חזרה לגלריה

שלושה צלמים

שלושה גופי עבודה שעוסקים, דווקא, בסביבה הקרובה ובניסיון להתבונן במה שלכאורה חומק מהמבט בשל היותו קרוב מידי. הניסיון נוחל כישלון, כשהצילום חושף עד כמה הסביבה הקרובה הינה חסרת שליטה על ידי המתגוררים בה, ועד כמה היא מכילה סדקי הצצה לאתרים  סמויים למחצה, ולא נודעים מספיק. שלושה צלמים שמצלמים את הקרוב אליהם, מתוך הבית או מן הסביבה הקרובה אליו. זה לא צילום מתעד, כי הוא לא מבקש לעצמו סמכות תיעודית, ולא מאמץ שום כלל או שיטה. זה צילום אקראי, אך עיקש: הוא מתעקש לפענח משהו, להצביע על משהו שמתרקם ממש כאן, מתחת לאף. צילום שהעמדה הביקורתית שלו אינה חזיתית ומובהקת, וגם אם חבוי בו מרכיב של מחאה, הוא נסחף באופן מתעתע

עם השלל הויזואלי. זו תערוכה שאין בה נוכחות ברורה של בני אדם, ואי אפשר לזהות בה תכנית-על או אידיאה של  מקום ספציפי, אך היא מתבוננת בעולם שמצולק ונגוע בעקבות של תשוקות, אכזבות, רשלנות וכוחנות. זו תערוכה על כיעור ועל יופי, ועל מה שמתחזה ליפה ומשחק איתו בעורמה. תערוכה על ניסיון לאלף את החוץ, לביית אותו ולמזער אותו פנימה. תערוכה על צמיחה עודפת של בניינים ועל מזעור מתעתע של ארוס.

נורית ירדן מצלמת את הרחובות הסמוכים לביתה, במורד רחוב "חובבי ציון" התל אביבי: רחובות בוגרשוב, אלנבי, פינסקר ועורקיהם השונים והסמויים, המביאים איתם מפגש פוליפוני של פרטים, טקסטורות, חפצים ומבנים. "במרחק הליכה", קוראת ירדן לסדרת הצילומים הזו, שלא זקוקה הייתה לכרטיס טיסה, גם לא למורה-דרך. העיר שלה נפרטת לפרטים שוליים, לתנועות רפטטיביות, לצבעוניות בוטה, לדימויים כאוטיים, שמבינים את המושג 'סדר' באופן גמיש ואורגאני; אחד המסלולים המנתבים את הצילום של ירדן הוא מסלול פיזורם של כרטיסי ביקור של נערות ליווי ומכוני עיסוי, המוצמדים לשמשות המכוניות החונות ברחובות תל אביב. כשהוא מונח מתחת לווישר, כאביזר-רכב נוסף, מעיד הכרטיס על תרבות שמזערה את התשוקה לדימוי פרסומי והפכה את הפנטזיה המינית לשגרת יום יום. משטר האינפורמציה וקפסולת המידע דוחסים את הפרברטי ואת הטראגי למינון עובר לסוחר. המבט הפמיניסטי, המוחה כנגד חפצון הגוף הנשי, אינו יורה ותוקפן – הוא מהדהד מאחורי הזוהר הכוזב של הדימוי המשתקף בשמשת המכונית.

רמי צלקה חוזר ומצלם את חומת הבניינים המתגבהת סביב בית הוריו, ברחוב יהואש בתל אביב, הסמוך לחוף הים. אחרי מאבק של שמונה שנים בערכאות העירוניות, צמח מול מרפסת הבית בית מלון רב-קומות, שקירותיו מסתירים את מראה הים וחומסים את נוף השקיעה. העירייה הרי לא הבטיחה לכל אחד מאזרחיה שקיעה הדורה בחלונו. צלקה צילם את המרחב הצר שבין הבניין ברחוב יהואש לשפת הים שמולו – מרחב שלמרות העומס הארכיטקטוני הרב קיבל אל תוכו את הבניין הנוסף, בשתיקה צייתנית. בצילום "הזמנה למחול 1", נעים פועלי היציקה על גבי משטח הבטון של הגג הנוצק, כאילו באמצע החלל בין הים לשמיים, מעין כוריאוגרפיה תלויה באוויר: פיזורם במרחב, פעולות היציקה והעבודה, וחודי הברזלים הפורצים כלפי מעלה – מעלים מטאפורה כמעט הירואית של בנייה וקדמה – לולא כשלון המאבק הבירוקראטי  נוכח דרכם. הצילום מתכתב עם סיטואציה סוריאליסטית ומעלה, בבלי דעת מבט אירוני על תשוקת הבנייה וההתפשטות.

צלקה חוזר שוב ושוב אל נקודת המוצא שלו – מרפסת הבית שבו גדל כילד וממנה חווה את נופי תל אביב הים-תיכונית. גגות הבתים הסמוכים הם הנוף הטבעי שלו וה'חושות' המאולתרות הם הארכיטקטורה המוכרת לו. אם הוא זז – הוא זז לחלון חדרו הפרטי בבית, ממנו צילם – במבט חד כלפי מטה - את החצר האחורית של הבניין. גיבוב הקירות, התריסים והחלונות, הפונקציונאליות השונה של המבנים, דירות פרטיות שנחשפות מחלונות מוארים, ומעל כל אלה – הנוכחות האלימה והבולענית של בתי המלון באזור מציפים את הצילומים של צלקה בתחושת כאוס, עוצמה וחנק.   

ניצן מקובר מתמודדת בצילומיה עם 'הלם המרחב הפתוח' ועם קלישאות הנוף הרומנטי הנפתח לפניה בביתה בבנימינה: שביל "ון-גוכי" מתפתל, סבך עלים רווי גשם, דרך בוצית ופראית... הדרך של מקובר להתייחס לנוף שסביבה היא באמצעות בלימת הסחף הרומנטי ובעזרת תהליכי ביות ואילוף: היא 'שותלת' צילומי נוף שצילמה בסביבת הבית לתוך צילומי פְּנים ומנסה לייצר מפגש מוגן ומרוכך יותר בין החוץ והפנים. גם בצילום של מקובר אין נוכחות אנושית והבית ריק מתושביו. אך הפנים שלו - עמוס חפצים ורהיטים, טעון ציביליזציה של מגורים - מייצר בתוכו את בועות החוץ, ומבליע אותן פנימה. מקובר נמנעת משיר הלל לטבע, ואינה מתמסרת למרחב הכפרי. אי הסדר הביתי, סידור החפצים, השמיכות, הבגדים - מקרינים חיים רוויים ורכים מול מטח הגשמים והבוץ.

טלי תמיר

ינואר 2013