קופסת קרטון מלאה בצילומי ילדות יש בכוחה לבנות את הסיפור כולו. לאוו-דווקא כפי שהיה באמת, אלא כפי שהצילום מספרו. כפי שאותם רגעים חמקניים, מחוות מקריות, פיסות-זמן אבודות, נשמרו בפורמאט המוקטן ונקלטו על נייר הצילום. "זה עם הפנים אלינו" הפך בספרה של רונית מטלון לגיבור-עלילה מרכזי, ואילו 'זה המביט נכוחה' , במבט של גיבור, הוא אלוף יוחאי בן-נון, ממיסדי הקומנדו הימי, מפקד חיל הים לשעבר, בעל אות הגבורה ממלחמת השחרור - מיתוס של אדם ותקופה. האשה שרוקדת היא אשתו, שיה בן-יעקב, בת דגניה א', ואלה שלוש בנותיהן- חמוטל, נועה ואפרת.
שנתיים לאחר מותו של האב, מנסה בתו, הצלמת נועה בן-נון מלמד לפענח את סוד יחסיה עמו, ולשחזר את ילדותה באמצעות צילומים משפחתיים שאת רובם צילם הוא עצמו. ההיסטוריה המקומית, שהיתה בת-בית במשפחת בן-נון נעדרת מן הצילומים. לא טכסים, לא מדים, לא דגלים, לא אנשים מפורסמים. רק המשפחה לבדה - אבא, אמא, ושלוש בנות-אחיות - במטרה לבדוק מה באמת היה שם, האם המיתוס משתקף בפנים המוכרות, האם הטביע את חותמו, האם השאיר סימנים. מה מכל זה היה פרטי לגמרי, ומה חמק אל מעבר לפרטי, והפך לנכסיה המוצהרים של חברה תאוות-מיתולוגיות של גבורה וחלוציות?
"אובדן התצלום היה אובדן הזכרון" כתבה רונית מטלון על תצלום ישן שאיבד אביה "באחד ממעברי הדירות". אצל נועה בן-נון-מלמד אובדן התצלום הוא כמעט אובדן האב. הצילומים הללו קיבלו מימד מוחשי, של חפץ פרטי, שעליו יש לה, לנועה, חזקה מוחלטת, בלתי ניתנת לערעור, בעוד שבזכרון ילדותה אביה חמק ממנה, והיה חוזר ונעלם לענייניו. כשהיא מתבוננת בצילומים כאדם מבוגר, מנסה בן-נון-מלמד ליצור סינתיזה בין שני העולמות, ומשתמשת בצילום כאמצעי לחבר בין התודעה הפנימית לבין הדימוי החיצוני-כללי, ולסגור את הפערים שבינהם.
"כנערה התכחשתי למיתוס הגבורה של אבי ולמיתוס החלוציות של משפחת אימי. היום אני משלימה איתם, אני יודעת שהפורטרט המפורסם של אבי, כגיבור ישראל, כמו סיפורי הגבורה שסיפר לי לפני השינה, וסיפוריה של אימי על הסבים שלי, מייסדי דגניה א' נטמעו בי, והפכו להיות חלק ממני. אני יכולה היום לראות אותם גם בעיניים האלה". את הצילומים שבחרה הגדילה וכיסתה ברשתות צפופות, לעיתים רשת אחת, לעיתים שתיים ויותר. הרשתות, המוסיפות מימד אשלייתי של עומק לצילום השטוח, פועלות כמסך מעמעם, מעין חציצה בין העבר האמיתי שנתפס, לרגע, בצילום, לבין הזכרון האישי.
הניסיון למצוא סדק דק המאפשר חדירה פנימה, אל תוך הרגעים האמיתיים נתקל לא רק במחסום הראיה, אלא גם במחסום המיתולוגי, במחסום תרבותי של חברה שהפקיעה את גיבוריה לעצמה, והותירה אחריה בתים, משפחות, ילדויות, שהפכו, בלית-ברירה, לסוג של תפאורה היסטורית. נעה בן-נון מלמד נעה על הקו הדק שבין פנס הקסם המחיה ומאיר את זכרונות ילדותה ומאפשר לה להלך ביניהם, לבין המסכים השחורים המעמעמים אותה, ומרחיקים אותה עוד יותר.
נועה בן-נון מלמד, נ. 1954, בחיפה, בוגרת מיכללת "הדסה" והמדרשה למורים לאמנות ברמת השרון. השתתפה בתערוכות קבוצתיות והציגה חמש תערוכות יחיד. חיה בתל אביב.
החומר הויזואלי שמזין את עולם הדימויים של עקיבא פומרנץ לקוח מספרי לימוד והדרכה: ספר הדרכה ליוגה, על-פי משנתה של היוגיסטית גיטה איינגר (שצילומיה מתוך הספר משמשים לו כתחליף-מודל האמן), ספר הדרכה לפעילות גופנית לילדים בגיל הרך שמוצאו במזרח-גרמניה וספר לימוד למתחילים לשפה האנגלית. ספרי הוראה והדרכה מצויירים ומצולמים, המדגימים, כל אחד בסוגו, שורה של תרגילים שנוסחו מכוחה של סמכות בעלת ידע, פורקו ליחידות דידקטיות, ועובדו לרמה של משחק והנאה. הקו הדק המפריד בין מושגים חיוביים כמו "פעילות גופנית", "משחקי ילדים" "לימוד שפה" לבין תחושת מועקה סמויה שנוצרת תחת נוכחותן הבלתי-פוסקת, המפקחת, של הוראות-הפעלה הבאות מלמעלה - מעסיק, כך נדמה לי, את עקיבא פומרנץ בסדרת העבודות המוצגת כאן.
למעשה, מפגיש פומרנץ שתי קבוצות של עבודות, שונות מאוד זו מזו, שכל אחת נעשתה בזמן, בטכניקה ובהקשר שונים, אך הן מהדהדות האחת לתוך השניה. קבוצה אחת מתמקדת בדמותה של גיטה בשעת ביצוע תרגילי יוגה מורכבים, מצויירת על -גבי רשת מתוחה המשמשת לדפוס-משי, טבולה במשטח מונוכרומי של כחול או ירוק, ולצידה דמות נוספת של אשה הנמצאת בשלבי הריון מתקדמים, והיא מבצעת תרגיל עמידת-ראש. פומרנץ הופך את שתי הדמויות הנשיות האלה היפוך נוסף על זה שהן מבצעות בעצמן, ומותיר אותן צפות-מרחפות בחוסר-משקל, בחלל הריק. הקבוצה השניה, זו העוסקת בזוגות או בקבוצות של ילדים המבצעים תרגילי-התעמלות שונים, מעובדת לכתמיות תמציתית של שחורים ולבנים, ומודפסת, בלחץ, ישירות על הקיר. פומרנץ הופך גם את התנוחה המקורית של הילדים בתוך הקבוצה ויוצר ביניהם חיכוך במקום שבו היה קודם שיתוף-פעולה. כך מתגלגלת המציאות הרחמית המכונסת לפקעות קוצניות של ילדים הנמצאות במצב תמידי של הפעלה וחוסר שקט. הווית הילדות העולה מ"משחקי הילדים" של פומרנץ איננה מוארת באור החסד של תמימות וחופש המצאה, אלא דווקא במאמץ ההיטמעות בקבוצה, במועקת הצייתנות והסתגלנות החברתית. ברובד נוסף אפשר להצביע כאן על כיוון חשיבה מזרחי של הפנמה וריכוז אינדיוידואלי מול מטלות-חיברות ומשמעת קולקטיביות של החינוך המערבי, החושפות רובד סמוי, מאויים וחסר-נחת.
הדמות הנשית הנמצאת במרכזה של סידרת היוגה היא מעין גלגול מהופך של ונוס, המודל הנשי הקלאסי של האמן. פומרנץ מבצע גם כאן "היפוך על הראש": הדמות הנשית שלו איננה מוצגת בעירום, כמודל מיני - אירוטי המשמש עילה לציור כולו, אלא כמטאפורה של יכולת הכלה והכללה, הרואה בנשיות, במיוחד זו המעוברת, מודל למלאות פנימית סגורה בתוך-עצמה, מנותקת מן הסביבה, בעלת כוח הולדה ויצירה. כנגד זה, מתפרקת הסגירות הגולמית של ההריון, בריתמוס דידקטי של משרוקית המאמן, לשורה מתמשכת של פעולות נלמדות.
טלי תמיר