חזרה לגלריה

מיקי טרופר, אמן הנאמן אבסולוטית לעץ ולשפת הגילוף, חבר קיבוץ נחשון, נולד בתל אביב וגדל ברחוב שץ - מהלך כמה רחובות מגלרית הקיבוץ. כשהוזמן על-ידי להציג בגלריה בחר להציב בה, בגודל טבעי, תמונה מזכרון ילדותו התל אביבית:  אמו תולה כביסה ומשוחחת עם השכנה ממול, שגם היא עסוקה בתליית כביסה. למה דווקא תליית כביסה? אולי, חשבתי, "טכס" תליית הכביסה הוא אחד ה"טכסים" שמבדיל בין חיי קיבוץ לחיי עיר.  המכבסה המשותפת ביטלה את הארוע הביתי הזה שנודף ניחוחות טובים של ניקיון ומטפטף טיפות-מים עליזות על חלון השכנים שמלמטה. מיפגש חברתי בין שכנות, מבעד לחלון, שחושף, מבלי-משים, אינטימיות של חזיות וורודות ובגדי שינה ועבודה, מעיד על מבנה המשפחה, או על חסריה, משבח את נוהגי הניקיון שלה, ומאפשר, למרות אי-נוחות מסויימת שבמתיחת הגוף אל החבלים היותר רחוקים, פטפוט קל, שיחת רכילות, או דיווח על תלונות וקשיי היום של עקרות-בית. פעילות נשית טיפוסית, השולטת ברזי התלייה, הקיפול, והמיון, מסדרת ומחליקה את בגדי הגברים שבמשפחה, ומנהלת אותם ביד רמה. ברית בין הנשים לבין השמש, (בעידן של טרום מייבשי הכביסה),  המזדרזת לתרום את תרומתה ולייבש, בקלילות ובשיא המהירות את הטעון ייבוש, למען יחזור במהרה אל מעמקי הארון, או אל מגע העור החשוף בבגד המכובס והנקי.  

מיקי טרופר עושה כאן מחוות זכרון מלבבת לאמו - אשה מלאת-גוף, עקרת-בית עסוקה שתולה את הכביסה בזמן ששולחן האוכל, הניצב מאחורי גבה, בתוך החדר, ערוך ומוכן לארוחה, והצלחות עמוסות מזון, ממתינות לילדים שיחזרו מבית הספר: הפולקע הנצחית, ולידה, תפוחי האדמה המבושלים, ורק אדי החום והבישול לא גולפו בעץ. החתול מתנמנם על הכורסה, העציץ מתעלף בשמש הפולשת לאדן החלון, והשכנה, ברוב טכס, מתאמצת לפרוש סדין רטוב למלוא אורכו, לאחר שנסחטו ממנו נוזלי הגוף והזעה שספג בלילות קייציים ודביקים.

המיצב של מיקי טרופר הוא מחוות-זכרון לא רק לאמו ולבית-ילדותו, אלא גם לעיר, לשכנות העירונית, ולכביסה המתנפנפת, המשאירה תמיד תחושה אופטימית שהנה, הכל ניתן לכביסה, לניקוי ולטיהור. 

טלי תמיר