_60.jpg)
היסטוריה וכיליון בנוף הישראלי
"... "שיצאו מהסמלים, שלא ימצצו מהאצבע ספציפיות ולוקאליות, ויתחילו לצייר"
"... נוף זה עץ. ציוויליזציה זה יערות, פרחים, צמחים, שיחים, דרכים, בתים, מים [...] צייר בכל מקום בעולם חי בנוף..."
יוסף זריצקי
הדיון על הנוף הישראלי נפתח מחדש. במציאות מסוכסכת ורבת-פנים, שאיבדה את מסך החזות האחידה, המסונוורת, של האופטימיות הציונית, והתפצלה למציאויות מקבילות וסותרות, הציוויליזציה המקומית הנחשפת לעין אינה עוד צלולה כל-כך כזו של זריצקי שהורכבה מאור וצל, יערות ועצים, דרכים ומים... לגבי גלעד אפרת ונופר קידר – שני ציירים צעירים, ילידי שנות השישים המאוחרות - שאלת הנוף המקומי, ובוודאי שאלת הציוויליזציה המקומית, מתחילה מאותה נקודת-העלמות בציורו של זריצקי, שבה ביקש למחוק את הפאתוס הסימלי, ואת מטעני הספציפיות והלוקאליות. הציור שלהם מתחיל מרגע של תודעה המקבלת על עצמה את ההבנה שהספציפיות והלוקאליות אינן "מצוצות מהאצבע", כלשונו של זריצקי, אלא ניצבות בפתחו של הנוף הישראלי, כמחסומים שאי אפשר לעבור דרכם, מבלי להעמיסם ולהמשיך לגרור אותם כ'מטען עודף': נוף רווי עבר היסטורי, אידאולוגיה, אנדרטות ופאתוס. נוף שהפך לזווית חינוכית של טיולים שנתיים, נוף שנוסח בסיסמאות, שנלמד בנוסחאות, שהפך להצהרות, שנצבע בצבעי קיטש רומנטיים. נוף שאיבד מזמן את האנונימיות והאוטונומיות שלו, והפסידן לטובת מיצבור של תכנים ומשמעויות שדבקו בו.
גלעד אפרת ונופר קידר מנסים, כל אחד בדרכו, לחצות את קווי הסכנה הללו, לפרק אותם לפרגמנטים, לערער את מטעני הפאתוס הגלויים לעין, ולסמן, בתוך שדה המשמעויות השחוק הזה, נקודות-סימון אישיות, הקשורות לזהותם הביוגרפית, ולמקום שבו גדלו. המשימה הזו, כמוה כטיול בשדה-מוקשים, יכולה להסתיים בריסוק-אברים אמנותי, או, לחילופין, בהישג הנדיר של ניסוח פרק משמעותי נוסף המקדם את יכולתו של הציור הישראלי לעסוק במציאות המורכבת בתוכה הוא נוצר.
מבחינה גאוגרפית הם באים משתי פריפריות, בדרום ובצפון: גלעד אפרת, יליד באר-שבע, מצייר, בעיקר, ארכיאולוגיה מדברית, במונוכרומים חוליים. נופר קידר, ילידת קיבוץ שדה-נחמיה, ליד קירית-שמונה, מציירת את האריה השואג בתל-חי ואת הרי הגליל העליון. שניהם, מבלי לדעת אחד על השני, ציירו את תל-פארס ברמת הגולן. גלעד אפרת צייר אותו במבט-על, מדגיש את לועו הפעור, המכיל, פוטנציאלית, לבה רותחת, עניין של קליפה גאולוגית. נופר קידר מציירת את אותו התל באור ירח לילי, תחת שמיים כהים, כשמעליו מרחפות נקודות אור אדומות: תאורת אזהרה של האנטנות הצבאיות המתנשאות מעל פסגתו - סימן של הנוכחות הצבאית המאסיבית שעליו, תזכורת להיסטוריה הקרבית הקשורה בו, שילוב של רומנטיקה לילית ותחושת סכנה מאויימת.
המימד הארכאולוגי המעסיק את שניהם מניח עמדת-מוצא יחסית לגבי הזמן והתרבות המקומית. בניגוד למניפולציה הרגשית-פוליטית שעושה התרבות הדתית-יהודית לאתרים ארכאולוגיים בארץ, גלעד אפרת ונופר קידר מציעים נקודת מבט חילונית, שעוסקת בפרגמנט המתפורר ולא בפאתוס של המיכלול, ומותירה את המציאות העכשווית כקרום דק המכסה על מציאות רב-תרבותית של 4,000 שנה, והיא מעין קליפת-זמן, שחוותה, לא פעם ולא פעמיים, חווית כיליון. במקום אנדרטה הם מציעים אתר על סף-מחיקה, במקום נצחיות זקופת-קומה הם שקועים באירוניה מלנכולית, המודעת למיגבלות-עצמה.
בציורי האתרים הארכאולוגיים של גלעד אפרת קיימת התמקדות מכוונת בפני השטח הדקים-יבשים של הציור, כמו גם בפני השטח של כדור הארץ. המבט שלו, המכוון תמיד מלמעלה למטה, כתצלום-אוויר, מודע, ל'חיכוך' הצבאי-פוליטי שקיים בעצם אקט הגדרת האתר, עוקב, למעשה, אחר נפילת קרני האור על קליפת כדור הארץ, והוא 'מתעד' שלב זמני בתהליכי-מעבר בין טבע ותרבות - בין חולות מדבריים אמורפיים לאירגון אורבני-גאומטרי. מנקודת המבט המרוחקת הזו, נתפס הגריד התרבותי כטופוגרפיה של אשליה, כחיזיון מדברי של פאטה-מורגנה, העלול לחזור ולהטמע בתוך החולות, וככל שהעין מתקרבת אל משטח הציור, כך הולך הדימוי המאורגן ומתערפל. המעבר הבלתי-צפוי שעושה גלעד מחפירה ארכאולוגית אל דיוקן עצמי מתבהר, כשמפענחים את המבנה הרב-שכבתי של הדיוקן: גלעד חותר תחת האינטנסיביות של הדיוקן היחיד, מישיר המבט, נוסח ון-גוך או רמברנדט, ויוצר מצב של מולטי-פורטרט - דיוקנים רבים המצויירים זה על-גבי זה, במארג של רשת-הסוואה, עד ליצירת ארכאולוגיה נפשית הבנויה ממשקעים פרגמנטריים, ופועלת גם כמבנה דיאלקטי של גילוי והסתרה, בדומה לרשת החדרים התת-קרקעיים באתר החפירות בבאר-שבע.
המבט של נופר קידר מתעכב על פרטים, ומתקרב אליהם קירבה מכסימלית. מעמדה שאפשר להגדירה גם כנשית, ניתן לתאר את המהלך הציורי שלה כניסיון להגדיל כל-כך את הפרט עד שהוא מאבד את הקשרו לדבר השלם. גם כשהיא מציירת פרט של כותרת עמוד מבית הכנסת העתיק בכורזים, נופר קידר נוגעת, מלטפת את האבן, שמה לב לכל כתם, עיקול, או חזזית הצמודה לפני השטח - פרטים שמנקודת מבטו הגברית של גלעד אפרת נעלמים לגמרי בתוך מרחבי החלל. נופר קידר מעיזה להתמסר לגבולות הקיטש המקומי, מצד אחד, אך נשענת על מסורת של ציור לילי-רומנטי נוסח לילות הירח של קספר דויד פרידריך, או ציורי בתי הקברות המלנכוליים של הצייר ההולנדי רואיזדל. במידה מדודה של אירוניה עצמית היא מציירת שמי- כוכבים וירח זוהר מתכדר בפינה , מעין כיסופים למה שיכול היה - לולא מולכד בפאתוס קולקטיבי ציוני-לאומי - להיות נוף רך ואינטימי. אתרי הגבורה שהיא מציירת - מבצר נמרוד הביזנטי, פסל האריה השואג בתל-חי לכודים בין שני מישורים: המישור האחורי - הקסום, הרומנטי, שכולו שמי-שקיעה ורודים או רקיע זרוע כוכבים, והמישור הקדמי, החסום על-ידי שיחים קוצניים. האמירה החזקה ביותר בציורי הנופים של נופר קידר היא, אולי, האמירה על אובדן האינטימיות בנוף הישראלי, ומכאן נובע ניסיונה להפקיע את ההקשר והזמן הנכונים להיום, ותחת מסווה של אפלה מלנכולית, לשוב לעסיסו הכהה, המטפטף של השיח האיל"י המצוי - שיח הפטל הקדוש.
טלי תמיר