית של שמיים וארץ. ציור של נשימה ארוכה, שמפתה את הצופה להתבונן בו ולשאול את עצמו האם יש ממשות במה שהוא רואה.

כותרת העבודה עוקבת אחר שירו של מאיר אריאל "הבן אדם אינו אלא",הנפתח במילים "הבן אדם אינו אלא / חתיכת בוץ מתוחכם [...] בוץ שמתייבש – מתפורר. וגם בן אדם שמתייבש מתפורר – רק מה, מתוחכם"...אריאל מנסח את ההרהור הקיומי שלו באמצעות מטאפורה חקלאית של אדמה כבדה, עפר קשה ש"רק תעבור עליו עם הדיסקוס ההידראולי-פניאומטי הבי-דיוטי של שיניצקי, ואתה עושה ממנו מצע זרעים". הדיסקוס ההידראולי – המפורר את גושי האדמה אחרי החריש העמוק של המחרשה (הקרוי "של שיניצקי" על-שם החברה המקומית המייבאת אותו) -  משמש לניפו כדימוי מילולי-סוגסטיבי, שאין לו נוכחות ויזואלית בציור, המרמז על תהליכי העפר הסמויים מן העין –ההתפוררות -  כי "מעפר אתה ומעפר לוקחת – ספוג כל מיני נוזלים", כמילותיו של מאיר אריאל, ומתוך זה נולד "מצע של זרעים", וחוזר חלילה.

טלי תמיר

* שמן על בד מוצמד לעץ, 2007 – 2010, 303 X 120 ס"מ