חזרה לגלריה

"השבעה, השלושים, השנה" + פרויקט "כיכר העיר" - שני פרוייקטים של גיא רז, שנעשו במהלך השנה האחרונה,  בעקבות רצח יצחק רבין (4.11.95).

גיא רז רואה את "כיכר העיר" - "כיכר מלכי ישראל" לשעבר, ששמה הוסב , בעקבות הרצח, ל"כיכר רבין"  - הכיכר שהיתה לזירת הרצח וטכסי האבל שלאחריו  - כעין בבואה המשקפת את התרבות הישראלית הקולקטיבית.  הכיכר הגדולה היא מרחב ציבורי טעון ומסומן,  שמאשר  את המוסכמות הכלליות ומצהיר על ימי חג ואבל לאומיים.   בין ההפגנות לחגיגות, בין יריד הספר השנתי  לבין תצוגת הטנקים המסורתית  ביום חיל השיריון  -  משמרת, ותמשיך לשמר הכיכר את סימני האבל  על רצח רבין ההולכים ודוהים: כתמי החלב של אלפי הנרות שבערו בה בשבעת ימי האבל. רז צילם את הכתמים הללו שמכתימים את אבני הריצוף, מעורבבים בלכלוך יומיומי ובפסולת-ערים,  אחרי שבעה ימים, אחרי חודש, ואחרי שנה, וחשף מפה מופשטת ומטושטשת של זכרון הולך ונשכח.

במקביל, תכנן רז פרוייקט-חוצות המותאם למינשא הדגלים הגבוה הניצב בכיכר (גובהו המקורי כעשרה מטרים).   לתוך המיתקן הזה, הנושא עליו את סיסמאות החגים ודגלי הלאום, "שותל" רז ארבע ה צילומים מוגדלים של מתאגרף,  לבוש בגדי ספורט, חמוש בכפפות איגרוף: איש-פלמ"ח בשעת אימוני איגרוף, בן-דמותו של היהודי החדש, הארץ-ישראלי, המבקש להחליף את זהותו הגלותית, החלושה, בזהות כוחנית.  דמותו של המתאגרף מוקפת בפסי-צבע המרכיבים את אות- מלחמת ששת הימים, שעונדים חיילי צה"ל על דש החולצה.

באמצעות צילום המתאגרף משנות הארבעים (של הצלם אליהו כהן), נוגע רז בשורשי הקשר הפרובלמטי בין הזהות הישראלית לבין תהליך  מתן הלגיטימציה לתכונות של כוח ותוקפנות, תהליך שקיבל תאוצה חזקה והחצנה בוטה מאז מלחמת ששת הימים וראשית תקופת הכיבוש הישראלי בשטחים.  במהלך כזה, מטשטש רז את הגבולות בין הימין והשמאל בפוליטיקה הישראלית, וחושף מהלך קולקטיבי-גורלי  שהביא  להשתחררותו של השד מהבקבוק: ביצועו של רצח פוליטי  בישראל.

מאחר ועיריית תל אביב לא אישרה את ביצוע הפרוייקט  בכיכר עצמה , הוא מבוצע, באמצעות הדמיית מחשב,  בגלרית "הקיבוץ".       

תמר המר,  בוגרת בצלאל (1994), בתערוכת-יחיד ראשונה,  יוצרת, בתוך מרחב נתון, התרחשות קולית בין כמה גורמים: מעין רב-שיח בין צליל, טקסט, חלל וצופה-מאזין, שנע בין שיחה לשירה. הרב-שיח הווקאלי מובל על-ידי שני קולות עיקריים  המופיעים האחד בעיקוב קל מהשני, ומתווספים אליהם קולות משניים, המייצגים דמויות נוספות. קיימים בו טונים של גיחוך, התרסה, אינטימיות, תמיהה, השתאות, התפעלות, געגוע ועצב, והוא מתייחס למצבי זמן, מרחב ומרחק שונים. המציאות הקולית, הנתפסת כעין מציאות מדומה, מתחברת בחיבור עדין למציאות "פיסית" באמצעות הוספה של אלמנטים ויזואליים.

הטקסט, כמו הסאונד, בנוי באופן אסוציאטיבי וחושני, ואינו ניתן לפירוק רציונאלי-תוכני.  מעין "כתיבה אוטומטית" הנעה באופן סוראליסטי בין "שקט דגיגי" במעמקי "חסד המצולות" לבין "פסגות הרים נוזליים" ו"סוף היבשת".  "האתלטיקה", מופיעה במרכז הטקסט  כ"אורחת כבוד" חגיגית ודרמטית, והיא מופיעה שוב בסיומו. המימד האתלטי נעוץ, בין השאר, גם בניסיון הזינוק מעל לאובייקט התלת-מימדי אל עיצוב שכולו גובהי-צליל ומרחב. את מיצב הסאונד  "עד שתופיע האתלטיקה" חיברה  תמר המר במיוחד לגלרית הקיבוץ. אורכו 12 דקות,  החוזרות בלולאה, והוא מבוצע  על-ידי האמנית עצמה.

הקלטה ועריכה דיגיטלית: שמוליק קובלסקי.

מתוך הטקסט:  "ליטף, ליטף, ליטף, ליטף,ליטף - ליטף חסד מצולות,

                        זאת היא הסיבה להתבטלות פיקחית במבנה משולש...

                         ........... . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 

                        “וגם הצמחיה... הו, כן, הצמחיה...

                        אלפי ומאות אלפי כלומיות ססגוניות דוקרניות.

                        עד שתופיע האתלטיקה,

                        מפני השבירות בעצמות,

                        ומכל פנים, מפני המזל המשולש שנקטה..."

טלי תמיר