חזרה לגלריה

יותר מכל מחזירות אותי עבודותיה של זיוה בן ערב, המורכבות מכל מה שנמצא בתוך הבית, ומכל מה ששייך לעבודות הבית, אל ילדה אחת בת שש, עם תלתלים כאש, שגרה בפרבר נידח. הריהי הילדה איילת, שסופר עליה בספרה המפורסם של קדיה מולודובסקי" פתחו את השער"[1][i] אותה איילת, בשמה העברי שניתן לה על ידי המתרגם נתן אלתרמן, תיזכר לעד כמי שהפנתה עורף לעבודות הבית הקשות שהטילו עליה הוריה, ובשלווה סטואית של בעלי דמיון ומעוף, לאחר שכבר בילתה עם האווזים והציפורים, ארגנה את כל הכפתורים שהייתה צריכה לתפור, סידרה אותם בשורה ארוכה-ארוכה, פתחה את שמשיתה הכחלחלת, ויצאה לה בליווי כפתוריה-גלגליה למסע ארוך, כשקולות הבית ומשימותיו נותרו הרחק מאחור... רשימת עבודות הבית שהוטלו עליה לא תבייש אף עקרת בית בוגרת, וכך זה נשמע בקולה המטפורי של מסורת עקרות הבית, המרעים מדור לדור:

"קוראה האם לבת בקול-ענות,

מצלצלים החלונות.

וגם האב, שחור מפיח

בקורנסו מטיח:

הביתה חיש!

צריך שיר-ערש לזמר לאח,

צריך לשטוף סירים וכלי מטבח,

צריך לשאוב דלי מים,

צריך לתלות כתונת וגרביים,

ובולבוסים צריך לקלוף,

והרצפה צריך לשטוף,

[...]

צריך קסמים עוד לבקע,

צריך את התינוק לנענע,

וקטניות צריך לברור,

וחיתולים צריך לצרור,

[...]

חוטים צריך עוד להשחיל,

וטלאי צריך עוד להטיל,

וקישורים צריך לקשור,

 וכפתורים צריך לתפור,

וקצת לקרוא בטעם,

וקצת לכתוב בטעם

זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!

הולכת אילת קישורים לקשור,

כפתורים לתפור.

פתאום פוצחים הכפתורים בשיר,

ומתפזרים על-פני העיר.

וכל כפתור הוא כבר גלגל,

וגלגלים עפים במעגל,

פותחת לה אילת

שמשיה כחלחלת,

ובית לה וגג

וגלגלים לה למשחק.

רוצה אילת ככה לעמוד,

עד שהיום יחשיך מאד מאד.

קוראה האם לבת בקול ענות,

מצלצלים החלונות,

וגם האב שחור מפיח,

 בקורנסו מטיח.

אבל אילת לא רוצה לשמוע, לא רוצה לשאת מפה רגליה,

הגלגלים מצלצלים, קוראים בשמה, משתחווים אליה.

את כל הגלגלים רותמת אז אילת,

 עושה מהם רכבת מתפתלת.

ובקול שורקת הרכבת, ואילת הוי נוסעת

למרחקים, למרחקים, אל ארץ לא נודעת".

אילת היא לא פמיניסטית בת שלושים עם תודעה לוחמנית, ומסעה אל ארץ לא-נודעת לא אורגן כנטישה יזומה של חובותיה הביתיות. אילת לא הצטרפה לידידיה האווזים, גם לא כרתה ברית עם הציפורים. רגע הנטישה המופלא שלה, אותו רגע שבו הפסיקה לשמוע את הקריאה למילוי חובותיה, ארע דווקא בעיצומן של עבודות הבית, תוך כדי תפירת הכפתורים. אז, פתאום, החלו הכפתורים לרקוד ולהתגלגל, והם סחפו אותה איתם החוצה, להתגלגל בכל העיר, אל עבר הרפתקה לא נודעת. אילת נענית לכפתוריה, כי הם "מצלצלים, קוראים בשמה, משתחווים אליה", והיא מגלה, בעזרתם, את כוחותיה האחרים: הכוח לברוא יש מאין, הכוח לארגן צורות חדשות, הכוח להפעיל עולמות אחרים. שיתוף הפעולה המופלא בין אילת לכפתוריה הוא רגע של מטמורפוזה ולא רגע של מהפכה; רגע שבו הדברים לא מושלכים מעבר לגב, אלא עוברים שינוי פנימי ומשנים את הסביבה.

רגע קסם דומה מתרחש גם בעבבודתה של זיוה בן ערב. כמו מרי פופינס, היא מגיעה עם תיק גדול, מוכנה לעבודות הבית ולניהולו המוקפד, ומתחילה להוציא מתוכו חפצים מופלאים, עצים המגדלים כפתורים, או יער של כלי חרסינה מצוירים. אפילו כוויית המגהץ בסדין איננה מקבלת אצלה מימד שערורייתי, אלא מתארגנת, באורח פלא, לדגם נפלא של מניפה: במקום אגלי הזיעה הניגרים מעבודת הגיהוץ הלוהטת, נוצרה מניפה ענקית לאוורור וצינון – אביזר של פינוק והנאה...

זיוה בן ערב יוצרת רצף בלתי נמנע בין היותה עקרת בית ואם לארבעה ילדים, לבין היותה אמנית. היא מתחילה את עשית האמנות שלה אי-שם מתוך תהליך הכביסה-שטיפה- גיהוץ – בישול-אפיה... גבולות האימהות שלה אינם מסתיימים עם קירות הבית והמטבח, אלא הולכים איתה לכל מקום, וכמו הילדה אילת, כך גם בן ערב, נסחפת ונכנעת לדיאלוג עם המגהץ וסבון הכלים, והופכת אותו ליצירת אמנות ולהרפתקה מופלאה.

זיוה בן-ערב לא רק הופכת את עבודות הבית לשעשוע ומעניקה להם מימד בלתי-הפיך של קסם, אלא משתמשת בחומרים נשיים כתשובה לאמבלמות גבריות. כך היא חושבת על יער עמודי הכלים: סוג של טוטם הצומח מן הקרקע כלפי מעלה, שמהותו העיקרית היא ביחידות המתווספות אליו בלי הרף, וכולו וריאציות על כלים: מקומקומים לספלים, מצלחות לקעריות. ה"עמוד האין סופי" של ברנקוזי  - מן האיקונות המרכזיות של הפיסול המודרני – משמשת לה כאן כרפרנס, וכנקודת היפוך לערכים של הצבעה לעבר השמיים, לעבר ההפשטה המוחלטת, באוריינטציה פאלית-גברית.

אולם, לא רק וריאציה של כלי הבית חשובה בטוטם כלי הבית של בן-ערב, אלא היות ה"טוטם" הזה עמוד-זיכרון מסתעף לטכסי הבית השונים, החל בהגשת ארוחות ועד לשתיית התה שביניהן. בדרכה הנשית, מוותרת בן ערב על ה"טוטם" האחד, המונומנטאלי, ומעדיפה על –פניו ריבוי עצום ומפוזר של וריאציות על אותו מוטיב. היא הופכת את הכמות לאידיאה מכאיבה ומפעימה בפני עצמה, על מנת להאיר את אין סופיותה של העבודה הנשית לא במובן הפילוסופי, אלא במובן הקונקרטי והמייגע ביותר. האבסיס של שקיות התה, המורכב מכמה מאות שקיות תה משומשות מיובשות, שהאור עובר דרכן, הוא מהעבודות המרגשות בתערוכה. מובילה אליו שדרה של עמודים המוכתמים בכוויות מגהץ והארכיטקטורה כולה מייצרת מעמד של קדושה – גם אם מחויכת – לעבודות הבית ולכמות הבלתי ניתנת למדידה של כוסות תה, שהוכנו על ידי בעלת הבית.

שרשרת אין-סופית של כלים, כפתורים, סלילי חוטים, שקיות תה, כריות לניקוי כלים, סדינים לגיהוץ, ובמרכז: בריכה ירקרקה של מי סבון הצוברת בתוכה, מטפורית, את "כל מי הסבון שאי-פעם רחצו בהם כלים... בן-ערב בנתה כאן תפאורה של "אופרת סבון" גרנדיוזית, שהגיבורה הראשית שלה היא עקרת הבית הארכיטיפים, העל-זמנית, שמשתדלת ללא הפסקה לעשות את המוטל עליה ולמלא את צרכיהם של בעלה וילדיה, "כמו שצריך לעשות, כפי שכתוב בספרים, כפי שמראים ב סרטים", כתבה אורלי קסטל-בלום על גיבורת העל שלה המינה-ליזה, "שכן, אני הנני הדמות הנשית במשפחתי", מצהירה הגיבורה, "אני האישה בבית הזה, ובתור האישה בבית הזה ניחנתי בכישרון לסדר הכול, לנקות וגם להעניק מידי פעם, כשאת התמורה להכול אני משיגה בדרכים משלי"[ii]. הדרכים של זיוה בן-ערב הן לנשוף בעבודות הבית נשיפת-קסם (הכרוכה בעבודת סטודיו מפרכת...) ולהפכן לחיזיון שיש בו תערובת מבושמת של אירוניה עצמית וקדושת היומיום.