חזרה לגלריה

מחוף לחוף

"אבל עכשיו כבר נמלט, הוא נושם, על גבו הרחב של הים, נושם גלים-גלים, תחת נענועיה הרחבים של השמש, ויכול סוף-סוף לישון ולחזור אל ילדותו שלא נרפא ממנה מעולם, אל הסוד הזה של אור, של דלות חמה, שנתן לו כוח לחיות ולהתגבר על הכל".

אלבר קאמי, אדם הראשון^[i]

התערוכה "קו רוחב" של פיליפ בולקיה צמחה בעקבות חציית קו: משכונה תל אביבית פרברית בצפון-מזרח העיר לשכונת עג'מי היפואית. בולקיה עבר מאזור מגורים צפוף, הומוגני ומטופח לרחוב בעל אוכלוסייה מעורבת, יהודית-ערבית, שהטיפוח והעיצוב זרים לו והקרבה לים קובעת את שעותיו וצלליו. המעבר הגיאוגרפי-אורבני יצר בתודעתו של בולקיה מרחב שוטטות דמיוני, שבו יפו מתחברת לעיר הולדתו הטוניסאית לה קראם, הממוקמת בין עיר הנמל של טוניס, לה גולט, לבין העיר העתיקה קרתגו, ונפתחת אל המפרץ. הוא מצא עצמו מטולטל אל פקעת הזהויות שלו, בוחן את עצמו בין ילדותו המוקדמת בטוניס לבין שנותיו בפריז כמהגר צפון אפריקאי, בין היותו דובר צרפתית שהערבית מהדהדת בתוכה, לבין העברית שרכש כעולה חדש בישראל, בין לימודיו בבצלאל על ברכי האסתטיקה המערבית והיותו מעצב מצליח השולט ברזי העולם הגלובלי ומותגיו, לבין מנהגו לבקר בשווקי אפריקה השחורה ולצלול למעמקי העולם השלישי... בולקיה סגר מעגל ותקע סיכה במניפת הזהויות שלו: "נולדתי בין ערבים ואני בוחר להזדקן ביניהם. הערבים הם חלק ממני".

המפגש עם השכונה החדשה היה מפגש אנושי רב-עוצמה שבולקיה נענה לו בתשוקה ובהתמסרות, ניזון מרוח הידידות הדרומית ומתום הלב של מצולמיו. בעקבות הצילומים הוא צייר את היורדים אל הים, את היושבים בפתח הבית, את המשוטטים ברחוב, את הממתינים באפס מעשה, את הילדים ואת הכלבים חסרי השם... המבט שלו מערב רומנטיקה נלהבת של תייר-אוריינטליסט עם סקרנות  ואמפטיה לכל ילד וזקן, כאילו גילה מחדש את המין האנושי. אך הדבק הוא הים: לא רק השמש, המים, ריח המלח והגעגוע לחוף האחר, בקצה השני, אלא גילוי הגוף, בחיוניותו ובתבוסתו: בשרני, חושני, רפוי, נטול מאמץ להסתיר, לעצב, לחטב או לסגנן. בולקיה רושם באמצעות עיפרון, סכין חיתוך וחלודה – טכניקה ייחודית שפיתח בשנתיים האחרונות -  נשים שופעות בשר שגופן דחוס בבגד ים ביקיני, כרסים גבריים משתפלים מעל בגד הים, נערים כחושי גו, חצי עירומים, המכילים בתוכם את דמותו שלו כנער בחופי טוניס. המרחבים השונים מתערבבים ביניהם, דמויות מן הילדות נשזרות אל תוך הדמויות היפואיות, מחוות לאפריקה מתחברות למחוות מקומיות והחלודה הנוזלית, החודרת לחיתוכים, מאחה את הסדקים ויוצרת פטינה של זמן.

חבילת מסמכים ישנה שהייתה שייכת להוריו סיפקה חומרים קונקרטיים לניסיון של בולקיה לפצח את זהותו  ושורשיו: למרות שהוא עצמו אינו קורא ומדבר ערבית, הוא מגלה שתעודות הלידה של הוריו וסביו נכתבו בערבית והונפקו על ידי בירוקרטיה של שלטון ערבי. הכתובה של אמו, שנמצאה בין אותם מסמכים, כתובה בצרפתית ושתי השפות הללו מתערבבות גם עם האיטלקית  שהייתה מדוברת מסביב לשולחן. המערכות  הלשוניות הללו הופכות לסימנים בשפה החזותית של בולקיה: הכתב הערבי הופך לדימוי חזותי, אך מייצג גם מנגנון זיהוי המשייך אותו למרחב הערבי. בפוליטיקת הזהויות הישראלית קוראים לזה "זהות ממוקפת": יהודי-ערבי, כזו שהמקף באמצעה מבטל את הניגוד הקוטבי בין הזהות היהודית לאויבתה הערבית, ומאפשר חיבור ביניהם. אך פיליפ בולקיה, מתעלם מן התקינות הפוליטית, מציע זהות משוטטת, חסרת גבולות, שבה העגינה בעיר הנמל היא סוג של מנוחה וכמיהה, מקור חיות ומרפא מגעגוע, כפי שכתב בן הארץ השכנה, האלג'יראי אלבר קאמי.

טלי תמיר