בין "המשפחה הקדושה" לבין "המשפחה הקשורה" מפרידה, בעבודתה של טל אמיתי, חגורת הבטיחות וסיסמה של משרד התחבורה: אמתי מתקיפה את שאלת המשפחה -אחד המושגים המרכזיים בתרבות היהודית ובחברה הישראלית, מושג שתופח מידי שנה, בתקופת החגים (שזה עתה הסתיימו), והוא עדיין בגדר טאבו - מעטים, בודאי בתחום האמנות הפלסטית, נגעו בו ברמה ישירה כל-כך.
אמתי נעה סביב "הבטן הרכה" של המשפחה - שולחן האוכל. היא מציירת את אביה טובל בקערת המרק, צף בין פרורי הפטרוזיליה. לצידו אמה, שקועה במעמקי הצלחת, תחת ערמת ספגטי ברוטב עגבניות. האם והאב מצויירים בתנוחת שינה - ספק ציפה, ספק מיתה. חסרי-אונים הם מונחים בין הסכין, הכף והמזלג, המסודרים כיאות על מפה משובצת (האב), או על שעוונית פרחונית (האם). כללי השולחן הערוך, נימוסי השולחן והאוכל מכילים בתוכם את המטאפורה המשפחתית כולה: לא רק את אופני השליטה של ההורים בילדים באמצעות המזון וההאכלה, אלא גם את יחסי הטורף-נטרף, ואת פוטנציאל ההרס והדיכוי האורב, בכל משפחה, אי-שם מתחת לקפלי המפה, ובין רבדיו הסמויים של התת-מודע. קאניבליזם של מאבק כוחות בין-דורי ופנים-משפחתי.
בסדרת עבודות פיסוליות שנעשו בשנות השמונים המאוחרות ונקראו "משפחה", המחיש דניאל זק את שרירותיות הקשר המשפחתי כשמתח קו מתכתי דק בין טיפת זרע סרוחה, לא-מוגדרת, לבין צלמו של עובר אדם. אמתי בוטה ממנו: כשהיא ממשיכה לצעוד על הקו הדק שבין המיקרי למכוון, היא מפזרת גרגרי אורז (למעשה היא מציירת את תפזורת הגרגרים) על גבי לוח שיש חברון המצוי כמעט בכל מטבח ישראלי טיפוסי של המעמד הבינוני, ומתוך תפזורת הגרגרים מתבהרת הכתובת: "יצאנו דפוקים". מערכת היחסים המשפחתיים, מתווכת באמצעות הדימוי הפשוט של מזון עממי (איזו משפחה לא אוכלת אורז יחד עם הקציצות?) מתגלה בפניה האחרות, ונחשפת כמערכת פגיעה ומורכבת, המחלחלת הרבה מעבר למלאכת הבישול היומיומית.
מוטיבים קאניבליים, בין הורים לילדים, מוכרים במימד המיתולוגי, ואפשר להזכיר את ציורו מטיל האימה של גויה המתאר את האל סטורן אוכל את בניו. אמתי , ברוח פרוידיאנית-מקאברית, יותר מאשר מיתולוגית, הופכת את המוטיב על-פיו, ומבטאת משאלות מוות ודחפים תוקפניים המופנים כלפי ההורים. אמתי אינה בונה סצנריו של פחד ואימה, אלא מעמתת את מיתוס הקשר המשפחתי דווקא עם משחקי מזל והימור כמו פיס ודוק: פיזור מקלות הדוק כמוהו כתפוצת הזרע האנושי - מקרי, שרירותי, בלתי נשלט - צריך פיס בחיים כדי לזכות בפרס הגדול, וכדי להוולד במשפחה הנכונה. "המזל רודף אחריך" - כמו בסיסמה של מפעל הפיס, המצוטטת באחת העבודות. אמתי מהמרת על המזל מתוך סבך הקשר המשפחתי. היא מרשה לעצמה להתיר את "חגורת הבטיחות" של המשפחה ולהטיל את קלפי המזל הפרטי שלה.
אלי קופלביץ פועל מתוך שוליים כפולים ומכופלים: כאמן ישראלי המשקיף אל המרכז הרחוק דרך רפרודוקציות ומאגאזינים, וכאמן החי בקיבוץ, קיבוץ דפנה בגליל העליון, המרוחק מרחק משמעותי מן ה"מטרופולין" המקומי - העיר תל אביב משם הוא פועל כעיוור המכה בחשכה, מזהה את דרכו על-פי הבלחות אור בודדות בדמות פורטרטים מצולמים של גיבורי תרבות אירופאיים ואמריקאיים, או כצוללן המשייט לו בדממת המעמקים, בודד במים הצלולים, קולט אותות עמומים מן החיים ששם - החיים על-פני המים.
מתוך תחושת המרחק העצום ומתוך העדר ממושך ועקרוני של מארג חברתי הרואה באמנות פעילות בעלת חשיבות ממשית, מתערער הבסיס המוצק לעצם חיוניותה של העשייה האמנותית, והיא הופכת לפעילות מוזרה, מיותרת מעט, שמזוהה עם ה"קוקו" ההוא שעושה דברים מוזרים שם, בצריף הישן בקצה הקיבוץ. הכותרת הרב-משמעית COOCOO KUNST - "אמנות קוקו" - היא ניסוח אירוני להד העמום של התרבות בהא הידיעה - התרבות האירופית-גרמנית (KUNST היא המילה הגרמנית לאמנות), ומצד שני - היא מזכירה את קריאת הקוקיה - ביטוי רומנטי לחיי היער ולמוסכמה השחוקה היוצרת קשר מיידי בין הטבע לבין חיי הקיבוץ. אך מעל לכל, מככב בכותרת הזו האמן עצמו, כפי שהוא נתפס על-ידי החברה כולה, ועל-ידי החברה הקיבוצית בפרט, או כפי שהוא חש ומבטא את יחסה אליו. קופלביץ מבליע כאן יחס ביקורתי כלפי החברה הקיבוצית על כך שהיא מייתרת את האמנות כתוצאה מן ההשוואה המתמדת שהיא עורכת לה ביחס לסולם התפוקה והיעילות בלוח העבודה. האמן בקיבוץ חייב להצדיק את קיומו על מנת לשמור על סף שפיותו, בעיני החברה בה הוא חי. התוצרים הרבים המרכיבים את התערוכה של קופלביץ - שיכפולם, ריבויים, מהירות ייצורם, חומריותם התעשייתית, מרמזים על פיריון וייצור יעילים ודחוסים, ורק התוכן מסיט את "קו הייצור" למחוזות ההזיות, לתחום המחייה המשוחרר ונטול התכלית של ה COOCOO KUNST.
התערוכה מורכבת מכמה סדרות של עבודות. על כולן שרויה אווירה שמשלבת בין משחק קסמים אין-סופי המארגן בזריזות את הקלפים בכל פעם בסידור אחר, לבין מלנכוליה של רוחות רפאים המשלחות לחלל החשוך ידיים שלדיות ארוכות-אצבעות השוזרות בתוכן את שלל הקלפים-הפורטרטים של גיבורי התרבות. כולם שם, חיים כמתים: קפקא, מהלר ושילר, כמו גם יאן הוט (אוצר הדוקומנטה האחרונה), פיטר היילי וסידני שרמן. אצבעותיו הזריזות של הקוסם הסמוי מעבירות את הפורטרטים הזעירים בינהן, לרגע בונות מהן פירמידה משוכללת ומיד אחר-כך, מפזרות אותן למבנה משושה. הפורטרטים של עולם האמנות והתרבות צפים בחלל החשוך כמו בביצה עכורה של התת-מודע, מופיעים ונעלמים, חסרי ממשות, מלבד זו המטרידה את העין.
בסדרה אחרת מופיע האמן עצמו כדמות סאטירית המדגימה את כלי העבודה שלה: המכחול נשלף מן הראש, הצבת נצמדת לאוזן, שפופרת הצבע מתרוממת מקצה הקודקוד: קרקס של צייר וציור -דמות אירונית של האמן המשוגע. בצד אלה מצטברות "וריאציות על נורת חשמל ואצבעות" - האור, כמוטיב של פאתוס חיובי, הופך גם הוא אצל קופלביץ למקור בלתי נדלה של המצאה ואילתור המשדרים שדר כפול של יצירתיות פורה מחד, ואדישות מגחכת מאידך. האצבעות מתנפחות לנורות חשמל, והנורות משוכפלות למבנים מרהיבים, שהאור האמור לקרון מהם מחוויר לאפרוריות שקופה, נטולת נימים. התזזית היצירתית של קופלביץ משדרת אותות חנק ומצוקה ("VENTOLIN " כתוב על אחת העבודות), ומקבלת מעמד פרדוכסלי בזכות הוריאציות הסוראליסטיות שהיא מייצרת: וריאציות המתעקשות על קיום חסר היגיון ותכלית, שגובל, אם לא בסף השפיות, אז לפחות, במלנכוליה של מוות. You don’t have to shout to be noticed, כתב קופלביץ על אחד מציוריו, משפט המתייחס אל אוטופית השקט והסדר הטוב, בה האמת מתגלה מעצמה, ללא קול. המעמד האירוני של המשפט (הלקוח מטקסט של פרסומת) נובע מתוך הראליה היומיומית שלפיה אם אינך צועק - איש לא ישים את ליבו אליך, ואתה נידון לדבר ללא קול, בניע שפתיים, אל מרחבי המדבר של השוליים.
טלי תמיר