הוצאת הקיבוץ המאוחד
דב / בד: ההיפוך הגואל
מקבץ העבודות של דב אור-נר, הקרוי 'בד רנרוא' – שלושה סרטי וידיאו וכמאה רישומים עד כה - בנוי על עיקרון יסודי של היפוך: בד-רנרוא – שמו של גיבור סרטי הוידיאו שנדד אל דפי הרישום והתרבה בתוכם באובססיביות - הוא היפוך אותיות משמאל לימין של שם האמן, שזהותו מתהפכת: עוטה גלימה אדומה ארוכה, נושא עליו 'בד רנרוא' סימנים מסגירים: שפם שחור קטן ושיער מהודק, מסורק בפסוקת.אי אפשר לטעות בזיהוי. השארת הצליל בד – bad בגרסה האנגלית של Bad Renro, (ההיפוך של dovאמור להיות vod), מדייק עוד יותר את חיצי הזיהוי לעבר הרוע, וסוגר על מי שהיה גילומו המושלם. לא רק הדמות עצמה מסומנת כהיפוך מפוקפק של יוצרה, אלא גם הטכניקה שבה מבוצעים הרישומים מבוססת על היפוך: הרישום המקורי, שנעשה בדיו, הושמד, לא לפני שצולם במכונת זירוקס פשוטה, בשחור-לבן. עבודת הרישום הוירטואוזית של אור-נר ממשיכה להתבצע על העתק הזירוקס, שהוא תשליל ירוד, היפוך שמאל-ימין של המקור.
ההיפוך - ראש למטה ורגליים למעלה - מזוהה בתרבות המערבית-נוצרית עם החוטאים, הרשעים וכל מי שכיוונו הפנימי השתבש וחרג מהמסלול הנורמטיבי. בציורי יום הדין נראית מפולת החוטאים והנידונים הצונחים מטה, אל התהום הבוערת, כשראשם מוביל אל התופת ורגליהם מפרפרות עדיין באוויר. מעמדם המוסרי הרעוע מודגם ומיוצג על ידי האוריינטציה השלילית של גופם, וכך, חסרי סיכוי לגאולה, הם צונחים אל עונשם. בתופת של דאנטה נגזר דינם של רואי העתידות להלך כשראשם פונה לאחור ועיניהם נידונות להתבונן בעבר נצחי, וגם דינה של אשת לוט נחרץ לאחר שהפכה מבטה לאחור. "עולם הפוך" (Topsy-Turvy World), מופיע גם בציורו של פיטר ברויגל, "מאה פתגמים הולנדיים" (1559). שם, על קורת העץ של הבית, תלוי ומתנודד גלובוס, שצירו מופנה כלפי מטה והוא מייצג מטאפורה לשונית המעידה על מהלך עניינים הפוך למה שצריך להיות.
בהרחבה, משמשת מטאפורת ההיפוך ביטוי להשקפת עולם שאינה נוגעת בהכרח בשאלת החטא והעונש, אלא רואה את הקיום האנושי כנגוע באבסורד, ואת החיים כמהות סוריאליסטית שהגיונה משובש וערכיה הפוכים. התרבות התקנית הפיחה בכנפיה של מטאפורת ההיפוך רוח של אנרכיה וניהיליזם, המבשרת על שלילה ומחיקה של הראוי והשפוי, הבהיר והניתן לפענוח. במקומם עולים על-פני השטח המעוות והסוטה, המקאברי והחלול.
אור- נר משאיר את הדמות ההיטלראית שלו על רגליה ואינו הופך אותה בהכרח על ראשה, תחת זאת הוא מטמיע בה - ודרכה בעבודה כולה - את רעיון ההיפוך באמצעות שיכול אותיות שמו, וממשיך ומהפך בכל מרכיבי הזהות: המינית, המוסרית והגילית: בעוד שבד רנרוא מזוהה על-ידי יוצרו כאמן צעיר, שנולד בארץ ב- 1970, אור-נר עצמו נולד בשנת 1927, בפריז. בד רנרוא הוא מעין רברס של אור- נר, קריאה לאחור של חייו, עד לנקודה הביוגרפית שבה חייו התהפכו, כנער פריזאי שחווה את אימת הכיבוש הנאצי ואיבד את שני הוריו. בד רנרוא, אם כך, אינו גיבור פרובוקטיבי, יציר דמיונו המתגרה של אמן צעיר, שחווה את השואה באמצעות הקולנוע, הקומיקס או הספרות, אלא יצור עוועים הנולד מחוויה פנימית של אדם, שחווה על בשרו את מחול המוות ההיטלראי. רוח הרפאים הדמונית הזו, שפוררה ופירקה, שהמירה חיים במוות ונוכח בנעדר, שמחקה כל זכר לכבודו הבסיסי של האדם, חוזרת ומתקיפה את ציוריו בעשר השנים האחרונות, ובוראת יחד איתה "עולם הפוך", צפוף ומחניק, היברידי ואנדרוגיני, נטול חוק ונעדר צבע, זר ליופי ולמוסר.
היסוד המקאברי, האלים והבוטה שמתגלה ברישומי "בד רנרוא", מתקשר לבוטות ולרוע חסר הרחמים המשתקפים בציוריהם של קבוצת הציירים הגרמנים שפעלו בין שתי מלחמות העולם, וביקשו להביע זעזוע ושאט נפש מהטלטלה האנושית העצומה שעברה על התרבות האירופית בעקבות מלחמת העולם הראשונה. מקס בקמן, אוטו דיקס וגיאורג גרוס, ולצידם אמנים נוספים, פחות ידועים, ניסחו עולם של פוסט-מלחמה המלקק את פצעיו וצלקותיו ומונה את קורבנותיו ונכיו. "לא ציירתי ציורי מלחמה כדי למנוע את המלחמה הבאה", אמר דיקס, "מעולם לא הייתי יהיר עד כדי-כך. ציירתי אותם כדי לגרש מתוכי את חוויית המלחמה. אמנות היא אודות גירוש השדים". אך בעוד שהאמנים הגרמנים הללו התבוננו בחברה המקרטעת שסביבם והצביעו באצבע מאשימה כלפי אטימותה של הבורגנות השבעה, אור- נר מתמקד בשד שחי בתוכו, והופך את עצמו למעין היבריד מעוות של הקורבן והתליין כאחד. התליין – "אמן המוות מגרמניה" - ממשיך "לשלח בנו את כלביו", בשפתו של פאול צלאן, והקורבן מנהל מולו דו-קרב לחיים ולמוות: מתגרה, מתקיף ומערער על גבולות הטאבו, על קצה המוסר, על קץ ההיגיון.
*
בספר האמן שלפניכם מוצגים רישומי-זירוקס מסדרת "בד רנרוא" של דב אור- נר, שנעשו בשנים 2009 – 2010, בסטודיו שלו, בקיבוץ חצור. לצידם, מאמרו של משה צוקרמן "היטלריאדה", שמאיר את חוסר האפשרות לגעת בדמותו של היטלר בדרכים מקובלות של מחקר ותיעוד, ולפיכך הוא מצביע על הצורך לחרוג אל עבר ה"לא-תבוני של אושוויץ", ואל נוכחותו המטרידה תמיד של היטלר בתת-מודע הקולקטיבי והפרטי של כולנו.
מאמרו של ליאב מזרחי, "היטלר כמופע דראג", מצביע על האלמנט הקווירי, הדראגי והקאמפי בעבודתו של אור-נר, כביטוי לבחירתו המפורשת לחרוג מגבולות הסדר הטוב והשפיות המגוננת, אל עולם שבו שלדים מרקדים עם מלאכים, וכולם עוטים מתחת לאפם שפם שחור. הן ה"היטלריאדה" שמתאר צוקרמן והן ה"היטלרמאניה" שעליה מדבר מזרחי, מובילות למסקנה שרוח הרפאים של היטלר אינה ניתנת לניעור ולהשכחה והיא נספגת ומחלחלת בכול, ומשאירה אחריה צריבה של פירוק, היפוך ושלילת החיים.
טלי תמיר