חזרה לגלריה

התערוכה החקלאית בוחנת ומאירה את האתוס החקלאי הישראלי-ציוני מנקודת מבט של שנות האלפיים, ומשקפת את מעמדו המשתנה בעשורים האחרונים. החקלאות בישראל אינה נאמדת רק במונחים של נוף, מזון ואקולוגיה - היא חדורה באופן שורשי וסבוך באידיאולוגיה. היותה כרוכה במימד גואל של שיבה לגוף, לטבע ולעבודה העניקו לה ברטוריקה הציונית מעמד רוחני של אתוס מכונן ואילו כוחה הטריטוריאלי והמנכס והיותה כלי לפיזור אוכלוסייה לאזורי ספר, לצד תִפקודה המיידי בסיפוק צורכי הזנה – מיקדו סביבה מדיניות ממלכתית תומכת. אלא שהַחל באמצע שנות

השמונים נשחקה בהדרגה התפיסה שיש להגן על החקלאות בכל מחיר, לטובת שימוש מניפולטיבי בקרקעות ובכלכלת שוק חופשית. גוף הידע ניתק מהקרקע, החקלאות נטשה את החקלאי: התוצר החקלאי משגשג, אך פרדסים הפכו לשיכונים. העגבנייה השתכפלה למניפה של צבעים וזנים, אך המשק החקלאי הולך ונעלם; החקלאי הישראלי – זה המשתייך לחקלאות ההיסטורית -  מפסיק להשקות, מוותר על הקטיף ונפרד מאדמתו. יחד איתו יורדת מבמת ההיסטוריה תרבות עשירה של ידע, שפה, מחוות ופעולות.

12 המיצבים המוצגים בתערוכה נעים בין אמירה אינטימית-פואטית הנטועה בזיכרון אישי ובסדר-יום חקלאי, לבין ניסיון סוציו-פוליטי לנתח את מנגנוני הכוח שפועלים בזירה החקלאית, במרחב הישראלי והישראלי-פלסטיני. השדה, החממה, הפרדס הנטוש, קרקעות נדל"ן, חלקות כרמים ועצי זית, מתבלטים כאתרים טעונים. המתח הקוסמי בין שמים וארץ ובין גשמים לבצורת מתבהר מול דמותו המתבגרת של החקלאי ולצדו עובדו/ממשיכו - הפועל התאילנדי. החקלאות מופיעה כמאגר DNAהישרדותי, הממתין לשעת-פקודה וכסוכנת פעילה של ניכוס קרקעות בשטחים. מכיוון אחר היא נחשפת כשדה מחקר מקורי ורב-המצאה. ה"ארכיון" המלווה את התערוכה מאיר לרגע את גרעין האתוס המקורי מן העשור הראשון למדינה, וחושף את חזרת החקלאות למוקד עיסוקם של כמה אמני אוונגרד בשנות ה-70. האמנות, סיזיפית ורצופת סיכונים כמו החקלאות, מזהה את התמורות ומעלה שאלות.

טלי תמיר