חזרה לגלריה

אין  מהפכות  יחפות – נעליים  קרועות

יצחק  ואני נקלענו לתחנת-הרכבת  בחיפה.  עם בוא הרכבת, יצא ממנה בחור יפהפה, שנעליו קרועות ומבצבצות מתוכן קצות האצבעות.  "יודע אתה, מי זה?" -  שאלני חברי -  "זהו רישרד ו."  קשה לתאר את הרושם האדיר שעשו עלי אצבעותיו היחפות של רישרד,  המבצבצות מתוך נעליים קרועות.  לא הכרתי עדיין את רישרד פנים אל פנים, אך שמעו כמנהיג צעיר של התנועה הגיע אלי עוד בקן טורקה. והנה זכיתי לראותו כאן, בנעליים קרועות. היש דבר נעלה מעל נעליים קרועות על רגליו של מנהיג תנועה ?  הרי זהו סמל הסמלים של חלוציות. יצחק ראנד

מתוך:  כאן על פני האדמה,  הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תשמ"א, עמ'  198.

יובל דניאלי, אמן, חקלאי, חבר-קיבוץ ומזכיר קיבוץ בשנים האחרונות - בסדר הזה, או בסדר הפוך - ממשיך ומפתח עמדה אמנותית שהיתה מקורבנותיו המובהקים של האוניברסליזם הישראלי: עמדה הקשורה בתרבות המקומית ובסצנה החברתית שלה. מדוייק עוד-יותר יהייה לומר שהוא קשור, קשר עמוק, לשפת הציור הסוציאליסטי, ולעולם הערכים של תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית בפרט. בן לדור הביניים של האמנות הישראלית, (יליד 1943, דור שני למייסדי הקיבוץ) משלב דניאלי מוטיבים מודרניסטים מובהקים המושפעים מפיקאסו ומשאגאל יחד עם מוטיבים סגנוניים ותמטיים הנשענים על סגנון הציור והגרפיקה של המהפכה הסוציאליסטית, כפי שבאה לידי ביטוי בשנות הארבעים והחמישים בארץ. בעקבות השפעות אלו, וכמי שגדל על אידאולוגיה צלולה וחסרת פשרות, נאחזת השפה הציורית של דניאלי בפאתוס הצהרתי חד-מימדי ונמנעת, בכוונה תחילה, מעירפול משמעות  וציעוף מסרים. המימד הגראפי הבולט בעבודתו משולב בחומרים נוספים כמו צילומי מפות של עמק יזרעאל, חרסים גרוסים, ועוד. אלה, על מטענם האידאולוגי הברור, מתפקדים גם כ"שדה חומרי" שבו מוטבעים עקבות של חפצים ואיקונות של משמעות.

בייצוג ההיסטורי של האמנות הישראלית, יובל דניאלי לא השתייך ישירות לקבוצת  אמני הריאליזם הסוציאליסטי, כמו נפתלי בזם או רות שלוס. פעילותו  של דניאלי בקבוצת "המשותף קיבוץ", שפעלה במהלך שנות השמונים, והגיעה לשיאה סביב מלחמת לבנון, היא שהגדירה את דרכו: לא אמן מפלגתי, המנסח  מצבים חברתיים, אלא אמן חברתי-פוליטי, המבקש לנהל דיון, לעיתים ביקורתי ונוקב,  בערכים  החברתיים והמוסריים  של החברה בתוכה הוא יוצר, ואיתה הוא מזדהה.  רמת ההזדהות האישית של דניאלי ומידת המחוייבות הרעיונית שלו - הלכה למעשה - כחבר קיבוץ הנושא בתפקידים מרכזיים בקיבוצו, וכעד ראשון וקרוב למשבר העמוק העובר על התנועה הקיבוצית בכלל ועל קיבוצו האישי בפרט, מסבה את הדיון הביקורתי שלו להיבט אישי ומעניקה לעבודותיו נימה אלגית של קינה פרטית וציבורית כאחת. נקודת המגע הזו, בין שרידיו המתפרקים של הפאתוס האידאולוגי מצד אחד, לבין נימת הקינה האישית מצד שני, היא שהטעינה את סידרת הציורים האחרונה של דניאלי -  הבנויה כפארפראזה ציורית בת ארבעה חלקים של "הגרניקה" המפורסמת של פיקאסו - בעוצמה  מסכמת  ומייצגת  לגבי  דור שלם  ותרבות שלמה  שמתחבטת, כמו המודרניזם עצמו,  בין עמדה של אבל עצמי, לבין  ניסיון להתחדשות  עצמית.

                                                          *    *    *    *    *

ציור  ה"גרניקה"  של פיקאסו, שצוייר בשנת 1937, כמחאה על הפצצה מן האוויר של מטוסי הצבא הגרמני את העיירה הספרדית  גרניקה, לצורך  תרגול צבאי והפקת לקחים ביצועיים,  הפך  לאבטיפוס של מחאה אמנותית -פוליטית במאה העשרים. גם אם לא שינה במאום את מהלך ההיסטוריה, ולא היה בכוחו למנוע את מותו של קורבן אחד מקורבנות המלחמה, בכל-זאת ציור הגרניקה, על הפורמאט המארך שלו, המונוכרומיות האפרורית  והשפה הסימלית שלו,   היה לביטוי מובהק של מעורבות האמן המודרני בחברה ושל הציפיה  החברתית מן האמנות לא להסתגר במגדל שן אסתטי  ולא להיות אדישה לדרמה החברתית שסביבה. יובל דניאלי לוקח את מודל ה"גרניקה" על כל היבטיה,  כניסיון להיבנות מן  ההיגד המוסרי -חברתי שלה,  ולומר משהו קריטי על החברה שלו-עצמו, החברה הקרובה לו ביותר - החברה הקיבוצית.  בשנתיים האחרונות, במקביל למאמציו היומיומיים כמזכיר קיבוץ המתמודד עם חובות כספיים והסכמים ממשלתיים להצלת המצב,  הוא פורש בסטודיו שלו ניירות-ענק באורך של למעלה משלושה מטרים, וטוען אותם, אחד לאחד, בגווני אפור ושחור,  בחזיונות האימה שלו על פירוק הקיבוץ - פרוק פיזי ופרוק אידאולוגי.  הוא מקבץ שם  לא רק את  צללית הנוף הקיבוצי - בתים נמוכי-גגות, ברושים ומגדל-מים  הנוטים על צידם באלכסון,  אלא גם את דמות האמן המסב את ראשו לאחור בעודו רוכב על סוסו, ומנסה, לשווא, להימלט מן המראות,  ואת דמותה המכונפת של פרסוניפיקצית החרות, בעלת הכנפיים, המעופפת מעל לחורבות, מנופפת לשווא בדגלה, מנסה לגונן על מה שנראה כבר כמפורק לגמרי.  תרנגול שאגאלי מקרטע בחצר העזובה, וכלי עבודה - פטיש, מספריים,  צבת או מקצוע,  צפים בחלל הרחב של השמים.  שקיעה ורודה  מהווה תפאורה  לעולם שוקע ומתפרק.     

                                                             *    *   *   *   *

מוטיב הדגל המתנפנף, רישום מלא-עוצמה של כלי עבודה חקלאיים ומכשירי בניה שונים וסילואטות של יישובים שמגדל המים מתנשא במרכזם - כל אלה הם מוטיבים הלקוחים ישירות מן השפה  הגרפית של כרזות התעמולה שפרסמו מפלגת העבודה ומפ"ם  בשנות הארבעים והחמישים. דניאלי מסב את המסר התעמולתי שניסחו ציירים "מגוייסים", בזמנם, כמו יוחנן סימון,  שרגא וייל, יצחק בן-מנחם, ורבים אחרים לאמירה  אישית ולירית הרבה יותר.  בציוריו  מתפקדים כלי העבודה השונים  בדומה לצבא המלאכים המכונפים בציורי הרנסאנס והבארוק - הם מרחפים בשמיים, צפים  באופן חופשי במרחביו הכחולים-לבנים  של  הציור,  ממלאים כל חלקה ריקה, ומקיפים במעגלי-חיזוק  את האיקונה המרכזית, שאליה מוביל הציור, וסביבה בנויה התערוכה הנוכחית:  מוטיב הנעלים,  ובתוכו  - נעלי העבודה.  דניאלי  תולה את נעלי העבודה על מסמר, כספורטאי שסיים את הקריירה שלו.  "סוף המרוץ"  הוא קורא לעבודת הנעליים התלויות, והופך אותן לאיקונה פולחנית  הבנויה על הילת העבר.  האלהת הנעלים והפיכתן  לאובייקט של קדושה, המסמל דבקות בעבודה ובאדמה,  מתבטאת  בסיפור  הקצר  שמספר החלוץ יצחק ראנד,  כיצד התפעם מנעליו הקרועות של מנהיג התנועה.  היש דבר נעלה מזה, שואל ראנד, "הרי זה סמל הסמלים של החלוציות!" נעלי העבודה הקרועות של "המנהיג"  ותאור אצבעותיו המבצבצות מדגיש במיוחד את אלמנט ההקרבה האישית של החלוצים, את הסתפקותם במועט, הטבולה ברוח נוצרית של  עוני ונזירות ואת המגע הבלתי-אמצעי שלהם עם הקרקע. 

"הגיבור האמיתי של העליה השניה" כותבת ההיסטוריונית אניטה שפירא  "לא היה הלוחם,  אלא הפועל,  המכשיר את עצמו לעבודה פיזית והמקריב את עצמו במלחמת הקיום היומיומית".(1) יסוד  תאולוגי, עולה גם מתורתו של המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, א.ד. גורדון, שרואה בעבודת האדמה ובשיבה אל הטבע מקור לגאולה וישועה לא רק לעם היהודי בכללו, אלא לכל פרט ופרט שבתוכו. ערך העבודה במשנתו של א.ד. גורדון עיצב לא רק אורחות חיים של אנשי ההתישבות העובדת, אלא ביקש להוביל תפיסה עקרונית שתקבע, בסופו של דבר, את אופיו הכללי של המאבק הציוני. על-פי א.ד. גורדון "ההתמדה, אורך-הרוח, הגבורה של הפועל במאבקו היומיומי, הם, ולא מעשה הגבורה במובן המוחצן -הגופני,  יכריעו את גורל הארץ בעתיד." (2) ..." כותבת שפירא. 

לכן ישנה גם משמעות פוליטית להופעתו החוזרת ונישנית של דיוקן א.ד. גורדון - דמות מזוקנת בעלת חזות של נביא - בעבודתו של יובל דניאלי, במהלך השנים. רדוף על-ידי סמליותה של הדמות הכריזמטית והשיכחה שאופפת אותה בחברה הישראלית, מפעיל עליה דניאלי מניפולציות שונות: הוא מוחק את דיוקן א.ד. גורדון, מצלם את קברו  בבית הקברות של קיבוץ דגניה,  מציב את הדיוקן כרדי-מייד יחד עם כלי-עבודה, ומנסה ליצור בליל אחיד בינו לבין החומר כפיגמנט על-גבי הנייר. האבל על  אובדנו של גורדון, ואובדן הערכים שאותם ייצג  הופך אצל דניאלי לאובססיה אישית - למוטיב חוזר  שמתרחב  ומתמקד, לבסוף, בחיבור בין סמלי הקיבוץ והנעליים כסמל של  עבודה ומאמץ. 

                                                                *   *   *   *   *

במקביל לעבודתו של דניאלי על  הציורים הסימבוליים הגדולים העוסקים במצבו של הקיבוץ,  הוחלט לפרק את הסנדלריה הישנה של קיבוץ "המעפיל",  לאור גילו המתקדם של הסנדלר "שרוליק שיסטר"  (ישראל גוטר בשמו האמיתי),   והעובדה שלא נמצא לו ממשיך.  דניאלי היה זה שפרק את הסנדלריה,  ותוך כדי עבודת הפרוק זיהה  רישום מצוייר של כף רגל קטנה של ילד ועליו מתנוסס שמו. אך מעבר להקשר האישי-ביוגרפי,  זיהה דניאלי  את  מרחב הסנדלריה,  כמרחב המכיל בתוכו את  כל  מה שחיפש:  חלל של עבודה, המשמר  מסורת  של  עבודת-כפיים,  ובאמצעות  ייצור  נעלי עבודה  לחברי הקיבוץ  ליווה בקו  מקביל ורצוף את  מושג העבודה  מראשית התפתחותו, ועד לשקיעתו.   דניאלי העביר את הסנדלריה כולה, על כל חלקיה אל הסטודיו שלו, ובמשך שנה שלמה התבונן בה,  כרדי-מייד  גדול מימדים ועתיר-פריטים:  המסמרים, הפטישים,  האימומים, העורות, מכונות תפירה והריצוע, הדבק,  שולחן העבודה  ושרפרף הסנדלרים  הפכו לגבי דניאלי לחומר מחקרי-רישומי  שהוא עוקב אחריו בדקדקנות, ולמיצב-זכרון  המגלם בתוכו  שאיפה ישנה, גם אם אירונית וספקנית לא-מעט, לתיקון-עולם, או, לפחות לריפוי ואיחוי שבריו:  "אין מהפכות יחפות!" מצהיר יובל דניאלי "אין עבודת אדמה יחפה. יחפנים לא מקימים קיבוץ!"  היחפנות נתפסת בעיני דניאלי כהתפשטות מהכל - מאידאות, מחלומות נעורים,  מעקרונות-מוסר.  היחפנות היא  התפרקות  מנכסים רוחניים - מצב  שדניאלי מנסה, בתקווה  עקשת, להזהיר מפניו. "הסנדלריה שתוצג בגלרית "הקיבוץ"  היא כעין לוח מודעות קיבוצי המכריז על ארועי היום והשנה, לוח שלעיתים תולים עליו גם מודעות אבל".

 הערות:

1. אניטה שפירא, חרב היונה, הוצאת עם עובד, ספרית אפקים, 1992, עמ' 120.

2.  שם,  שם.

טלי תמיר